שואלת יקרה,

איזו שאלה אנושית! כמה רגשות קטנים וגדולים שזורים בסיפור שלך. האפשרות להרגיש, להשתוקק, לקנא, להתאכזב. היכולת המתוחכמת להשוות את עצמנו לאחרים, לראות דרך מישהו אחר את מה שחסר אצלנו, היא שמבדילה אותנו מהחי. הבינה היתירה שבאמצעותה אנחנו חווים קשת רחבה כל כך של רגשות.

הבינה היתירה היא מתנה גדולה, אבל יש בה גם כאב עמוק.  כי ככל שאנחנו מודעים לעצמנו יותר, כך המפגש עם הפער בין מי שאנחנו חושבים שאנחנו למי שהיינו רוצים להיות, כואב יותר. אלא שדווקא בפער הזה טמונה ההזדמנות. תחושת החסר היא שמזמינה אותנו להתבוננות, לבירור ולצמיחה. ואת, נראה שאת מודעת היטב. היטבת לנסח את אותם רגשות עמוקים וכואבים שאת חווה, בצורה מדויקת ומעוררת הערכה. אז בואי ננסה לראות איפה טמונה ההזדמנות שלך.

כשקראתי את השאלה ניסיתי למצוא את הנקודה המרכזית שממנה נובע הכאב שלך. אני אוהבת לדמות קושי לנביעה פנימית שגורמת למים לזרום ולזרום. לשטוף אותנו. להציף מחשבות, רגשות ותחושות. לפעמים עד כדי כך שהם מונעים מאיתנו גישה למקומות שהיינו רוצים להגיע אליהם. למקומות השקטים יותר. המרפאים יותר. אז דבר ראשון בואי ננסה למצוא את אותה נביעה. להבין מה באמת מזין אותה. כי רק אחרי שנזהה את המקור נוכל לנתב את הזרם באופן הראוי.

לכאורה הדברים פשוטים – הנביעה הזו היא גיסתך. ברשותך אני רוצה לקחת את הגיסה הזו ולהשתמש בה כמטאפורה. גיסה היא שם קוד לדמות משמעותית בחיינו שהמפגש איתה גורם לנו למתח פנימי. לחוסר שקט. לאיזו תחושה שאנחנו לא מספיק. לא לחינם מוזכרת הגיסה בגמרא כאחת משבע צרות. לא בגלל שהיא באמת צרה, אלא בגלל שהיא יודעת לגעת בנקודות הכי רגישות שלנו. להאיר מקומות שבהם אנחנו עדיין לא שלמות עם עצמנו.

ולכל אחת יש גיסה. במציאות כמו גם בדמיון. את המישהי הזו שגורמת לה לרגשי נחיתות. להרגיש חסרה, לא מושלמת ולא שלמה. זו יכולה להיות אחות, חברה, שכנה או משהי דמיונית שמלווה אותנו רק במחשבות. ואולי לא יפתיע אותך לשמוע שגם לגיסתך יש "גיסה". מישהי שהעמידה לצידה מעוררת בה תחושה לא נעימה. מישהי שמולה היא מרגישה פחות חכמה, פחות יפה, פחות מוצלחת או פחות בטוחה בעצמה.

למרות שרגשי נחיתות נתפסים אצלנו כדבר שלילי, היה מי שראה את זה אחרת. הפסיכואנליטיקאי אלפרד אדלר ראה בהם דווקא את אחד המנועים המרכזיים להתפתחות האישית שלנו. הוא טען שתחושת חוסר מסוגלות נבנית אצלנו בשנות הילדות המוקדמות. בגלל התלות והחולשה האופייניות לילדות היא לובשת צורה של נחיתות. הילד הקטן רואה את המבוגרים סביבו ויודע שהוא עדיין לא שם. אבל דווקא התחושה הזו היא שדוחפת אותו ללמוד, להתאמץ, לגדול ולהתפתח. במובן הזה, תחושת החסר היא לא באג אלא פיצ׳ר. היא מה שגורם לנו לשאוף ולהתקדם.

אפשר לחשוב לדוגמה על ילדה שרואה את אחותה הגדולה רוכבת על אופניים. חוסר היכולת שלה לרכב כמוה עשוי לעורר בה תחושות של נחיתות וחוסר מסוגלות. אם התחושה הזו תדרבן אותה ללמוד, להתאמן ולנסות בעצמה, הנחיתות תהפוך למנוע של צמיחה והתפתחות. לעומת זאת, אם היא תסיק שלעולם לא תצליח להגיע לרכוב כמו אחותה ותוותר מראש, אותה תחושה בדיוק תהפוך למכשול מעכב.

