שלום וברכה!

שאלת שאלה נהדרת וחשובה, הנוגעת לבסיס מהותה של השבת.

את שואלת: אם מטרתה של השבת היא מנוחה – מדוע עליי לנוח בדרך מסוימת – ולא לנוח בדרך שהכי נוחה עבורי?

התשובה לשאלה שלך טמונה במהותה של מנוחת השבת.

כשאני בתור מעביד מציע לעובד שלי "יום מנוחה", אני נותן לו מתנה שהוא אמור לאהוב אותה.

ביום המנוחה שלו, הוא יכול לעשות כל שיעלה בדעתו.

הוא יכול לישון, לצאת לטיול, או ליסוע לבית מלון.

המטרה של המנוחה היא שיהיה לו טוב.

מנוחת השבת לא נועדה למטרות אגואיסטיות של "יום חופש", אלא ליום של עבודת השם בצורה של מנוחה.

השבת נועדה לתת לנו תזכורת שבועית לכך שהקב"ה ברא את העולם.

על ידי שאנחנו זוכרים את השבת כיום המנוחה – אנחנו זוכרים את ששת ימי בריאת העולם שקדמו לאותה מנוחה.

וכך אנחנו אומרים בקידוש: "ויברך אלוקים את יום השביעי ויקדש אותו" – היום הזה הוא יום קדוש, ולא יום חופשי.

כשאדם מקבל "יום חופשי" – היום הזה אינו יום של משמעות, אלא יום של היעדר עבודה.

לעומת זאת במנוחת השבת אנחנו מחויבים לעשות קידוש – לקדש את היום ולרומם אותם מכל הימים האחרים, וליצוק בו תוכן רוחני.

המנוחה שמאפיינת את יום השבת היא אמצעי לזכור את בריאת העולם ואת שביתת מלאכתו של הקב"ה – ואינה מטרה בפני עצמה.

אם כך תבואי ותשאלי שאלה – נכון ששבת אינה יום חופשי, אך האם לא מגיע לנו "יום חופש"?

התשובה שלי לשאלה הזאת היא היא שכשהשיגרה של האדם מספקת אותו והוא מרגיש שהוא מנצל את חייו בצורה שבה הוא מאמין ואוהב הוא לא זקוק לחופש.

שימי לב שאנשים כמו ראשי ממשלות, רבנים גדולים, ואנשים שמשמעות החיים שלהם ברורה עבורם הם לא זקוקים ליום חופש.

וכשמנוחת השבת היא "מנוחה שלימה שאתה רוצה בה" – כשמנוחת השבת מתבצעת על פי הציווי האלוקי, גם הצורך האנושי שלנו במנוחה מגיע אל סיפוקו!

מקווה שסייעתי לך ושהתחברת לתשובה שכתבתי!

ושתמיד תמשיכי ותשאלי שאלות!

ישראל ג.