שלום לך,
בעזרת ה' החונן לאדם דעת ומענה לשון, אני תפילה שהמילים שכתבתי יביאו לך תועלת.
אני רוצה לפתוח דווקא בעצם המכתב ולא בתוכנו. אדם שנושא בתוכו כאב לאורך זמן, בדרך כלל לא מצליח לנסח אותו. הוא מגמגם סביב הנושא ומחפש מילים, או בורח ממנו ומדחיק. אתה לקחת את הכאב והנחת אותו כפי שהוא על כל הסתירות שבו, בלי לייפות ובלי להאשים איש.
זו יכולת יקרה מאד, והיא מעידה על אדם עם עומק ועם יושרה פנימית. היא גם מעידה על האחריות שאתה לוקח על חייך, פונה לעזרה ולא נשאר עם עצמך להתבוסס בכאב ובתסכול.
לפני הכול אני חייב לעצור על משפט אחד שכתבת: "הגעתי למצבי ייאוש לא נעימים, אבל אף אחד לא יודע, זה טמון בי פנימה".
ההחלטה שלך להגן על הורים שכבר עברו לא מעט, ולא להוסיף להם משא, היא החלטה אצילית. אבל היא גובה ממך מחיר שאתה משלם אותו כבר עכשיו. כאב שאין לו לאן לצאת לא נעלם, הוא מצטבר ונערם.
לא מזמן שמעתי רעיון שממש תפס אותי בהקשר הזה: כל מה שקורה סביבנו בעולם ועובר דרך החושים שלנו (שמיעה ראיה וכו') נכנס ויוצא. אין לנו שום זכרון מהטעם של ארוחת הבוקר של גיל 3 וגם לא של שבוע שעבר. הדברים שכן נשמרים בתוכנו מתחלקים ל2 קטגוריות: החיובית – שכוללת את כל המידע, הידע, והזכרונות הטובים שצברנו. והשלילית – פחדים, טראומות וזכרונות כואבים.
החלק החיובי לא צורך מאיתנו אנרגיה כי בחרנו (בתת מודע) לשמור את המידע הזה, כדי להשתמש בו או להתענג עליו בעתיד.
החלק השלילי לעומתו, מכיל המון אירועים ורגעים שלא יכולנו או לא רצינו לחוות, והם בעצם רק צריכים שנכיר בהם. ברגע שאדם מכיר במה שקרה כעובדה ומוכן לחוות את הכאב הכרוך בכך, הכאב מתפוגג אחרי זמן מה והזיכרון שהחזיק אותו נעלם.
כלומר, בכדי שלא לחוות את הכאב, אנחנו בוחרים 'להחזיק' כביכול את הזיכרון, החוויה או המקרה המדובר "מחוצה לנו". אם מדובר במשהו קטן זה לא נורא, אך כשמצטברת ערימה, כמות האנרגיה שנצרכת מאיתנו כדי להדחיק כ"כ הרבה שואבת את כוחנו, אנחנו נהיים עייפים, מובסים, וקל לנו הרבה יותר להתייאש. אפילו מדברים קטנים. כי גם ככה אין לנו אנרגיה…
לכן לפני הכל אני מבקש ממך: מצא לך אדם נכון לדבר איתו. כמובן שכדאי איש מקצוע, אבל אם זה לא מתאפשר חפש אדם בעל הבנה לנפשם של אחרים, טוב לב עם סבלנות וזמן עבורך. לא כי משהו בך שבור, אלא כי המשא כבד מכדי שאדם ישא אותו לבדו, ובוודאי שלא במשך שנים ובשתיקה. אדם שהולך לרופא שיניים אינו מתבייש בכך, הטיפול אמנם לא נעים אבל הוא יודע שאחריו יהיה לו טוב יותר. כאן זה נכון פי כמה. ובמיוחד, כשאתה חושב על להקים משפחה – חשוב שתבנה בך את הכלים שיעזרו לך להיות בן זוג טוב ואבא יציב.
כעת, לגופם של דברים:
קראתי את מכתבך יותר מפעם אחת, ונדמה לי שיש בו שלושה דברים שונים שהפכו לגוש אחד כבד. אנסה להפריד אותם.
המציאות: יש בעולם השידוכים אנשים שמבטלים הצעה בגלל הפרט הזה. זו עובדה, ואתה חווית אותה בפועל. אני לא בא להתווכח או לרכך אותה.
