שלום שואלת יקרה,

שאלתך יקרה בעיניי מאוד, כי היא ראויה להישאל ולהישאל ושוב להישאל. כתבת נכון, שהיהדות לא מעודדת התנזרות, אבל גם מזהירה מפני שקיעה בתאוות ואפילו מתווה דרך של 'פת במלח'. איך כל זה מסתדר יחד?

לדעתי התשובה נעוצה בהבדל שבין 'הנאות' לבין 'נהנתנות'. הנאה היא תחושה נפלאה שה' יצר כדי שנחווה אותה, לא כדי שנתרחק ממנה. בדיוק בימים אלה של ניסן אנחנו מברכים על בריות ואילנות שנבראו כדי "להנות בהם בני אדם". לא מדובר כאן בהנאה מסברה טובה או מהישג רוחני. העולם הזה מלא יופי ועשיר בצבעים, טעמים וריחות, וכל זה כדי שנהנה ממעשה ידיו של הבורא.

יתרה מזו, האדם נברא כך שההנאה היא לא אמצעי או נספח אלא מטרה שאליו הוא אמור לכוון את עצמו. חשבת על זה שהתחנה הראשונה והאחרונה של האדם היא גן של עדן? האדם לא נברא אלא כדי להתענג על ה', אומר הרמח"ל. מקום העידון והעינוג הוא בעולם הבא, וכדי שהאדם ישאף להגיע לשם נטועה בליבו הכמיהה לעידונים ועינוגים, וכל ימי חייו הוא מונע על ידי ההשתוקקות לעינוגים ובחירה אם להתענג על ה' או לקחת את כוח העינוג לתחליפים זולים. אלה לא חידושים של הדורות האחרונים, כך היה מששת ימי בראשית.

מה שהשתנה זה הזמינות. תיארת על קצה המזלג את האפשרויות הכמעט בלתי מוגבלות שמאפשרות לאדם ממוצע לטעום ממנעמי העולם ברמה שבעבר עשירי העיירה לא העלו בדעתם. את המציאות הזו יצרו המהפכה התעשייתית, התקשורת ועוד גורמים חברתיים והיסטוריים, שהם לא אחרים מאשר ידו הארוכה של בורא העולם מסובב הסיבות. הוא זה שבחר לשתול את נשמתך ואת נשמת ילדייך בדור השפע, ולא העמיד אותם בניסיונות מול אינקוויזיטורים או קוזאקים. האם יתכן שהוא הציף אותנו בשפע רק כדי שנילחם בו? או שמא קיבלנו כאן כלים על מנת שנקדש אותם?

את התשובה לשאלה הזו עלינו לשאוב מהניסיון. בדורות האחרונים ראינו תנועות וזרמים חינוכיים שונים: נובהרדוק, סלבודקה וקלם בעולם המוסר, קוצק, רוז'ין וקרלין בעולם החסידות. שלפתי דוגמאות שמראות כמה שונים יכולים להיות פניה של עבודת ה'. הבחירה באיזו דרך מהן ללכת לא נוגעת לשאלה מה אמת כי אלו ואלו דברי חכמים. השאלה היא מה נכון ועובד עבורנו. זו שאלה פרקטית מאין כמוה. צאי וראי מה קרה למורשת נובהרדוק המעטירה, שהצילה רבים וטובים מיהדות רוסיה בשעתה. רעיונות וציטוטים ממשנתה עדיין נמסרים בדור שלנו, אבל האם יש מוסד חינוכי שיעז לחנך ברוח זו?

בשבועות האחרונים ליווינו באבל גדול את דמותו של ר' חיים קנייבסקי, שכותלי ביתו וכל הליכותיו אמרו: הבל הבלים העולם הזה. נדמה לי שברגעים האלה לכולנו הייתה צביטה בלב על ההשתקעות היתרה שלנו בהבל הבלים, והלוואי שזה יעורר בנו חיבור עמוק לקדושה ויזכיר לנו מה באמת יקר. אבל לעניות דעתי, אם ננסה לאמץ את אורח החיים הזה בשעה שאנחנו לא שם – נצא קרחים מכאן ומכאן. מתוך ההכוונה של גדולי ישראל למחנכי הדור, נראה שהדלת להנהגה של פת במלח כמעט סגורה בפנינו. אולי יש יחידי סגולה שזה מתאים להם, וגם שם – לא תמיד זה מתאים לילדים שלהם. אם כך, לא נותר לנו אלא להשתמש בשפע החומרי שניתן לנו ולקדש אותו לעבודת הבורא.

