דלג לתוכן
תודה על האתר המקסים הזה שכבר הועיל לי רבות. הן בשאלות ששלחתי בעצמי והן ב"שאלות של אחרים".
בתור אישה צעירה (עדיין לא נשואה, אבל בשלב המתאים לכך) קשה לי מאוד, מאוד! מאוד, לחשוב על כיסוי ראש. מהרבה בחינות. עד כדי כך שזה אחד הדברים העיקריים שעוצרים אותי מלרצות להתחתן. (יש הרבה הצעות ברוך השם ואני כמעט ולא ניגשת. לא רק בגלל זה כמובן, אבל זה נושא שמטריד אותי רבות)
כבר אמרו לי שזה לא אמור להיות קל, שזה בהחלט קשה ואני צודקת בחששות שלי, שכשמגיעים לגשר עוברים אותו וכל עוד אני לא מחויבת אני לא צריכה להתעסק בזה כל כך, שעם הצורך מגיע הכוח וכו' וכו'. זה לא עוזר לי, מה אעשה?
קשה לי לחשוב על לכסות את השיער.
מכל כך הרבה סיבות, ובחינות, שרק מלהתחיל לפרט אותן אני מקבלת סחרחורת. ובוכה (עם דמעות!) רק מלחשוב על זה.
דבר ראשון-ברמה הפיזית.
אני בחורה פשוטה שאוהבת את הדברים הפשוטים והקטנים ומאז שזוכרת את עצמי אני מתמלאת באושר רק מללכת סתם ברחוב עם שיר יפה באוזניות (לא חובה), לעבור מתחת צמרת של עץ שמתנועעת ברוח ולהרגיש את הרוח בשיער. המחשבה על הויתור על זה גורמת לי למחנק, כפשוטו. ככה אני מרגישה חיה, אני מרגישה רעננה, זה מרגיע אותי באופן שאני לא יכולה לתאר. אני יכולה לצאת מהבית עצבנית קצת, או לחוצה, רוח בשיער-נרגעתי. כיף לי. עכשיו הכול בסדר.
עדיין מבחינת תחושה, מהיבט אחר-מפחדת שיהיה לי חם, מציק, מגרד, מסורבל. אני רגילה לקלילות, לחופשיות, ולחשוב פתאום על משהו שיושב לי על הראש… וצריך להיזהר שהוא לא ייפול… ולא יחליק… שהקשירה לא תפתח, או הפאה לא לא יודעת מה, אני רואה את החברות שלי בחתונות שיש פה ושם, איך הרווקות רוקדות בקלילות ושמחה והנשואות כל הזמן נזהרות על הראש. אני גם מנסה בעצמי, בבית, כדי לנסות לראות שהשד לא כזה נורא-אני קושרת מטפחות ומנסה להתנהל כרגיל-ומגלה שהשד כן נורא.
אני גם יודעת שזה ישפיע עלי מבחינת התנהגות-ולא רוצה. לא רוצה להשתנות ככה, ולהפוך פתאום להיות מכובדת וממוסדת. טוב לי עם החופשיות, עם האפילו טיפ טיפה פראיות-זאת אני. זה האופי שלי. זה לא שאני לא מוכנה לעבוד על עצמי, אני עושה את זה כל הזמן. אבל בנקודות האלה-זה האופי המובנה שלי, קשה לי לחשוב על שינוי דרמטי כל כך. והשינוי הזה מתבטא הן במראה, הן בתחושה והן בצורת ההתנהלות.
הו, גם כן, מבחינת מראה. אני לא בסטייל בכלל, מתלבשת מאוד קליל ופשוט, ועדיין תמיד (כמעט תמיד! ברוך השם) אוהבת את איך שאני נראית-בזכות השיער שלי. (אני לא אוספת בחיים, גם לא בבית, גם לא כשאף אחד לא נמצא, גם לא תוך כדי נקיונות.) לומר לזה ביי, ביום אחד בהיר? (אוקיי, אני יודעת, פאה. זה אף פעם לא אותו דבר)
ובזמנים שלא נמצאים עם פאה.. אני מפחדת להיות מכוערת:(
ניסיתי המון סוגי קשירות, לא אהבתי כמעט כלום. וגם אלה שאהבתי- הן יפות רק כשמוציאים שוונצים או מושכים את המטפחת קצת אחורה..
כאן אני מגיעה לנושא ההלכתי, השקפתי, איך שתגדירו את זה. בדקתי, קראתי, חיפשתי לגבי זה-מה בדיוק מותר ומה אסור, האם אני יכולה להרשות לעצמי את הסוגי קשירה האלו, שמגלים בהם קצת מהשיער החוצה? ובכל פעם שאני בודקת את זה-אני מתמלאת בזעם נורא. לא יודעת אם כלפי התלמידי חכמים שדנים שם בהלכות האלו, אבל זה מרתיח אותי. באמת. הדקדקנות הזו של פרטי הפרטים, והדיונים, אילו שערות בדיוק מותר שיראו ואילו לא. אפילו לא מבחינת יופי אלא מבחינה טכנית, כל העיסוק סביב השיערות שמציצות פה ומציצות שם. ברצינות?! לי עדיין זה נשמע הזוי עצם הצורך של כיסוי השיער בכללי, ועוד יורדים פה לפרטים קטנוניים כל כך? ויש התבטאויות חריפות מאוד בשו"ת ההלכה. וקשה לי עם זה מאוד. כאילו לא גם ככה אנחנו מכסות כמעט את כל כולנו, ועכשיו זה…? ועוד לרדת לדקויות?
