הי שלום ותודה למי שתקרא את מילותי
כן,אני עוד אחת-אבל הפעם באמת עם כל הלב.
אני בת 21 אחות של,בת ואישה,וחסידת רבנו הקדוש.
ובאמת מבולבלת מהשבת האחרונה.
אז כך:יש לי אחות בת 23 אולי דתיה, ואחות בת 17 וחצי שמתגלשת, ואני ביניהן.
כל היום אני חושבת עליהן,דואגת אוהבת, מחוברת בלי לרצות לדבר המטורף הזה-אחיות.
קשה לי איתן הם כל כך שונות ממני ויחד עם זאת דומות,
כולנו מתמודדות כולנו מיטלטלים על חבל דק,כל הדור כל עמ"י -כל נשמה,
אני מרגישה את זה חזק כל יום מחיי
גם אני עיפה גם אני נופלת וקמה גם אני מתפתה ,חושקת ורוצה…
האמת קשה לי להתחיל לכוון שאלה אולי אני רק רוצה לעשות סדר ולסכם את השאלה שלי
למה להן מותר? למה לי קשה לראות את כל זה?
למה להן יש זכות להעיר לצעוק להתפרץ וכולם נזהרים לא לשבור להן את הכלים?
למה מקבלים כל רגש כל מעשה שלהן??
למה הילדים שמשתפים פעולה ומתנהגים יפה מקבלים את הערות והדרישות ולהן מותר להיות בפלאפון מתי שבא להן ולעשות כלום.
השבת הרגשתי חלשה מבפנים, כאילו אני מצדיקה כל מעשה מבט ותזוזה.
כאילו-למה זכיתי לכוחות לבחור בחיים יפים ?? למה הן מאחור ? נדפקו ואני צריכה להרגיש אשמה?
הן מביטות בי מקנאות,
הן רגוזות עלי ונראה לי שונאות אותי ממש.
אני מרגישה מהן ביקורת אפילו שאני זאת שבסדר,
אני לא רוצה להיות שופטת כל הזמן על המעשים שלהן..אבל איך אפשר שלא??
אני מותשת מהחוסר טבעיות,
אני עיפה מהרעש שהן עושות…
למה לי יש הבנה מה הוא כח הבחירה והן סתומות ?? זה מטורף באנו מאותו בית!
משגע אותי שהן כביכול יצאו מהמשפחה וההרגלים החרדיים ונלקחה מהן הרגישות לבית חרדי בריא כמו שלנו,
איפה הטקט איפה ההבנה מה ואיך עושים בשולחן שבת ?? הרי לפני כמה חודשים או שנה הייתן חלק מממש,
למה זה נעלם??? ואתן המרכז שמדברות ושרות אפילו שאני עם בעלי.
למה כל השבת צריך להתיחס אליכן ?הרגשתי מחוץ לענינים-כי כל מילה שלהן זהב כי כל השבוע אתן בוחרות להתנתק? חוצפה אני גם רוצה משפחה,
עד כאן החלק הכועס המתוסכל
כן,זה המצב שלי…
ותןך כדי עולים בי חלקים ברורים של אמונה ונפש…השם בחר בהן לתפקיד אחר,והתמודדות אחרת משלי
אין לי הבנה בזה…וכו'…עולה לי הלדון לכף זכות לראות את הטוב… וזה מעשה שלי וזה מעשה שלו..להאמין שהשם יודע מי צריך להקיף אותי בעולם…וכל הדיבורים של רבנו….
אבל אין לי כח להתייחס לדיבורים האלא!
אני רוצה שהן יעבדו ואני אחיה ברוגע מול ההורים שלי ואחים שלי..
אולי יותר מזה-
אני לא רוצה להתעסק בכל הג'ורה הזו,
אני רוצה לבנות מרכז יציב בתוכי שיודע מה מקומי ולא להתערער מהן,
בא לי להיות מלכה ,מלכה שיודעת איפה היא 'ישנה אוכלת' ועם מי ועל מה היא מדברת -לא משנה מי מקיף אותה.
….
אבל מיד עולה לי כל הפער שנוצר מכל התקופה ואני לא מאמינה בדבר כזה.
אחרי שכל השבת הן דיברו בינהן על הנושאים המשותפים שלהן ואני אאוטסידרית ברמות,
לכל אחת יש חבר אחד ושמו פלאפון ואני אשכרה לא מעניינת אותן בכהוא זה,
האמת היא שאחת מהן לא כתבה לי או התקשרה אלי או סתם התעניינה בי אולי חצי שנה ואפילו לא פעם אחת
ואני רודפת אחרי רוח.
ולמה??
ובכלל שרק בא לי אחיות בא לי קשר בא לי חברות בא לי אהבה פשוטה בא לי לריב בא לי להיות בכנות ואוטנטיות,
בא לי שהן ישאלו אותי למה אין לי ילדים עדין ואם היתה לי מטופלת השבוע ומאיפה נסגור החודש את הפרנסה?
בא לי שנרכל יחד ונצחק…
בא לי להאמין בזה בכלל,
אני מותשת מאמונה ותפילה אני שבורה עכשיו אין לי כח לכלום.
אני רוצה לישון לברוח גם כמוהן.
למה הלופ הזה חוזר על עצמו כל כך הרבה..??
למה כל פעם שאני מקבלת מהן סירוב או תשובה קצרה אני לא נשברת…ואז אחרי תקופה נשברת כל כך חזק ??
וזה תמיד שהבטחתי לעצמי הפעם הזו זהו.
אבל עכשיו אני ממש מרוסקת מהן.
לא בא לי לתת להן לא בא לי לרחם או להתפלל. אולי אפילו לא לחשוב על החיים המסריחים שהן יצרו לעצמן.
בא לי להיות מלכה- מי שרוצה אותי ימצא אותי.
וזה לא שאני לא מבינה מה זה נשירה ונפש מתמודדת אני חושבת שגם אני חלק מכל הקטגוריות…בעצם כולנו ..
פשוט צריך להתגבר ולבחור נכון,
לא?!
דלג לתוכן


