שלום וברכה

ידידי הצעיר

אני רוצה להתחיל איתך עם משפט ששינה לי את החיים, שנן אותו ותאמין בו: (אני כותב בלשון אתה, אתה תמיר את זה לאני) אתה עותק יחיד ומיוחד בעולם. לא היה כמוך משחר ההיסטוריה ולא יהיה כמוך עד סוף ההיסטוריה. הזכות שלך להיות כאן בעולם הזה, אינה תלויה באף אחד. הקב"ה שם אתה כאן ונותן לך חיים כל רגע, זה הזכות שלך להיות פה. כל נשימה זה בעצם שהקב"ה אומר לך אני אוהב אותך, בני. ויש בך יחודיות שרק לך יש ורק אתה יכול לתת את זה לעולם.

אמנם לא עברתי את מה שאתה עובר עכשיו, אבל הקב"ה נתן לי כמה וכמה פעמים בחיי שבהם עולמי התהפך עלי וכל מה שחשבתי שיש לי, ושיהיה יציב לתמיד, פתאום נשבר. פתאום הכל הסתחרר ומה שהיה כבר לא המשיך. לפעמים גיליתי כוחות בתוכי, ולפעמים הכוחות פשוט נבנו תוך כדי. ההרגשה הזאת שאין כוח, לפעמים היא נכונה לאותו רגע, כי נבנה כוח חדש שלא היה קודם! אז באותו רגע אמנם מרגישים את האין כוח, כי באמת אין.. אבל, זה רק כרגע! הכוח נבנה תוך כדי פעולה, תוך כדי עשייה. לפעמים צריך לעשות דברים שזה מרגיש שזה קצת יותר מדי, קצת מעבר ליכולות, אבל אז קונים משהו חדש שלא היה קודם.

אחת התובנות שהבנתי בעקבות התהפוכות שאני עברתי, היא, שכדאי לפתח את העוגנים שלנו, שיהיו פנימיים ופחות חיצוניים. שלפחות עוגן אחד, יהיה שלי מתוכי, ולא תלוי בשום גורם אחר!.. כשיש עוגן פנימי אישי, גם אם מסביב הכל סוער, תישאר על מקומך. זה בדיוק פעולת העוגן של האונייה. הים סוער, מסביב הכל זורם, אבל האונייה במקומה עומדת.

העוגן הזה כדאי שיהיה משהו חזק שמטעין אותך באנרגיות. זה יכול להיות משהו של אומנוּת או ספורט או קריאת ספר. העוגן הוא בעצם פעילות הקשורה במשהו עמוק שנותן לך כוח ואנרגיה. אצלי למשל זה המוזיקה. בזמן לא קל, אני מתיישב על האורגן ומנגן, לפעמים אני מנגן משהו לא מוגדר, וזה גם משחרר גם מטעין אותי באנרגיות. יש לי חבר שיוצא לריצה ארוכה או רכיבה על אופניים למרחק גדול. אני מכיר תלמיד חכם גדול שלומד בעיון איזו סוגיא, זה ממש מחייה אותו.

כבני אדם, אנחנו זקוקים לאישורים גם מהסביבה שאנחנו אהוּבים או טובים וכדו'.. ולא רק מהסביבה אלא גם מעצמינו. גם מעצמינו אנחנו צריכים את האישור שזה וזה או זה בסדר. המצב האופטימלי הוא, שהאישורים היציבים יהיו ברובם המוחץ מתוכנו ופחות מהסביבה. העוגן או העוגנים הפנימיים יעזרו לך בזה מאוד.

זה שהוריך הודיעו שהם מתגרשים, זה בהחלט מערער את המסגרת החברתית הקרובה שלך. אוטומטית הערעור הזה, מערער גם את הבפנים שלנו. וכאן צריך לשים את האצבע על נקודה קריטית. זה שמסביבך קורים דברים, זה לא מעיד על היוֹתך אתה.

האני שלך נשאר אותו אני, רק שהקשר החברתי הקרוב התערער ועכשיו אתה, האני שלך, צריך לסדר את הקשרים בצורה מעט שונה.

אינך חייב לתפוס צד בין הוריך. צמצם ככל שניתן את המחשבות מי צודק או צודקת, ואם אולי יש לך צד של מחשבות שאולי אתה אשם, תמחוק אותם במיידית  אני מתחייב לך, מבלי להכיר אותך באמת, שאין לך שום קשר לגירושין של הוריך.

