שלום לך יקרה.

קראתי פעמיים ושלוש את שאלתך, וניסיתי לברר עם עצמי איזו תחושה היא מעלה בי. היה בה תמהיל רגשות, אבל מעל הכל עלה בה מעין התקפה שנובעת מהגנה.

את לא רוצה להביא ילדים לעולם, וכותבת את זה בטון .. קצת קשוח, נקרא לזה. מיד אחר כך מגיעות טענות שאת מוצאת כדי לעגן את הרצון שלך (לא טובה בזה, הילדים שלי יהיו מסכנים, לא מצווה, לא מרגיש לי אידיאל משמעותי) ורק בהמשך את משתפת בחוויה שבנתה לך את תפיסת העולם הזו.

אז דבר ראשון, את באמת לא חייבת. את יכולה להשקיע בלימודי מעבדה ולנסות למצא תרופה למחלת הסרטן. את יכולה גם לנסות לעזור לאנושות בדרך אחרת. זכותך. כפי שציינת, את אפילו לא מחוייבת על הבאת ילדים לעולם. אז למה את כועסת ולא הולכת על זה?

את לא חייבת לצאת בהכרזה, אלא פשוט לבצע את זה. לא להפגש, לא להתחתן (אמנם כתבת שאת כן רוצה להתחתן, אבל ניגע בכך בהמשך) ולהשקיע את החיים שלך בחסד לעולם.

מה מניע אותך בכל זאת לשלוח את השאלה ולחפש לה מענה? מה מונע ממך לבצע את הרצון שלך?

יכול להיות שאת לא באמת רוצה את זה אלא רק חוששת מהבאת הילדים לעולם וגידולם?

שבי עם עצמך ותנסי ללבן את הנקודה המדויקת לך. אם את מחפשת אישור לרצון שלך – קיבלת. את יכולה לעצור כאן.

אם בכל זאת קיים בך רצון להנשא ולהביא ילדים, רק שאת חוששת מהמהלך – מוקדשות לך השורות הבאות.

ראשית, אתייחס לעניין הנישואין. אמנם את אינך מחויבת בהבאת ילדים לעולם, אולם הגבר כן.

ולכן, מאחר והנישואין מאפשרים לגבר לקיים את מצוות פריה ורביה, אסור לך לשלול זאת ממנו.

בנישואייך את מחויבת לאפשר לו לקיים את מצוותו. יתכן ואפשר לעקוף את הנושא ע"י נישואין לעקר, אולם זה כבר מקום לשאלה הלכתית, ואין כאן המקום לכך.

טבע האדם הוא לרצות בהעמדת דור העתיד. בגמרא מובאים ארבעה החשובים למת. אחד מהם הוא מי שאין לו בנים. "בכו בכו להולך" נאמר על אדם ההולך מהעולם בלא בנים. הוא לא הותיר אחריו זכר בעולם. אין לו המשכיות. הטבע הזה אינו מאפיין רק את היהודים, אלא את האנושות כולה. בעולם העולם ניתן לראות את החשיבות שמייחסים לענייני פוריות, ואת סכומי העתק שאנשים – גם שאינם יהודים – מוכנים להפרד מהם למען גידול הילדים.

ההבדל בין היהודים ליתר המין האנושי היא הסיבה המניעה לכך. בעוד שביהדות הבאת ילדים לעולם זהו ערך משמעותי וגבוה מאד, הרי בעולם כולו זהו רצון אנושי, ואפילו אנוכי.

אנשים מעדיפים שיהיה מי שיזכור אותם, שידאג להם. לא תמיד ההמשכיות היא שמעניינת אותם.

גם הטבע האימהי מובנה. אפשר לראות ילדות פעוטות בנות שנתיים וחצי מערסלות ברוך את הבובה ומניחות אותה בעדינות בעגלה כשהיא 'נרדמת'. קשה למצא ילדים שיתייחסו באותו אופן לבובות. הקב"ה ברא אותנו כאלו: רכות, אמהיות. זו, אגב, הסיבה שיש יותר אחיות מאחים בתחום הסיעוד. זה תפקיד שיותר מותאם לאופיין.

וגם אם תפקיד האמהות אינו משמעותי בעינייך, ניתן למצא פתרונות טכניים, כמו מעון רב תכליתי עד 17.00 אחר הצהריים וכד', שיאפשרו לך לרכב על כל העולמות.