המסקנה שהסקת מן העובדה הזו: "פתאום אני סוג ב".
העצה שקיבלת: להסתיר עד הפגישה השלישית.
הגוש הכבד נוצר מפני שאתה מתייחס לשלושתם כאל דבר אחד. אבל המציאות היא לא המסקנה, והמסקנה היא לא העצה, וכל אחד מהם דורש טיפול שונה לחלוטין.
לעניות דעתי, דווקא החלק השלישי, זה שנראה הכי טכני, הוא שורש הבעיה.
דיבורים של אמת
כתבת: "מאותו רגע הרגשתי חשש ללכת לדייט, מה הסיבה ללכת לדייט, ואז יפסלו אותך בדייט שלישי? סתם מפח נפש".
ואחר כך כתבת: "אני מרגיש מכובה".
בוא נתבונן רגע במה שקורה שם בפועל. אתה יושב מול בחורה, מדבר, מספר על עצמך, והדבר המרכזי בעולמך באותו רגע הוא בדיוק הדבר שאתה לא אומר. המילים יוצאות לך מהפה, אבל אתה לא נמצא בתוכן. יש קול, ואין דיבור. אתה – מי שאתה באמת העמוקה ביותר – לא מצליח להיות נוכח מספיק או בכלל כי כל הקולות המקטינים, הביקורתיים, המתייגים אותך באופן כזה או אחר 'שותים' את תשומת הלב והיכולת שלך להיות נוכח בלב פתוח ובריכוז. ולהזכירך, אתם נפגשים כדי לבדוק האם האדם שלצידכם הוא המתאים לבלות יחד את 100 השנים הבאות…
יש כאן נקודה מעניינת להתבונן בה: הזוהר מלמד אותנו שהדיבור מורכב משניים, קול ודיבור, ההברה והמשמעות שמתלבשת בה. במצב מתוקן "כולא חד", המחשבה, הקול והדיבור הם דבר אחד. אבל מאז חטא אדם הראשון נפרדו הקול והדיבור זה מזה, ובעומק זוהי מהותה של הגלות. לא שתיקה, אלא "נֶאֱלַמְתִּי דוּמִיָּה". מילים ממשיכות להיאמר, אך דיבור שלם, כזה שהאדם נוכח בו בכל מאודו, אינו אפשרי עוד. רבי נחמן קורא למצב ההפוך, לדיבור שאין בו פער בין האדם לבין מה שיוצא מפיו, דיבורים של אמת.
כדאי להדגיש: אין הכוונה לאמת במובן העובדתי או הלוגי, אמירה נכונה מול אמירה מוטעית. הכוונה לאמת במובן העמוק יותר, שהאדם ודיבורו הם דבר אחד.
עכשיו נתבונן שוב במה שכתבת.
אתה חי כבר תקופה ארוכה בתוך דיבור ריק. לא מפני שאתה משקר, אלא מפני שקיבלת עצה שמחייבת אותך לשבת ולדבר בלי להיות נוכח במילים שלך. שים לב שזה מפריע לך: "בתוכי טמון כאב עצום, שהייתי רוצה לשחרר אותו, לצעוק החוצה, אבל אינני מסוגל". זהו קול בלא דיבור. וזו בדיוק הסיבה שאתה מרגיש מכובה. כשאנחנו מנותקים מהדיבור, אנחנו מרגישים כבויים.
בתוך הדברים ציינת שלמרות שניתן לטעון לכשל לוגי, אתה לא חש כך. אתה צודק, ויכוח לא יעזור כאן. אבל בוא נשאל על הניסוח "אני סוג ב'", "אני יודע שאין לי עתיד": של מי צורת הניסוח הזו? לא האם המשפט הזה נכון, אלא של מי הוא.
כי המשפט "אתה סוג ב'" לא נולד אצלך. או ששמעת אותו בהקשר דומה והחלטת לכלול את עצמך בקטגוריה, או שמישהו רע לב אמר לך אותו ישירות. בכל מקרה, מה שחשוב לזכור כאן שאתה אימצת אותו והתחלת לומר אותו לעצמך. וזה בדיוק דיבור שאין בו אמת, במובן שרבי נחמן מדבר עליו, כי הוא לא יוצא מפנימיותך. ואיך אני יודע? כי אתה עצמך כתבת בהמשך, כמעט בצעקה: "והדבר הכי חשוב אני לא סוג ב'".