אין לי ספק שהוריך אוהבים אותך אותו דבר ובאותה עוצמה כמו שהיה. רק שעד עכשיו האהבה הזאת הייתה מרוכזת תחת קורת גג אחת, עכשיו כנראה היא תהיה תחת שני קורות גג שונות.

לא תמיד קל לעשות את ההבחנה בין האני שלי ולבין הסביבה שלי, אבל ההבחנה הזאת תעזור לך להתמודד ולעמוד איתן מול כל משבר כמעט.

חשוב על כך, האם זה שהוריך נפרדים זה אומר שאתה פחות מוזיקלי, למשל, או שעכשיו אתה נמוך בחמש סנטימטר? וכאן אני רוצה לספר לך על עוד תובנה מעניינת שהייתה לי.

אתה בטח יודע שהאני שלנו זה הנפש/נשמה, האם הגוף שרואים הוא רק בגד, כמו שהרבה אומרים? להבנתי זה לא מדויק.

לחולצה שאני לובש אין שום השפעה אמיתית עלי, אבל הגוף שלי, הוא חלק ממני ומשפיע עלי באמת, המוח הוא פיזי, העצבים הם פיזיים, זרימת הדם וכו'.. הגוף והנפש הם לא שני חלקים אלא תרכובת של שני מרכיבים ועוד (אני לא אכנס לזה עכשיו לעומק).

הגוף הוא המרכיב החיצוני והנפש היא המרכיב הפנימי. מה שלא יהיה, הגוף הוא גם המסגרת שמכילה את כל חלקי האני.

העור למשל, יהיה הגבול הפיזי שלנו. עד להיכן שמגיעות הידיים, זה יהיה המרחב הפרטי או איך שנקרא לזה. שים לב, מה שקורה מסביבך, בייחוד סיפור הגירושין של הוריך, אינו קשור למרחב הפרטי שלך כלל.  (המרחב הפרטי שאני מדבר עליו, זה מה שחז"ל כותבים על ארבע אמות של אדם). המרחב הזה על כל מרכיביו, נשאר כמות שהוא. נכון, הוא חוטף כמה מכות כואבות מאוד, אבל אתה עדיין אתה. מה שנפגע זה המרחב הגדול יותר, המשפחתי.

שים לב כמה אני כותב וכמה חשוב לי להבהיר לך, שלא משנה מה קורה סביבך, אתה עדיין אתה, וזה מושלם. כי בזמנים כאלה כואבים ומבלבלים, מסיבות כאלה ואחרות, באופן אוטומטי אנחנו משליכים את זה על עצמינו, ואז הערעור הוא הרבה יותר חזק וגדול. כשעושים את ההפרדה הזאת, הרבה מאוד מהכאב והקושי יורדים.

ההפרדה הזאת לא אומרת שהמצב החדש לא כואב ולא קשה או אמור להיות כזה. מצב שבו ההורים פתאום מודיעים הודעה כזאת בהחלט מערער כואב וקשה.

מניסיון חיי, אם תחזק את הרגשת האני שלך ותייצר לך עוגנים פנימיים חזקים, אתה רק תתחזק ותצא אדם חזק עם נפש יציבה שתוכל לעמוד בכל אתגר.

הרגשה נוספת שחשוב לי לכתוב לך עליה, היא הרגשת השייכות.

מטבע הדברים תחושת השייכות עלולה להתערער, וזה טבעי לגמרי. וודאי בנקודה הזאת לא ליפול בקלות לתחושה של אי שייכות.

אתה זה שקובע ומחליט להיכן אתה שייך. וכתבתי כבר, מה שהיה לא נמחק אלא רק מתפצל לשניים. נכון שלוקחים דבר אחד ומפצלים לשניים אז יש שבר. אבל זה לא אומר שהכל נשבר ונמחק. ממש ממש לא! מה שהיה קיים באותו עוצמה, רק מתפצל. זה כואב זה קשה, אבל זה שונה מהתחושה שהכל נשבר. לא! רק קצת, במקום הפיצול.

נחבר את זה למה שכתבתי מקודם. ברגע שהאישור המשמעותי למה שאתה יהיה מתוכך, עם עוגן או עוגנים פנימיים, אזי זה יהיה הבסיס גם להרגשת השייכות. גם לתחושת היציבות.