תרשי לי לשאול אותך משהו? למה עם נישואין אין לך בעיה? הרי גם אז את כובלת את עצמך לחיים של מישהו נוסף והופכת למשועבדת לו במובן מסוים. את חייבת להתחשב בו, ברצונותיו באישיותו. זה לא מאד קל. גם נישואין דורשים התמסרות וויתורים. אז מה מביא אותך לשם ומה החילוק בין בעל לילדים?

אלו שרק את תוכלי לענות עליהן, וחשוב לא להתעלם מכך. שבי עם עצמך ולבני את הסוגיה עד הסוף. זה קריטי לחיים שלך.

ואחרי שבחנת את הדברים עם עצמך:

בהמשך לשאלה את מתארת מציאות שראית וחווית. מציאות שאת מנסה להמנע ממנה. יכול להיות שכל התיאוריה על אי הבאת ילדים היא רק הגנה על הפחד הפנימי שמניע אותך? יכול להיות שאת חוששת להגיע למציאות שבה את רואה את אמך?

את מציינת הסתכלות מסוימת בצורה מאד נוקשה:

תמיד אומרים שאבא מביא את האמת ואמא מחברת אותה לחיים ולילדים ואני לא גדלתי ככה- מבחינתי אבא הוא הכל ואיתו אני מתייעצת ומעריכה אותו ואמא היא מסכנה, מוותרת על עצמה וכל היום צריכה לשרת אחרים. רק מטלות טכניות.

תרשי לי להציב כמה שאלות על האקסיומה שלך?

תמיד אומרים? מי אומר? אמא היא מסכנה? מוותרת על עצמה? משרתת אחרים?

זו ההסתכלות שלך, יקירתי. זה האופן בו את רואה ותופסת את העולם. אין לכך כל תימוכין, לא בהלכה ולהבדיל גם לא בפסיכולוגיה.

זה נכון שבהסתכלות תורנית האבא הוא ראש המשפחה, והוא המילה האחרונה בבית. אבל זה לא אמור למחוק את אשתו. ממש לא. הוא מלך והיא מלכה.

האם היא פחותה ממנו? חלוקת התפקידים שונה ביניהם. זה הכל. גם האופי שונה, ובדרך כלל אשה אחראית על תפעול הבית והאבא על הקו התורני- השקפתי. אולם יש בתים שדווקא האב הוא אחראי על הקניות, והאמא היא זו שאומרת את הפירוש בשולחן שבת.

האמא היא עקרת הבית – עיקרו של הבית. מטלות טכניות הן לא עיקר הבית. אמא היא הלב והחום של הבית. זה טכני, זה?

יתכן שבבית שבו גדלת חווית דפוס מסוים של חיים, אולם לא בהכרח שהוא קיים בכל הבתים, ולא בהכרח שכך צריך להיות. יתכן, ואת זה אני כותבת בזהירות רבה, יתכן שכך לא צריך להיות. אשה לא אמורה להיות עבד נרצע, ולא מסכנה שמוותרת על עצמה. היא מעניקה מעצמה הרבה, בהחלט. זה חלק מהמהות שלה. אבל היא כמו נר שלא חסר מכשהוא מצית שלהבות נוספות. אם היא מתרוקנת מהנתינה – משהו בתהליך לא נכון ולא בריא…

נותרו לנו הרבה שאלות פתוחות. את התשובות עליהן רק את תוכלי לענות. תני לעצמך זמן לחשוב על הדברים, לעכל אותם. בע"ה זה יניב משהו טוב.

ורק עוד נקודה קטנה: כמאמינים בני מאמינים אנו יודעים שהכל מנוהל בהשגחה עליונה. גם הילדים שיגיעו, וגם ההורים שהילדים יקבלו. אם הקב"ה יבחר בך לגדל את ילדייך – סימן שהוא מאמין שאת מסוגלת וזו השליחות שלך. יש לך את הזכות לערער על כך? וזה עוד לפני שדיברנו שכל המחקרים מוכיחים שעדיף לילדים לחיות עם הורים בבית לא מתפקד, מלהוציא אותם מחזקתם. את לא אמורה לצאת דופן מהסטטיסטיקה הזו. ואת יודעת מה? עצם הדאגה עליהם מוכיחה שאת האמא הראויה בעבורם ;)

הרבה הצלחה

תמי