שלום לך בת ציון האבלה,

את כותבת על חרדה, לחץ ומתח, ושואלת איך לא להעביר את התחושות האלה לדור הבא. האם שמת לב כמה זה אימהי מצידך? עם התחושות הקשות שלך כבר השלמת, ומה שגרם לך לפנות לעזרה זה הדאגה לילדים: המתח סביב הצום שלהן והרצון לתווך להן את הצום בלי חרדה.

אז נתחיל בדיוק מפה, מהמקום האימהי.

כאימהות, אנחנו עוסקות הרבה בהשפעה ובחינוך. אבל האמת היא שההשפעה היא לא חד סטרית (ממני אל הילד) אלא דו סטרית. הילדים מגלגלים אלינו שאלות ואתגרים שאנחנו אמורים לפתור אבל מנסים לעקוף. יכולת לעבור חיים שלמים ו'להסתדר' עם הצום, לספור את השעות עד שיסתיים ולמצוא היתרים כדי לצום כמה שפחות, והנה באו הילדים שלך וקוראים לך: אמא יקרה, בואי תחשבי מה עוד אפשר לעשות כדי לצום כמו שהיית באמת רוצה.

ואז את (ואני, וכולנו) רצים לעזור לילדים, ומבקשים לחסוך מהם את החרדה שלנו, אבל בעצם הכיוון הוא הפוך. הם פה כדי להזכיר לנו לפתור את מה שלא פתור אצלנו. וכשזה יסתדר, אנחנו נפלס עבורם את הדרך ויהיה להם כל כך הרבה יותר קל.

אני מעלה פה כמה כיוונים שבטח חשבת עליהם:

אולי לנסות איזה תכשיר טבעי שיקל עלייך?

אולי לחשוב מראש על תעסוקה מתאימה לאווירת הצום? ספר, הרצאה או סרט שמחבר לתוכן מתאים?

אולי לחשוב שוב על התזונה לקראת הצום? אולי להתחיל לשתות יותר כמה ימים קודם?

אולי למלא את היום הזה בתוכן שיעניק משמעות לקושי? אולי החיבור לידיעה שכל רגע של עינוי וקושי שלך הוא עוד חלק מסאת כאב שהעם שלנו עובר?

חרדה ולחץ נובעים בדרך כלל ממחשבות על 'מה יהיה אם'. אז אולי תרשי לעצמך לחשוב מה יהיה אם תרגישי חולשה, התייבשות או סחרחורת. תחשבי באופן ריאלי על המצבים האלה ותני להם פתרונות פשוטים. זה יכול לשים את החרדה בפרופורציה: איזו רמת קושי את יכולה ואפילו רוצה לחוות, מתי זה הופך לסכנה, ומה במצב של בין לבין, כשממש לא נעים אבל בהחלט שלא מסוכן. ייתכן שאדם נוסף יוכל לשקף ולעזור לך להגדיר עבור עצמך את המצבים השונים ולבחור תגובה מותאמת.

עוד דרך להתמודד עם חרדה ולחץ היא להפסיק לחשוב 'מה יהיה אם וכאשר' ולהיות כאן ועכשיו. לצום בכל רגע את הרגע הזה בלבד, ולתת לרגע הבא להביא איתו את הקושי ואת הפתרון שלו. את בטח מכירה את הסיפור על הסטייפלר שעבר לילה שלם בקור כשהוא אומר לעצמו: חמש דקות אני יכול לשרוד, אחר כך אם זה יהיה פיקוח נפש אני אפעל בהתאם.

אז גם אם לא תגמרי את הצום, כל דקה שתתעני היא בעלת ערך בפני עצמה, ושווה למצות אותה בלי לתת למחשבה 'כמה גרוע זה הולך להיות עוד מעט' או 'כמה נורא זה היה בפעם הקודמת' להרוס אותה.

ואחרי שפנית פנימה וניסית לשפר עמדה לקראת הצום, אני רוצה להזכיר לכולנו שתי מילות קסם בהורות והן: הפרדה בריאה.

באופן טבעי כולנו כהורים מזדהים עם הילדים שלנו, הרי הם עצם מעצמנו ובשר מבשרנו. הקירבה הנפלאה הזו יכולה להיות גם כובלת עבורם. אנחנו עלולים להשליך עליהם תכנים שלנו (ציפיות, רגשות, דימוי עצמי ועוד). מרגע שבו נותק חבל הטבור בינך לבין ילדך, מתחילה להיווצר היפרדות שתלך ותגדל ותחלוש על יותר ויותר תחומים, לדוגמה: העדפת חברויות, שימוש בכסף ואפילו בחירת דרך חיים. וכך, למרות שהבנות שלך נושאות גם את הגנים שהורשת להן, יש להן גנים וכוחות נוספים, וייתכן מאוד שאת מעמיסה עליהן מתח שלא לצורך. מעניין מה יקרה אם תסמכי על היכולות שלהן ותתני להן הזדמנות למצוא את דרכן להתמודד עם הצום, כמו עם התמודדויות נוספות שאצלך נחוות באופן אחד ואולי אצלן באופן אחר.

מקווה שהתשובה שלי לא רלוונטית, והשנה נחוג את מועד תשעה באב בסעודת הודיה. ואם לא נזכה עדיין, ונצטרך לצום גם השנה, יהי רצון שעינוי גופנו ונפשנו ומיעוט חלבנו ודמנו יעלו לרצון, ויצטרפו לשק הדמעות שעם ישראל ממלא במשך אלפי שנים, ולכאבים הגדולים שרבים מאיתנו עוברים בימים אלה ממש, ויפעלו למעלה כמליצי יושר עבורנו, ויבוא גואל לציון.

ברוריה