ישנה עוד נקודה, שמבחינתי, זה מרגיש לי חשוב מאוד. יש הרבה שחושבים שהאמונה שהכל לטובה מחייבת שאני ירגיש שנה שקורה זה מצוין לי ואני חייב לשמוח ולהרגיש טוב. ואם אני מרגיש עצוב או כואב או אפילו כועס אז חסר לי באמונה ואני לא בסדר.

זו טעות מצערת! דבר ראשון יש להפריד כאן נקודה אחת. זה שאני עכשיו מה שאני ואני לא עומד בסטנדרטים שלי/של החברה/של התורה,

זה לא אומר שאני לא בסדר! וודאי שזה לא אומר אם אני רע או רשע! האמת היא, שמה שאני עכשיו זה הטוב ביותר שיש. גם אם עוד לא השגתי את הסטנדרטים שאני רוצה להגיע עליהם. ההבדל הוא בגישה. האם אני נכנע לזה שלא הגעתי לסטנדרטים שלי ואני מתייאש או שאני אומר לעצמי את האמת, אני עוד יגיע לשם, או שאני מחבר את התהליך שיש לעבור כדי להגיע למקסימום שאני רוצה להגיע. אני מדמה את זה לתוכנת מחשב.

תוכנה מדהימה ומוצלחת שעובדת היטב. תמיד יהיו עוד שדרוגים ועוד עדכונים. האם עדכון התוכנה אומר שהתוכנה דפוקה? לא. תמיד צריך עדכון כי הטכנולוגיה מתפתחת כל הזמן. כך גם אנחנו. אנחנו מתפתחים כל הזמן.

חלק מהתפתחות, מהתהליך, הוא לא קל, ולפעמים קשה. כשאני מאמין שהכל לטובה, אני מאמין שהכל, גם הכאב והקושי הוא מהקב"ה. וזה בסדר להרגיש את הכאב, לכאוב ולהיות עצוב או כל רגש לא נעים אחר..

בדרך כלל, מה שקורה במציאות, אם מדחיקים רגשות ולא נותנים להן מקום, הרגשות רק מחריפים ובסוף הכל מתפוצץ.

כשנותנים מקום של כבוד לרגשות, ולא מדחיקים אותם, אנחנו יכולים לעבד אותם ולתת להם מענה מדויק ונכון. לשחרור רגשות, אפשר להסתייע בחבר קרוב במיוחד או רב שאתה ממש סומך עליו, או פשוט לקנות מחברת ועט ולכתוב. הכתיבה מאוד משחררת. (תכתוב מבלי לסנן.. פשוט תן לעט לרוץ.. אחרי זה תוכל לקרוא שוב ולכתוב לעצמך חיזוקים או מחשבות חיוביות, מה שיעזור לך להשתחרר.

תעשה זאת מתוך מקום שמקבל את עצמך ומכיל את עצמך ואת הרגשות הנעימים והלא נעימים. תזכור את המשפט שהתחלנו בו את התשובה).

הארכתי כבר מספיק, למרות שיש לי עוד הרבה מה לכתוב לך, כתבתי באריכות מה שהיה נראה לי קריטי.

אבל, כמה נקודות שאני ממליץ לך לפעול לפיהם.

אל תיכנס למי צודק.

זה לא התפקיד שלך להיות המגשר/מפשר ביניהם.

אל תעביר מידע מאחד על השני, ולא משנה מה קורה.

אם זה אפשרי, תישאר לגור איפה שגרת עד היום. כמה שפחות לשנות וכמה שיותר להישאר עם השגרה הישנה.

אתה לא חייב לספר לכל החברים, אבל כדאי שתמצא חבר שאוהב אותך באמת ואתה יכול לסמוך עליו, ולשתף אותו, ואפילו לבקש תמיכה, זה בסדר גמור.

אל תפחד להרגיש חלש לרגע, ואפילו אל תחשוש להיות חלש ליד חבר טוב, זה בסדר גמור.

אם יש לך רב בישיבה שאתה סומך עליו, דבר איתו על מה שקורה.

ואל תהסס לבקש עזרה של איש מקצוע. זה יכול להיות בחירה נכונה טובה.

ותזכור: אתה אדם מיוחד ומדהים! יצירה ייחודית של הקב"ה. לא היה כמוך ולא יהיה כמוך.

אל תפחד מאתגרים גדולים חוזרים ככל שיהיו. אתה מספיק חזק ומוצלחת ואיכותי כדי לעבור ולצלוח את האתגרים.

חזק ואמץ, ידידי!

ישראל ש.