באיזה עולם?
זה מרגיש כל כך ארכאי. מתרבויות זרות כמעט.
בכל פעם שאני חושבת על החתונה של עצמי, מתישהו בעז"ה, אני מדמיינת את המתסרקת שמה את הפאה על הראש שלי… וזהו, מכאן ואילך עד סוף החיים אני לא אפזר אותו… ומזדעזעת. שוב, כפשוטו.
גם הסיבה לזה- אה, אוקיי, אישה מכסה את השיער שלה כשהיא מתחתנת. וואו.
וגבר, מה משתנה במראה שלו כשהוא מתחתן? כלום.
איזה סימן היכר יש לו? כלום.
אה, והעניין הזה של סימן היכר. האם אני צריכה לתלות עלי שלט, מטאפורית, שאני נשואה? לא סומכים עלי שאשמור על הגבולות של עצמי? צריך שהסביבה תדע מראש שאני לא רלוונטית וביי? (ואני יודעת שזאת לא הסיבה היחידה לכיסוי ראש…)
וגברים, מה איתם? (נעצור פה עם זה..! מדובר באתר חרדי:))
ואוף, כל פעם שאני מדברת על זה ישר אומרים לי הו, פמיניזם, וכו', וכו'. לא! אני לא מנוהלת מפרובוקציות והציבור לא מעניין אותי.
מה שכן, אני מפחדת למצוא את עצמי משליכה על בעלי את כל הכעס הזה, בהחלט רואה את עצמי מוציאה משפטים כמו "בגללך אני צריכה $%^&**^&%$". ותגידו שהוא לא אשם וזאת אני שבחרתי להתחתן למרות הידיעה שזה כרוך בכך-זה נכון בהחלט. אבל רגש זה דבר אחד ושכל זה דבר שני.
מפחדת גם שהוא לא יעריך מספיק את ההקרבה הזאת ויראה אותה כמובנת מאליה.
חוששת גם שכמו שאני לא אוהב את המראה שלי-גם הוא. ממש חכמה לבוא לפגישות איך שאני ולהיראות מיליון דולר. ובחיים האמיתיים, מה?
מישהי חכמה שאלה אותי פעם מה אני מרגישה דבר ראשון כשאני רואה אישה עם כיסוי ראש. והאמת היא, שהתשובה הראשונה שעלתה לי לראש הייתה "חמלה".
וזה חוזר על עצמו כל פעם מחדש.
מפחדת למצוא את עצמי במקום שזה מה שאני מרגישה כלפי עצמי… מפחדת זה לא מילה. רועדת. ברררר
יש גם את הפחד של התום עידן, זהו. אני כבר לא אהיה הילדה החופשית והפראית עם הרוח בשיער. התחלתי עם זה מהבחינה הפיזית, כרגע אני מדברת מבחינה סימבולית.
אותה חכמה הציע לי לחשוב על נשים שאני מכירה שמכסות את הראש וממשיכות להיראות ולהתנהג כמו שאני מכירה ואוהבת את עצמי, ולא, לא מצאתי. ואני מכירה המון נשים מקסימות שחולקות איתי את אותו האופי.
קשה לי לחשוב שמצווה אמורה לגרור ממני כל כך הרבה ויתורים.. וזה שזה לא כתוב בכלל בתורה בצורה מפורשת לא מוסיף לתחושה הטובה, כן?
יש לי עוד הרבה מה לומר ולכתוב אבל אני יושבת על השאלה הזאת כבר קרוב לשעה וחצי ונראה לי שהגיע הזמן לשלוח אותה.
סליחה שיצא כל כך ארוך… מקווה שבין ההכנות לחג יהיה מישהו פנוי להשיב, אבל אחכה בסבלנות:)
אגב (אולי הייתי צריכה לכתוב את זה מההתחלה), אני מקווה מאוד שהתשובה תהיה עניינית ושכלית ככל האפשר, אני יודעת שבעיקר דברתי פה על הרגש… אבל בבקשה, אנא, הסברים מיסטיים ורוחניים (ומתייפיפים) לא מועילים לי ושבעתי מזה כבר מספיק.
תודה רבה שוב וסליחה על האורך, הבלגן והדרישות..!!
חג שמח ובשורות טובות
תגובה אחת
התשובה מאוד מאוד יפה ומבינה. ניכר שהמשיבה מקצועית מאוד ובעלת הבנה גבוהה בנפש האדם.
קצת הפריע לי שלא הייתה התייחסות לנקודה נוספת שהשואלת העלתה-אודות עניין ה"סימן היכר", הצורך בו והחוסר צורך של הגברים בו. אשמח אם תגיבו, זה מטריד גם אותי ובטח עוד רבות…