זה הדיבור שלך. השני הוא ההד של אחרים.
כמעט מיותר לומר זאת, אבל לפני שנמשיך אני רוצה להזכיר לך שהתורה חוזרת ומזהירה על הגר יותר במילים מאד ברורות, "וְאָהַבְתָּ אֶת הַגֵּר", "וְגֵר לֹא תוֹנֶה", וחז"ל דרשו במפורש שהאזהרה שם היא איסור אונאת דברים. התורה מודעת היטב לבעיות ולנטיות שיש בטבע האדם ובכל מקום שאנחנו עלולים לטעות, היא מאירה עם פנס גדול ומזהירה אותנו. כדאי שתזכיר לעצמך שהתורה רואה במשפחתך ובך אנשים שראויים להגנתה ומטילה את האחריות על כל יהודי לאהוב אתכם ולהימנע מכל פגיעה בכם. ובאשר לתיוג כביכול סוג ב' אני רק מזכיר לך את שמעיה ואבטליון, גדולי הדור, שהיו גרים או בני גרים, ואת רות המואבייה שממנה יצא דוד המלך ומשיח צדקנו. נראה לי שזה מספיק כדי ליישר קצת את הגב.
כמה כיוונים מעשיים
א. כתבת "אבא שלי ממשפחה יהודית אבל אמא שלו לא יהודיה כנראה". המילה "כנראה" היא מתכון לבעיות. נראה לי שכדאי לך לשבת עם רב מוסמך שמבין בתחום הזה, שטח בפניו את כל הפרטים, ויחד נסו לקבל תמונה ברורה ומדויקת של מעמדך, כדאי שתדאגו גם לתיעוד בכתב. זה לא רק צורך טכני לשידוכים. זה דבר שהוא עצמו דיבור של אמת: אדם חייב לדעת מי הוא כדי לדעת שמה שהוא אומר על עצמו נכון, ולא לחיות שנים בערפל. הערפל הזה, לבדו, הוא חלק מהמצוקה. בהירות, תגרום לך לתחושת הקלה, בכל מקרה.
ב. אף אחד לא יכול להכריע במקומך מתי בדיוק לספר. זה משהו שכדאי לבדוק אותו ולדון בו וכפי שכבר המלצתי לך – כדאי מאד להתייעץ (גם) על הדבר הזה עם מישהו שיהיה איתך מחד ומאידך מכיר את העולם הזה ומבין את דקויות הדברים. יש דברים שאין חובה לומר לכל אדם ובכל שלב, ואפילו יעקב אבינו, שמידתו אמת, נדרש בחייו לשנות לא פעם מהאמת. אבל מדבריך עולה בבירור שהעצה שקיבלת לא עובדת עבורך, היא מונעת ממך להיות נוכח בפגישות בלב פתוח וממילא מקטינה את הסיכויים שיצא מזה משהו. יכול להיות שנכון עבורך לומר את זה מוקדם, בזקיפות קומה, לא כווידוי או כהתנצלות ולא כמידע רפואי שצריך לחשוף, אלא כחלק ממי שאתה. "אני בן להורים שבחרו ביהדות. אני יודע מה זה לבחור". ויכול להיות שבמקרים מסוימים הנכון הוא להתחיל קודם להיפגש כדי לבדוק אם בכלל יש חיבור, ואז כשהלב נפתח, לספר. וגם אז, לא ממקום של 'יש לי וידוי/ סוד לספר לך' אלא ממקום של 'עכשיו כשזה מרגיש נכון להיפתח יותר, אני מציג גם את הסיפור המשפחתי המיוחד שלי'. לכל משפחה יש סיפור, ובכל הסיפורים יש גוונים שונים. גם הגירושין של הוריך הם חלק מהסיפור שלך, גם הגאונות שלהם והמעמד האקדמי שלהם. כל הפסיפס הזה, הוא תמונת הרקע שמאחוריך. אבל אתה הסיפור האמיתי. אם אתה מביא את עצמך, באמת, הרקע יהיה מטושטש והפוקוס יהיה עליך. כשאדם מביא את עצמו באמת, בדיבורים של אמת, זה פותח את הלב גם אצל זולתו.
