שלום לך שואלת יקרה!

דבר ראשון, ליבי איתך!! את מתארת מסלול ארוך ומייגע… גיל 24 הוא אמנם צעיר, אבל לחוות כמה שנים בשידוכים, כ20 הצעות שירדו – זו בהחלט כברת דרך מעייפת!! אם את חווה קושי ומותשות – זה לא פשוט, את רוצה להתקדם, למצוא את המיועד, להקים בית, והעיכוב מעיק, זה כל כך מובן ואין לי אלא לחזק את ידייך…

קראתי מה שכתבת על הבחור שכבר הצליח לעורר בך רגש של ציפיה וחלום ואז ירד מהפרק… אין מה לומר, זה מתסכל וכואב. בפרט כשזה מגיע עם רגש של ביקורת עצמית ש'יכולתי להתנהל יותר טוב', להפתח ולשתף יותר בשיח – וזה היה ממשיך אחרת, ואני מבינה שגם זה מלווה אותך.

לפני הכל – חשוב להבין שיש כאן סיטואציה שקרתה, היא מעוררת רגשות של אכזבה, תסכול, עצב, וחשוב לתת לזה מקום. בפרט כשזה טרי, הקושי הוא לגיטימי לגמרי. היה כאן משהו שהשאיר בך ציפיה וטעם טוב, תקווה להמשך, וזה נגמר. אפשר לכאוב את האכזבה, בלי סתירה לאמונה שהקב"ה הוביל את המהלך הזה, עם מטרה שעדיין אינך יודעת מהי. כאב על עצם חווית הקושי, על ההצעה שקסמה – ואז ירדה, על הבלבול. מצב רוח ירוד ומועקה רגשית הם מצב צפוי ומצוי בתקופה כזו.

בד בבד, ואולי דווקא אחרי שנותנים פורקן מסוים לכאב, יש פניות להתבונן קצת יותר לעומק על מה שקרה, להבין על מה הכאב יושב ואיך זה יכול לקדם אותנו הלאה.

מהדברים שתיארת, תפס אותי משהו מעניין. ציינת שעד עכשיו לא יצא לך להרגיש חיבור מיוחד בפגישה, והכל היה "פושר". פושר בפגישות זה לא בהכרח רע, אבל זה יכול להראות שהחיבור לא נוצר, או שהרגש הפנימי שמקדם לנישואין עדיין לא כ"כ פעיל. יש משהו רדום שלא התעורר…

ואילו עכשיו, עם הבחור האחרון, משהו התעורר. הרגשת שיתוף, חיבור, סקרנות והנאה, והתחילה להירקם בלבך תמונה של משהו ממשי.

כשיש רגש חזק של ציפיה, מובן שהאכזבה גדולה הרבה יותר. כתבת שבערך חצי מהבחורים שנפגשת איתם הורידו את השידוך, אבל נשמע שבעבר לא חווית את זה כמשבר גדול. ואילו כאן-כן, זה מלווה אותך, צובט את הלב ומכאיב.

אולי זה יכול להעיד על דבר גדול? אולי זה מראה שמשהו בלב שלך פנימה נפתח, חי, מתחבר לרעיון, מוכן להתקדם לנישואין?

בשלב מסוים, אחרי שעוברים את תקופת המשבר והאובדן של שידוך שירד, אפשר להתחבר יותר למקום האמוני שאת יודעת לצטט כבר עכשיו, שלכל אחד יש מסלול משלו, ויש מי שמיועד לו…

כשתהיי במקום הזה, ואולי כשתקראי את המכתב – כבר תהיי קצת יותר שם – הייתי מציעה לך לחשוב: מה אולי יכול להיות טוב במצב הזה, בהצעה שהגיעה והתקדמה ואז ירדה, בפגישות שכבר הדליקו אותי מבפנים?

אני תוהה אם כאן שלב מאוד משמעותי, שההצעה הזאת הביאה אותך אליו. אם מסתכלים על מסלול שידוכים כדרך שמקדמת את האדם לקראת הנישואין – הרי שכאן בהצעה הזו אולי חל מפנה חשוב מאוד – ההתכווננות הפנימית לקראת המטרה שכל כך חשובה לך – בניית בית בישראל.

העובדה שחווית את החויה הזו שיש בחור שהתוכן שלו מדבר אלייך, שהצליח להביא אותך למחשבות הלאה, לתקווה ממשית וקרובה – יכולה להעיד שבעזרת ה' את על המסלול הנכון, זו התקדמות ממשית בדרך ליעד. זה לא הבחור הספציפי שפגשת, אלא מה שנוצר בתוכך בפגישות האלו. המוכנות הפנימית, הרצון והרגש שנפתח ונבנה. הידיעה שיש בך רצון ויכולת להרגיש חיבור, היא כוח שילווה אותך בעז"ה בדרך לבניית הבית שאת מייחלת לו.

