בס"ד

אישה יקרה, אשת חיל אמיתית,

קראתי את הפניה שלך שוב ושוב ותהיתי מאיפה עליי להתחיל את התשובה… אני מתחילה מזה שראוי לך לדעת שאת אשת חיל! בסוף דבריי תביני למה אני חושבת ככה. אז קראתי את דברייך ואשתף אותך במחשבות שעלו בי ובניסיון החיים שלי בתחום. כולי תפילה שהדברים יהיו לך לתועלת.

מהדברים שכתבת אני שומעת מעין דיאלוג פנימי שלך בנוגע לקונפליקט בינך לבין עצמך שלכאורה עסוק בשאלה האם להתאמץ ולהסתכן בלהביא ילד נוסף לעולם או להסתפק במשפחה המקסימה שזכית להקים ולשמוח בזה? (לשמוח במה שיש לך זה בוודאי בכל מצב). אם זו אכן שאלתך אז למה המילה "לכאורה" – אני חושבת שהדיאלוג הזה עשוי לקפל בתוכו עוד שאלות, ומכיוון שאני לא מכירה אותך, אני מעדיפה שתתייחסי אל דבריי כאל הצעות אפשריות של כיווני מחשבה, ותקחי בחשבון גם טעויות שלי בהבנה של המצב שלך. אני מקווה שהפתיחה שלי לא מבלבלת אותך ובכל אופן אסביר את כוונתי.

בואי נתחיל,

בואי נתבונן בדיאלוג שאת מציגה. ישנם שני קולות: קול אחד מופיע דרך השכנים שפגשו אותך ואת משפחתך והקול הזה תוהה איך זה שאין לך 10 ילדים? הקול הזה מציג מעין תפיסת עולם רווחת שאומרת שאישה יראת שמיים אמורה להביא עשרה ילדים, לפחות… וקול אחר כותב בדמעות – אני מפחדת, אני מפחדת פחד עמוק מהיריון נוסף ומהתמודדות שמפקיעה ממני שליטה וודאות. לאיזה קול להקשיב?

בואי נעמיק עוד קצת ונאזין לקולות. הקול שאומר : "עם ילדים כמו שלך איך זה שאין לך 10?" – זהו קול שמגיע מבחוץ, מהשכנים שהתפעלו מהמשפחה הנפלאה שגידלת. קול "חיצוני". לעומתו מגיע קול בגוף ראשון ומדבר את המחסום והפחד. למה כתבתי "חיצוני" עם מרכאות מפני ששני הקולות הם שלך, הם מתקיימים בתוכך. עם הקול של הפחד את מזדהה בקלות, ויחד עם זאת, אם לא היה לך קול בתוכך ששואל את עצמו – האם מילאתי את חובתי כלפי השם יתברך אז דברי השכנים במקלט לא היו מופנמים אצלך. עכשיו שוב מתחדדת השאלה – לאיזה קול להקשיב?

כמה תודה יש לנו כלפי בורא עולם שלימד אותנו שמצוות פריה ורביה מתקיימת דרך הולדת בן ובת וגם זה כשלעצמו לא בידיים שלנו באמת. בלעדי השותף השלישי אין סיכוי שתרד נשמה לעולם. כך או כך אנו בידיו, וטוב שכך.

אם להביא עוד ילד או לא – אלה דברים שמסורים ללב, והשם יתברך ברב רחמיו מבקש את הלב שלך, את הרצון שלך לעשות רצונו וזה מתבטא בין השאר בדיאלוג שאת מנהלת בינך לבין עצמך. את בוודאי מכירה את הכלל המופלא שלימדונו חז"ל בעבודת השם שאומר – אחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיכוון ליבו לשמיים. אומר לך בחצי חיוך – אין צ'ק ליסט של מס' בנים ומס' בנות שאם תעמדי בו תוכלי להיכנס לרשימת נשות ישראל הצדיקות. את כבר רשומה ברשימה הזו מזמן ואין צורך שתוכיחי לאף אחד שאת ברשימה הזו, כולל לא לשכנים מהמקלט… רק מה לעשות שבתור יצורים חברתיים אנו כל כך מושפעים לפעמים בקלות מדיבור שנזרק או אפילו מתפיסה רווחת כמו שכתבתי בתחילה. את מודעת לזה, כמו שכבר כתבת בעצמך – "זה נטו עניין שלי מול בורא עולם". את זה את כבר יודעת ואין לי מה לחדש לך. אני רק מחזירה את המילים העוצמתיות שלך אלייך.

בכל אופן יש נקודה אחת שיש לי לתרום לך מניסיוני בתחום (כן, כן, את לא האישה היחידה שמתמודדת עם השאלה הרת הגורל הזו). זה נוגע לצורך בעיבוד של החוויה הקשה שנשארה בך לאחר שני הריונות קשים שחווית שהסתיימו בלידות מוקדמות ורעלת הריון. לא משנה מה תחליטי, לכי למטפלת שהיא אשת מקצוע מוסמכת בתחומה ותקדישי זמן לעבד את החוויה הטראומתית שעוד מפעמת בך. אישה יקרה, אם עדיין עולות בך דמעות כשאת חושבת ונזכרת בחוויה הזו ומתמלאת בפחד עמוק ממנה, זה סימן שיש בך כאב שהגיע הזמן לרפא. עכשיו גם תוכלי להבין למה כתבתי לך מיד בהתחלה שאת אשת חיל. להמשיך ולהתמודד עם פחד עמוק ולהביא עוד שני ילדים לעולם אחרי שחווית פעמיים רעלת הריון זה מעשה של אשת חיל אמיתית… כשתנקי את הלב מהפחד העמוק שנאחז בך בעבר תוכלי להתפנות בלב נקי יותר לבחון את הדיאלוג שלך מחדש, וכמו שכתבת בעצמך – כדאי שיחד עם בעלך תלמדי את המשמעות הרוחנית של להביא ילד נוסף לעולם. גם הלימוד עצמו על המצווה משפיע כוחות ובהירות.

אבל הכי חשוב, בקשו עצה טובה מהשם יתברך הרי הוא השותף השלישי. כמה חשובה ויקרה התפילה הזו "ותקננו בעצה טובה מלפניך"…

לסיום אני מזכירה לך שוב בחיוך שמצוות צריכות כוונה ומצוות עושים בשמחה כל שכן מצווה אדירה כזו – זו זכות נצחית.

השם ייתן לך ולבעלך עצה טובה!

בהערכה רבה, שירה ק.