שואלת יקרה שלום
אני קורא את שאלתך פעם, פעמיים ושלוש. קורא ורואה מולי אישה גדולת-רוח. אישה שעברה את שלב הכעס והזעם, עברה את שלב הרצון לשנות בכוח או ביותר כוח, הגיעה לדרגה הגבוהה של קבלה מסוימת של המצב ורק שואלת את השאלה הפשוטה שחותכת את הלב: האם יש כאן איך לבנות משהו אמיתי בתוך הכאוס הזה? האם יש דרך להתחבר?
כתבתי על גדלות רוח כי אני יודע איזו דרך חתחתים צריך לעבור כדי להגיע למצב כזה. כמה השקעה ועבודה עצמית צריך לעשות כדי לקבל כך את המצב ולהבין שהדברים לא תמיד ניתנים לשליטה בדרך שבה היינו בוחרים לעצמנו. בלי ספק יש כאן תהליך מיוחד מאוד של גיבוש הדרך כפי שאת מאמינה בה, עם הסכמה לשלם מחירים לא פשוטים, למען ההחלטה הנכונה בעינייך ועבור הילדים.
אציין שבגלל שיש בשאלה חלקים יהודיים והלכתיים משמעותיים, שלחתי את תשובתי לרב, והרב אישר את הדברים.
נעבור מכאן לגופו של עניין. נעסוק קודם בדיון: 'האם יש אישיות מאחורי הפרעת האישיות', ולאחר מכן נעבור לחלק היהודי-הלכתי.
ראשית, קצת מורכב לכתוב בהקשר הזה על הפרעת אישיות, כי יש פערים די ניכרים בין הפרעות הללו במופע הטהור שלהן. עם זאת, אני מניח שאם יש צורך באבחנה מבדלת אצלו, כנראה שיש איזושהי קומבינציה שכוללת קווים של שתי הפרעות האישיות. אני מנסה לנחש על פי שילובים קלאסיים שקיימים: סביר להניח שיש חוסר יציבות מבחינה רגשית, קושי לאמץ מודלים מוסכמים של התנהגות, קושי מסוים בהתפתחות המוסרית ומניפולציות. יתכן שהניחוש שלי לא מדויק, כמובן. נאלצתי לעשות זאת כדי להקל על כתיבת התשובה, נא 'תרגמי' את התשובה לפי הנתונים בפועל אצלכם.
לגופה של שאלה, קודם כל יש לבחון מהו בכלל המושג 'אישיות'. בני אדם משתמשים לא פעם במושגים תיאורטיים בשפה באופן שונה זה מזה. לצורך הדיון שלנו, אנקוט בהמשגה די מקובלת: אישיות היא הדפוסים הקבועים-יחסית של התכונות של אדם ספציפי, של סגנון ההתמודדות שלו ושל דרכי האינטראקציה שלו עם הזולת. לפי הגדרה זו, יש נקודה מתעתעת בהפרעות אישיות מאשכול B (שבו נמצאים הפרעות האישיות גבולית ואנטי-סוציאלית) ובפרט בהפרעת אישיות גבולית, שחלק מהמהות שלהן היא אי יציבות. כלומר, הדפוסים היחסית-קבועים של האישיות כוללים את זה שהדפוסים לא יציבים… למעשה במדריך האבחנות האירופאי (ICD) הפרעת אישיות גבולית מכונה 'הפרעת אישיות לא יציבה מבחינה רגשית'. להבנתי, זו אחת הסיבות שהשאלה שלך כל כך כואבת ומבלבלת: אם אין יציבות, האם יש אישיות בכלל?
בנוסף לכך, ניתן להבין מדבריך עוד שתי נקודות משמעותיות בשאלתך: הערכים והאותנטיות.
אכן רכיב דומיננטי אחר למשל בהפרעת אישיות אנטי סוציאלית, הוא בעייתיות מוסרית ומניפולציות (מניפולציות יש לא פעם גם בגבולית). לכן כנראה השתמשת בין השאר במילים 'האם יש שם מישהו עם ערכים'. אנחנו רואים אדם שלפי כל דרך שאנחנו מנסים להסתכל על כך, אינו מוסרי, ובפרט כאשר זה מגיע עם מניפולציות, איך אפשר לכרות ברית עם אדם כזה? התחושה כמובן שכל ברית איתו מעורערת ולא ניתן לסמוך עליה.