ומכאן לשאלה על הצורך להפתח בשיחה והיכולת/ אי היכולת להשתחרר –

דווקא כשנמצאים בשלב משמעותי, שהתוצאה שלו יכולה להיות דרמטית ולהשפיע על כל החיים והעתיד – הכי מובן בעולם שיש מתח, עצירה פנימית, משהו שמרגיש תקוע. זה לא מעיד על בעיה אישית, אלא על גודל השעה, או על התפיסה כלפי המצב… כשהשידוך מרגיש "פרווה", אין רגש מיוחד לשום כיוון – התפקוד זורם, כי אין מתח חריג. אך כשיש הרגשה חזקה שאולי זה זה, ויש תקווה וציפיה ותשוקה שזה יצליח – המתח משחק תפקיד ראשי ונוטה לשבש את הזרימה הטבעית.

כמו שהליכה על מסלול דק שמצויר על הרצפה – אינה מסובכת לרוב האנשים. אבל אם המסלול הזה נמצא מטר מעל פני הקרקע – כמעט כל אחד יאבד שיווי משקל וייפול, נצרכת מיומנות הרבה יותר גבוהה. למה, מה ההגיון בזה? כי כשקיים מתח, פחד אמיתי מנפילה, הביטחון מתערער ומתחילים לצלוע… זה סוג של פרדוקס. כגודל החשיבות להצליח, כן גודל הקושי…

אז מה אפשר לעשות?

התשובה הפשוטה והנכונה ביותר היא להכיר בזה, להבין איך זה עובד. להבין שזה טבעי ונורמלי, ובהחלט לא מעיד על בעיה. לא לפחד מהמצב הזה. זה קורה הרבה בפגישות, ולא רק. ובכל זאת, זוגות ממשיכים להפגש, להתקדם, וגם להתארס ב"ה. כשהכל מתאים, כשזה השידוך הנכון, גם העניין הזה מסתדר בד"כ, או שאין מתח, או שיש, ומתגברים על המתח, וזה לא נורא…

ודאי שיש חשיבות רבה לאמונה. לידיעה שהקב"ה מוביל אותנו, שם בפינו את הטונים ואת המילים המדויקות ומסנן בשבילנו את ההצעות שלא נכונות עבורנו.

חשוב גם לקחת בחשבון שייתכן מאוד שמה שגרם לבחור להוריד הוא לא בהכרח מה שמרגיש לך כחוסר הצלחה שלך בניהול השיחה, וייתכן שהיה משהו אחר שלא היה בידייך. הרי ציינת שגם לו יש קושי מסוים להפתח, ובכל זאת הוא קיבל החלטה אחרי 3 פגישות בלבד. ייתכן שגם האופן שבו הוא חווה קשרים והקצב שמתאים לו השפיעו על החלטתו. הגיוני שיש נטייה להרגיש אשמה ואחריות על מה שקרה, אבל נראה שבמקרה שלך את יכולה לנסות לשחרר… קשר נבנה ע"י שני אנשים, ולא ברור שאם היית מתנהלת בצורה שקיוית – זה היה משנה את התמונה הכללית.

אבל אם את רוצה גם תובנה לקחת הלאה, כדי להרגיש ביטחון בפגישות בעתיד בעז"ה – הייתי מנסה לדייק את המטרה:

אין צורך בדווקא להגיע לפגישות עם "פתיחות", להשתחרר ולספר הרבה על עצמך. לא בטוח גם שהכרחי להכין נושאים בראש ולשתף במקביל לשיתופיו של הבחור.

הנקודה היותר אמיתית שטמונה ברעיון של פתיחות, היא לתת לו טעימה פנימית יותר של האישיות שלך, הזדמנות להרגיש את העולם הפנימי שלך. זה מה שיוצר תחושה חזקה יותר של הכרות. זה לא חייב להגיע דרך סיפורים אישיים. זה יכול להיות דרך תגובות על דברים שהוא מספר – לדוגמה, לומר: "סיפורים כאלו תמיד מרגשים אותי"/ "מה שאמרת מאוד משמעותי בשבילי" וכדומה. לשתף בהרגשת הלב שלך על הדברים שעולים.

זה יכול להיות דרך אמירה אמיתית וכנה על הסיטואציה הנוכחית – "לפעמים קשה לי לדבר על עצמי, זה מרגיש לי כמו…"

עצם השיתוף הוא פתיחות, ויוצר חיבור והרגשה של אמון וביטחון, לשני הצדדים.

לגבי השאלה "איך לשחרר אותו מהראש".

הגיוני וסביר שהאדם הראשון שעורר בנו תקווה, רצון ורגש – יישאר בלב הרבה זמן. אל תבהלי אם את חושבת עליו שוב ושוב, זה יתפוגג עם הזמן, ועם ההתקדמות שלך. תאפשרי לעצמך להאמין שמה שהרגשת יכול לחזור על עצמו ואף בעוצמה רבה יותר, עם האדם הנכון בעז"ה.

ואולי דווקא עכשיו, כשהגעת לשלב כל כך משמעותי של ציפיה עמוקה, של חלום עם צורה וצבע, הדברים האלו יצליחו ליצור התקדמות ובשלות פנימית, שבעז"ה יובילו אותך בצורה בהירה וחלקה יותר כשההצעה הנכונה תגיע, בעיתה ובזמנה, ואם ירצה ה' בקרוב ממש.

מאחלת ומתפללת איתך שתראי בקרוב את סיומה המאושר והטוב של המסלול הזה, עם שידוך כלבבך, וית נאמן מלא אושר ושמחה!

בהצלחה,

אביטל ר.