בחזרה אלייך, כל עוד גיסתך גורמת לך להתבונן פנימה, לשאול שאלות, לצמוח ולהתפתח, היא משרתת אותך. אבל כשהנחיתות שאת חווה לצידה גורמת לך לשקוע ברחמים עצמיים, בכעס או בייאוש, זה כבר לא משרת אותך.

אז איך את הופכת את גיסתך למנוע להתפתחות והעצמה ולא לתסביך נחיתות?

רגשות אינם עובדות

זהו משפט שאם תצליחי להפנים אותו, החוויה שלך תלבש צורה שונה לגמרי. העובדה שאת מרגישה פחות טובה ממנה אינה אומרת שזה נכון. רגשות הם חוויה סובייקטיבית והם מלמדים אותנו משהו על עולמנו הפנימי, אבל לא בהכרח על המציאות. לכן, במקום לקבל אותם כאמת מוחלטת, תנסי להתבונן בהם. להבין אותם ולעצב מחדש את המשמעות שאת נותנת להם.

להיפגש עם הכאב ועם תחושת החסר

כל זמן שאת אומרת לעצמך שהנחיתות שאת חשה מולה היא דבר רע והרסני, לא תצליחי למנף אותה למקומות טובים. נסי להתיידד עם החוויה הזו. לראות בנחיתות רגש אנושי ולגיטימי ולא כישלון. כשתפסיקי להילחם, תוכלי להפנות את המשאבים שלך ללמידה. תוכלי לנסות להבין מה אותה נחיתות מלמדת אותך וכיצד ממנפים אותה.

מפגש על כוס קפה

מפגשים חוזרים מורידים את מפלס החרדה. ככל שאנחנו מתרחקים ממשהו, הדמיון ממלא את החסר. וכשהדמיון נכנס לפעולה, אנשים יכולים להפוך למושלמים הרבה יותר ממה שהם במציאות. מפגשים חוזרים עם גיסתך יהפכו אותה מדמות בלתי מושגת לדמות שמציגה צדדים מאוד אנושיים. ואז הקשר ביניכן יהיה פחות טעון ופחות מאיים.

להגדיר את נקודת ההתייחסות

המפגש עם גיסתך מחייב אותך בהתבוננות פנימית ולא בהתבוננות חיצונית. השאלה היא לא אם את כמוה. השאלה היא האם את הופכת לגרסה טובה יותר של עצמך. האם את התקדמת מהמקום שבו היית אתמול.

ולעצת הזהב – אל תמנעי טוב מבעליו

בעלך יודע טוב מאוד למה הוא בחר בך. זו לא טעות מתמשכת. זו בחירה בך, בכל יום מחדש. הוא רואה בך דברים שאת אולי כבר מתקשה לראות. אז תני לו ליהנות מהבחירה שלו. אל תתווכחי איתה. אל תמנעי ממנו את הטוב שהוא רואה בך. את תמנעי טוב מבעלך, כי הטוב כבר שם.

לא לחינם בעלך בחר בך. בדיוק כמו שמנוע של מכונת בוש, איכותי ככל שיהיה, לא יוכל להניע מכונה מדגם אחר, כך גם בזוגיות. כל בית הוא יצירה ייחודית, עם ייעוד, אופי וקצב משלו. כדי שהמכונה המשותפת שלכם, תוכל להתקיים ולהגשים את מטרתה, המנוע חייב לעבוד. והמנוע הוא אתם. הקשר ביניכם, האמון, השותפות והיכולת של כל אחד מכם להביא לזוגיות דווקא את מי שהוא. הבית שלך זקוק דווקא לך. בעלך זקוק לתמהיל הייחודי שלך כדי להתפתח בכיוון הנכון.

—

ואולי יום אחד, במבט לאחור, הגיסה תהפוך להיות האדם שבזכותו צמחת. האדם שבלי שהתכוון לכך הכריח אותך לפגוש את עצמך. ואת תהיי אסירת תודה על התהליך שהיא העבירה אותך. לא בגלל מי שהיא, אלא בגלל מי שאת הפכת להיות בעקבות המפגש איתה.

בהצלחה,

דבורה.