ולנקודת האותנטיות: יש לחלק בין הרגשות של עצמו: הכאב, הסבל, הטלטלות, ליכולת לראות רגשות של אחרים ולהתחבר אליהם באופן אותנטי. לגבי הרגשות של עצמו, סביר להניח שהוא אותנטי לגמרי, אפילו יותר מהרגיל. במיוחד אם הוא לא יציב רגשית. הקושי באזור זה הוא דווקא היציבות. כולנו לפעמים 'משעים' קצת את השיקוף האותנטי של הרגשות שלנו, כדי להחזיק איזושהי יציבות: 'פאסון' מסוים או דפוס קבוע ולא מעורער ומערער. אצל אנשים סוערים רגשית הרגש כל כך חזק, שדווקא האותנטיות מנצחת את הכול. גם אם לנו מבחוץ נראה לעיתים שכל הביטוי הרגשי הזה הוא מניפולציה, ברוב המקרים זה לא נכון והם באמת מרגישים כך ברגע זה. לגבי היכולת לחוות רגשות של אחרים באופן אותנטי, הרבה פעמים זה מרגיש מורכב יותר, כאילו אין אפשרות של חיבור אמיתי. עם זאת, להבנתי בדרך כלל אין כאן עניין של חוסר אותנטיות, אלא של קושי לראות את השני כאשר הרגשות שלי חזקים יותר או סוערים יותר (להוציא אם מדובר באדם אנטי-סוציאלי מובהק, ללא חלקים גבוליים). הנקודה הזו היא אכן חסרון משמעותי ביחסים עם בני אדם, אבל ברוב המקרים המניפולציות אינן מכוונות ומודעות אלא מתוך כשל מסוים או חסר מסוים ביכולת התפקוד הרגשי אל מול הזולת.
לפני שנגיע לחלק העיקרי, חשוב לזכור נקודת בסיס נוספת: ממקומות שונים בדברי חז"ל למדנו, שיש בכל יהודי נקודה פנימית טהורה, שהיא מעל ומעבר לתכונותיו ומעשיו. רבים כתבו שהנשמה נשארת תמיד בטהרתה ('טהורה היא'), וכל מעשה אינו משפיע אלא על הנפש. זה לא בהכרח עוזר כאשר אנחנו עומדים מתוסכלים מול אדם שאיננו מרגישים מסוגלים להתחבר אליו רגשית, ובכל זאת חשוב להחזיק את הידע הזה אצלנו במקום כלשהו, ולזכור שבכל מקרה יש לו נקודה פנימית קדושה ששואפת בוודאי להתפרץ החוצה.
מכאן נעבור לנקודה העיקרית בעיניי, הבחירה: זו הנקודה שקובעת באמת את הערך של האדם ברמה הפנימית, כלפי שמים. לכל אחד מאיתנו יש את הנתונים שהגיע איתם: התכונות, הקשיים, המציאות מסביב ועוד. גם לאדם עם הפרעת אישיות יש נתונים כאלו, והנתונים שלו כמובן קשים שבעתיים. לכל אדם, בכל מצב, יש איזשהו מרחב בחירה בתוך הנתונים האישיים הקיימים אצלו, איזשהו רצף שהוא יכול לנוע בתוכו ולבחור. העניין הוא שכאשר לאדם יש הפרעת אישיות (ולא רק, לעיתים גם כאשר הוא סובל מדיכאון, למשל), מאוד קשה לנו מבחוץ להבין היכן נקודת הבחירה שלו, כי כל היכולת שלנו לתת הערכה על אפשרויות הבחירה של אדם זר, מבוססת על מה שאנחנו מכירים אצלנו או אצל רוב האנשים סביבנו. למשל, אם אנחנו רואים אדם שאינו מוגבל פיזית אבל רמת התפקוד שלו נמוכה בגלל שהוא סובל מדיכאון: איך נוכל לדעת מה הוא בוחר בנקודת הבחירה שלו? האם בתוך זה הוא מתרשל ומוותר לעצמו או שהוא עושה את המקסימום בשביל לתפקד בתוך הדיכאון? מניסיוני בשיח עם בני משפחה רבים, כמעט בלתי אפשרי לדעת. עניין זה גורם להרבה תקלות בין בני משפחה. לא פעם אנשים מבחוץ מעריכים לא נכון את היכולות של האדם שנמצא בתוך סיטואציה רגשית או אישיותית מורכבת. כך ממש גם כשמדובר באדם עם הפרעת אישיות, למשל אנטי סוציאלית, שבאמת יש לו קושי גדול ביכולת לראות אנשים אחרים. כמובן שלמרות התכונה הזו, עדיין יש לו מרחב בחירה באזור שבו הוא נמצא. למשל (במקרה קיצוני), האם לא לראות את האנשים סביבו כלל וכלל או לראות אותם ברמה של 1%.