ג. כתבת שהוריך לא מכירים שדכנים, שאתה לא בישיבה, וממילא כמעט ואין הצעות. זו בעיה אמיתית, אבל כמדומני שבדורנו גם לה יש פיתרון. חפש שדכנים ושדכניות שעוסקים דווקא בציבור הזה: גרים ובני גרים, בעלי תשובה, בוגרי צבא, חרדים אקדמאים, בני חו"ל. הם קיימים. גם ארגונים שמלווים גרים בישראל מכירים היטב את הסוגיה הזו ויש להם קשרים. וגם רב שאתה מתחבר אליו, שיהיה לא רק פוסק אלא כתובת. אתה צריך להגיע לתודעה של שדכנים.
ותזכור, 'ארבעים יום קודם יצירת הולד, בת קול יוצאת ואומרת, בת פלוני לפלוני'. הקב"ה כבר הכריז על השידוך שלך עוד קודם שנולדת. היא שם, מחכה לך.
ותמיד, תבקש מה' יתברך שיעזור לך, תדבר איתו על הקושי והכאב. הוא מחכה לך, שומע אותך תמיד והרצון שלו עבורך הוא שיהיה לך טוב. רק טוב.
ד. כתבת הרבה על התחושות הקשות שקשורות לאיך שאתה נתפס בעיני אחרים, ולא כתבת מילה אחת על מה אתה מחפש.
שאלה בכנות, עם יד על הלב: מי היא הבחורה שאתה רוצה? איזה בית אתה רוצה להקים? באיזו קהילה? עם אילו ערכים?
עכשיו נלך צעד נוסף: דמיין לרגע שהיא יושבת מולך ושומעת ממך על הגיור של אביך ולא מצמצה. איך אתה מרגיש כלפי זה?
אם אין לך תשובה סדורה לשאלות הללו, זו לא בושה, זו העבודה הבאה שלך, ממליץ לך לעשות אותה בכתב. מניסיון, זה מוסיף הרבה בהירות.
לסיום
בתחילת הדברים השתמשת במילה "קרוע", והוספת : כמו קריעת ים סוף.
שים לב, שדווקא קריעת ים סוף, היא ההיפך מהשימוש הרגיל שלנו במילה קריעה (להשחית, לחבל במשהו). קריעת ים סוף היא הרגע שבו הקב"ה כביכול הסיר את הכיסוי מעל העולם והראה לבנ"י שהוא הולך איתם אפילו במקום שבדרך הטבע אין אפשרות כזו. 'קשה זיווגו של אדם כקריעת ים סוף' – מפני שהאירוע הזה של מציאת שידוך כרוך בקושי של בלבול, של מבוכה ודווקא ברגע הזה הקב"ה אומר למשה 'מה תצעק אלי דבר אל־בני־ישראל ויסעו'. צריך לפעול, והישועה תגיע. לפעמים ממקום כל כך בלתי צפוי, שזה נראה כאילו הים נקרע.
ודבר נוסף, כתבת "אני אדם מאמין, אז אני לא יכול לברוח, אני כבול". שים לב, האמונה לא מכריחה אותך, היא לא כובלת. אמונה היא עוגן, היא היכולת להחזיק את הספינה בים שלא תיסחף. רוב מצוות התורה מתבססות על עיקרון הבחירה. האדם יכול להטות את עצמו לאיזה כיוון שיבחר, האמונה בה' ובטובו גורמת לנו לבחור לקיים את רצונו מתוך הבנה שהתורה מכוונת 'לטוב לנו כל הימים, לחיותנו כהיום הזה'.
והכי חשוב: אתה לא סוג ב'. סוג ב' הוא מי שמדביק לאנשים תוויות, שופט מבלי להכיר על בסיס סטיגמות ופוגע באנשים אחרים.
מי שבוחר שלא לפגוע חזרה, מי שבוחר שלא להיכנע ולחפש מוצא, מי בוחר לקחת אחריות על חלקו בארץ החיים הוא סוג א'. הוא בקטגוריה של האנשים שה' חפץ בהם.
בהצלחה רבה במסע,
אהרן
נ.ב. אם משהו לא היה ברור, אם פספסתי או לא הבנתי מספיק, או אם תרצה להמשיך את השיחה, אני זמין במייל. אל תהסס לכתוב לי.