עד כאן הצגתי את הדברים כדרך של 'דיעבד', אבל אפשר לראות בכך גם לכתחילה. המצב המתוקן והראוי הוא מצב שבו הנאות העולם הזה ניתנות לעובד ה', ובשפע רב. כך אנחנו לומדים מהשכר שמתואר בתורה, וכך בדברי הנביאים. זה רחוק מלהיות אידיאלי כאשר צדיק נעזב וזרעו מבקש לחם והעניות מנוולת את בנות ישראל. יתכן שעבודתנו בדור של עקבתא דמשיחא לא דומה לעבודת הדורות הקודמים, ויחד עם המציאות המתחדשת יש לנו הזדמנות לעבוד את ה' בדרך שלפנים הלכו בה רק מעטים. האם נוכל להרים את ידינו מעל שולחן שלא חסרים בו צנון וחזרת, ולומר ביושר שהשתמשנו בעולם הזה ובידו הרחבה של ה', אבל לא הסתאבנו ולא השקענו את עצמנו בו, אלא להיפך? לפני אלפיים שנה יצאנו לגלות בגלל טעות קריטית שעשינו: לא עבדנו את ה' אלוקינו בשמחה ובטוב לבב מרוב כל. נשלחנו לגלות ועבדנו אותו בקושי ובכאב, בייסורים ובחוסר כל. והנה, אחרי שעמדנו בכך ניתנה לנו שוב הזדמנות לברך על הטובה כשם שבירכנו על הרעה. ניסיון העושר שלנו לא קל יותר מניסיון העוני, ואדרבה, הוא דורש להשאיר תמיד את היד על הדופק ואת השאלה מרחפת: האם ועד כמה אנחנו עסוקים בסוגיית 'קידוש החומר', ואם לא נשארנו עם החומר ושכחנו את הקידוש. כל אדם יודע מהם הצרכים שלו, מה משרת את עבודת ה' שלו, ומה משכיח אותה ממנו. נראה לי שככל שנתאמן בעצמנו, וגם נאמן את ילדינו, לברך על ההנאות שה' מביא לפתחנו, כך נגרום לו נחת רוח רבה יותר. עבודת הקודש הזו דורשת כנות רבה, כי בקלות אפשר ליפול בפח של הונאה עצמית, ולהגיע לרדיפת תאוות במסווה של 'העלאת ניצוצות' ו'קידוש החומר'. אז איך נדע באיזו מידה להנות ממנעמי העולם ומתי לעצור?

התשובה היא שה' שתל כל אדם בערוגה שמתאימה לו. הסטנדרטים של בני תורה בארצות הברית שונים מאד מאלה של בני התורה בארץ, וגם בארץ יש הבדל ניכר בין ירושלים לבני ברק, ובין קהילה אחת למשנה. לא בכדי ה' שתל אותך בחברה המסוימת שבה את חיה. הוא ידע שאת תאמצי את הנורמות האלה כבסיס להשוואה ולבחירה. את לא אמורה להרגיש עשירה כשאת אוכלת תפוח, למרות שסבתא שלך בתקופת הצנע חילקה תפוח אחד לעשרה ילדים, ולא נזכיר כאן מה אכלו בשואה. הבת שלך רוצה טיולים בסטנדרטים של החברות שלה, פחות או יותר, וכך בריא. בטווח הסטנדרט הזה יש מרחב בחירה, אם להיות מהמהדרין בנסיעות לחו"ל או להסתפק בצימר בצפון.. יכול להיות שהדוגמאות שהבאתי כאן שונות מהסטנדרט שלך, אבל תמיד תהיה הבחירה אם כמה ואיך לחבר את ההנאה לעולם הקדושה.

מאחלת לך להתענג על ה' ולהנות מכל הטוב שה' חנן אותך בו, ולגדל דורות ישרים ועובדי ה' בנאמנות מתוך שפע ורווחה!

ברוריה