מה הערך האמיתי של אדם כזה? איך בוחנים אותו משמים? כמובן לפי ההחלטות הקטנות הללו, בתוך מרחב הבחירה שלו. אם בכל נקודות הבחירה שלו הוא יעשה את הבחירה הנכונה, גם אם בסופו של דבר הוא יגיע לגיל 120 רק עם 20% התחשבות באנשים אחרים, כלפי הערך האמיתי שלו עשה את שלו, ממש כמו משה רבינו. כי כמו שמבואר מדברי הרמב"ם (הלכות תשובה פ"ה ה"ב, לפי הפרשנות המקובלת) כל אדם שעושה את המקסימום שלו, כלפי שמים הוא כמשה רבינו. עם זאת, כלפי האנשים סביבו זה עדיין יכול להיחוות באופן קשה ולא מתחשב.
כמובן שמצב כזה הוא סיטואציה מאוד מאוד מורכבת ולא פשוטה עבורנו: איך יכול להיות שהאיש הזה עושה לנו כל כך הרבה רע, וכלפי הערך האמיתי שלו יתכן שהוא במקום ממש טוב? זו שאלה גדולה שקשורה כמובן לשאלות תיאולוגיות כלליות על רע שקורה לבני אדם, לא תמיד באשמת מישהו. זה קשור באופן עקיף גם לשאלת 'צדיק ורע לו'. בסופו של דבר הכי חשוב לזכור בעניין הזה שכל קושי שלנו מגיע מהקב"ה לפי חשבון מדוקדק שלו. זה מאתגר ומאוד לא פשוט, אבל אנחנו שואפים לפחות להחזיק בדרגה באמונה וביטחון של ההישענות הזו על הקב"ה.
ולפי כל הדברים הללו, לשאלה עצמה: במילים אחרות את בעצם שואלת האם אפשר לכרות ברית איתו, האם ניתן להגיע לקשר נישואין עמוק. צריך לומר ביושר שהשאלות הללו קשות. הרבה פעמים קשה מאוד להגיע לקשר אותנטי כאשר כל כך הרבה דברים מפריעים ברקע וכאשר הפערים בין בני הזוג גדולים. עם זאת, אני רוצה להציע הצעה איך לנסות ולעשות עבודה בעניין הזה. הבסיס לכל הוא ההכרה בכך שיש לו נשמה גבוהה וטהורה כמו לכולנו, ושכפי הנראה הוא באמת מרגיש את מה שהוא משדר ולא מחליט בזדון 'לא לראות' אותך או את הילדים, אלא שזו נקודת המוצא שהגיע איתה. על גבי זה ההצעה היא לנסות לעשות ברית עם 'נקודת הבחירה' שלו. כלומר, לנסות לייצר את החיבור הפנימי והרגשי סביב המסע הזה שלו. אולי כרגע אי אפשר להתחבר למקום שהוא נמצא בו כי הפערים גדולים מדי ואת בצדק לא מסכימה להתחבר למקום שכזה, אבל כן אפשר לנסות להתחבר לדרך, למסע: לדבר איתו על כך שבפועל למרות כל הקשיים הזוגיים והמשפחתיים החלטתם להישאר יחד, להעריך את העובדה שמתוך המקום הזה הוא מטפל בעצמו ומנסה להתגייס לתהליך, ולנסות בעדינות ובכבוד 'להיות איתו' באזורים שהוא כן מתלבט בהם, באזורים שיש לו אפשרות לבחור לכאן או לכאן. לנסות להתחבר להתלבטות הזו גם אם עבורך אין כאן התלבטות בכלל, לראות קצת במשקפיים הרגשיות שלו את השאלה שהוא עומד בפניה, ולתת לו יד במסע הזה. במצב כזה, גם אם את לא מזדהה עם נקודת הבחירה שהוא עומד בה, אולי תצליחי להרגיש חיבור בעצם החוויה המשותפת הזו.
כמובן שבדרך כזו חשוב לתת לו הרבה הבנה לנקודות כמו שהוא רואה אותן, אבל הבנה לא הכוונה להסכמה לשיפוט המציאות שלו, אלא אישור לכך שהרגשות שלו לגיטימיים. מדוע הרגשות שלו לגיטימיים? כי רגשות הם דבר שבשלב הראשון מגיע לבד, הם לא משהו שאנחנו מזמינים. אם אנחנו מרגישים איזשהו רגש מרושע, אנחנו יכולים (לפי מרחב הבחירה שלנו) לנסות לעשות בעדינות עבודה עם עצמנו כדי לחתור לרגש אחר, אבל אנחנו לא יכולים מלכתחילה למנוע מעצמנו את הרגש הזה. עצם קיומו של הרגש אינו דבר שאפשר לערער על הלגיטימיות שלו.
לגבי השאלה ההלכתית: קודם כל צריך לומר את ההוראה הבסיסית: אם החלטת להמשיך את הנישואין משיקולים ערכיים שלך של שמירה על המשפחה והילדים, זה בסדר גמור להמשיך לקיים יחסי אישות גם אם אין חיבור רגשי, בתנאי שזה נעשה מבחירתך ולא על-כרחך. מדוע? כי יחסי אישות הם חלק בסיסי מכל נישואין, ויש מחויבות הדדית בין הבעל לאישה לכך. כמובן וכאמור, לא הכוונה ליחסים בעל כורחו של אחד הצדדים, זה בוודאי אסור. המחויבות של שני הצדדים היא לעשות מאמץ לרצות להיות בקשר זוגי קבוע. מצד החלק הבסיסי הזה של הקשר, לגיטימי לגמרי מבחינה הלכתית שהרצון ליחסים יהיה מוזן אפילו על מוטיבציה בסיסית ביותר. למשל, איזשהו רצון פיזי, רצון מינורי שיהיה מישהו איתי יחד, חוויה כלשהי שאנחנו עושים את הדבר הנכון יחד למען הילדים או כל מוטיבציה אחרת שמצליחה להחזיק את הרצון הזה.
לפני שנעלה לקומה הבאה, צריך לומר שגם צורה בסיסית כזו של יחסים, כאשר היא נעשית למטרה הקדושה של לשמור על המשפחה שלכם למען הילדים ולמען הערכים שאת מאמינה בהם, היא נעלה מאוד. אין לי ספק שאם זה המקסימום שאתם יכולים להגיע, הקב"ה יעמוד בשמים ויתפאר בפני מלאכי השרת בביתו שנמצאת בעולם הזה במצב מורכב כל כך, ומחליטה להיות נאמנה לערכיה ולעשות את המקסימום האפשרי כדי לעשות את הנכון עבורה ועבור המשפחה והילדים.
יחד עם זאת, כמובן שאם יש אפשרות, אנחנו שואפים שיחסי האישות יהיו כלי לחיבור רגשי משמעותי יותר, כמו שכתבת בשאלה. שהקשר הפיזי יהיה כלי לברית אמיתית ועמוקה בין בני הזוג. לצורך כך, ההצעה שלי לנסות להתחבר רגשית לנקודה שהזכרתי קודם: החיבור למסע שלו. במידה שתצליחו לפתח זוגיות כזו שיש לכם ברית במסע הנפשי-רוחני-אישיותי של בעלך, וככל שהחיבור יהיה כזה שיאפשר לכם להרגיש קרבה ולקיים יחסים מתוך הקרבה הזו, אין ספק שהקשר הזוגי הזה יהיה נעלה וקדוש עוד יותר. חשוב להדגיש שוב: הכול לפי האפשרויות. אם יש אפשרות כזו: היא קדושה ונעלית, אבל אם אין אפשרות כזו, זה הכי קדוש והכי נעלה לעשות את מה שכן יש אפשרות. ובתנאי שזה לא על-כרחך.
אחזור שוב על ההערכה הגדולה מאוד שאני חש למקרא שאלתך עם כל הרקע שלה. אני חושב שזה לא פשוט וגם לא מצוי להגיע לדרגה כזו של התנהלות רגשית-רוחנית מול חיי נישואין קשים ומורכבים. מברך ומתפלל מעומק הלב שתצליחו במסע הגדול הזה, ושתראו רק טוב כל ימי חייכם, ברוח ובגשם.
יחזקאל
דלג לתוכן
