שלום לך שואל יקר
קראתי את דבריך בעיון רב ובאמת ניכר שאתה חווה התמודדות מתישה ובלבול גדול. השאלה שלך מתחלקת בעצם לשני חלקים החלק הראשון בהתמודדות מול הפחד והחלק השני בהתמודדות מול היצר.
אתה מספר בשאלתך שאתה חווה תסכול מכך שהמניע המרכזי שעוצר אותך מלעבור על רצון השם הוא הפחד מעונש. אתה קורא לזה 'מגוחך', ומרגיש שהפחד הזה לא מגיע ממקום בריא וטהור. התחושה שאתה מתאר משותפת לרבים שמפריע להם שהפחד תופס מקום כל כך מרכזי בחייהם. וכאן חשוב לעשות סדר ולדעת: יראת העונש היא לא דבר רע, והיא בוודאי לא משהו שאתה צריך להתבייש בו או להרגיש שאתה 'סובל' ממנו. להפך יראת העונש היא זו שיוצרת עבורנו את מסגרת ההגנה הראשונית. ואבאר כוונתי
בתפקידי כמשגיח בישיבה, לא אחת שואלים אותי: מה המעלה של בחורים הנמצאים תחת משגיח? הרי לכאורה הם לא עובדים את הקב"ה מצד עצמם, אלא מתוך יראה מהמשגיח. התשובה היא פשוטה: מדובר בבחורי 'קיבוץ', שכל אחד מהם יכול היה ללכת לישיבה שאין בה השגחה. ובכל זאת, הם בחרו להגיע לישיבה עם מסגרת ברורה. למה? משום שהם מודעים לטבע האדם. הם יודעים שכולנו אוהבים חופש ועלולים להיסחף אליו מהר מדי, ולכן הם חיפשו מקום שיעורר וישמור עליהם. הם בחרו במסגרת שתדע 'לתפוס' אותם ברגעים של חולשה או כשהם ממעטים בעשייה. אבל בתוך המסגרת הזו – הם אלו שבוחרים מעצמם כמה להשקיע בתפילה, בלימוד ובעבודת המידות.
כך בדיוק פועלת יראת העונש. היא לא זו ש'מפעילה' אותך ביומיום, אלא היא פשוט הקו האדום שיוצר עבורך את המסגרת. אבל בתוך המסגרת הזו, הבחירה לעשות טוב ולהתקדם היא לגמרי שלך
ישנו ספר המכונה Fear of Fallinפחד מנפילה הספר חוקר את מעמד הבינים ומבאר שפחד עמוק מאיבוד סטטוס ונפילה לעוני הוא המנוע המרכזי בחייהם של אנשים רבים בדרך כלל אנחנו חושבים על פחד כרגש משתק שמכבה לנו את המנוע אבל האמת היא שזה ממש הפוך הפחד פועל הפוך הוא ה"סטרטר" שמתניע את הרכב שכן מניע מרכזי בעולם הוא בריחה מכאב יותר מאשר שאיפה אל העונג כך שאצל רובנו הפחד מנפילה בעצם מכריח את האדם להיכנס למסגרת יומיומית. אלא שהחכמה היא לדעת שבאמת הפחד הוא רק הסטרטר רק הסיבה הראשונה לפעולה אבל מכאן תפקדנו הוא לאהוב את העשיה.
כך גם בעבודת השם, יראת העונש היא הסטרטר הברקס ששומר עלינו ברגעי קצה ומכניס אותנו למסגרת. עליך לזכור דבר בסיסי על טבע האדם הרצון המיני שלנו אינו "באג" או סטיה מדרכי האנושות אלא הוא מרכיב בסיסי ביותר בנפש הגמ' בסוכה נב. אומרת שכל הגדול מחברו יצרו גדול ממנו ועיין שם שהדברים מכוונים כלפי יצר העריות והמשמעות היא שהיצר הזה פועם אצל כולם גם אצל אנשים גדולים כאביי (שעליו זה נאמר) וכמוהו כל הצדיקים ואחריהם כל האנושות כלוה רק מעלת אנשים חכמים היא לבלום את היצריות הזו כאשר היא באה במקום להא נכון והבלימה הראשונה תמיד תעשה על ידי יראת העונש והינו שלא רוצים להתקרב למקום העבירה ואפילו לא להסתכל לכיוונה תחילה משום שאסור רק אחר שאסור אנו מנסים להבין מדוע ורואים שבמאת צורת החיים בה אדם חי עם אשתו ומוחו מחובר לדברים מרוממים יותר היא הרבה יותר בריאה והרבה יותר מהנה מהנאת יצר רגעית
ועל מנת להפנים ישנה ידעה חשובה שחשוב להזכיר אותה לפעמים מסיבות מסוימות כאשר אנו לומדים בספרי המוסר ישנה מעין תחושה הקב"ה הוא מעין שוטר המחכה עם החגורה ביד להלכות למי שלא שמר על ההלכה וזו מהותו הענשה וברור שישנה כאן טעות חמורה שכן הקב"ה הוא מי שנטע בנו את היכולת לאהוב ולרחם וציווה אותנו ללכת בדרכיו אלו. הקב"ה הוא מי שנותן לנו בכל עת את היכולת לחיות וזהו הזיכרון הראשון שצריך להיות לכל יהודי שהקב"ה אוהב אותו ורוצה בטובתו בכל עת אלא שעל מנת לעזור לו לאדם שמא יפול במה שהוא יתברך יודע שאינו טוב לו הוא נתן את יראת העונש אבל מקומה היא דוקא כאשר הגיע האדם אל הקצה
הרמב"ם בהקדמתו לפרק חלק מסביר שמי שעובד את השם רק מתוך לחץ חיצוני של שכר ועונש מפספס את תכלית האדם ומבאר את הפסוק בתהילים: "אַל תִּהְיוּ כְּסוּס כְּפֶרֶד אֵין הָבִין בְּמֶתֶג וָרֶסֶן עֶדְיוֹ לִבְלוֹם". שהבהמה נמנעת מלעשות נזק כי יש לה "מתג ורסן" בפה שמכאיב לה ומושך אותה אחורה המניע שלה הוא חיצוני לחלוטין אבל האדם נוצר אחרת הרמב"ם מגדיר את האדם הישר כמי שעושה את הטוב וסר מן הרע לא בגלל פחד אלא "מאתו ומעצמו" והינו מתוך הבנה עמוקה שזוהי הדרך הנכונה והבריאה ביותר לחיות את חייו.
היהדות בנויה על איזון אנו צריכים לדעת שישנו קו אדום אך המנוע המרכזי חייב להיות אהבה. לא בכדי בקריאת שמע אנו פותחים במילים "וְאָהַבְתָּ אֵת ה' אֱלֹקֶיך" ורק בפרשה השנייה מופיעה האזהרה "הִשָּׁמְרוּ לָכֶם פֶּן יִפְתֶּה לְבַבְכֶם" אהבה אמיתית לא יכולה לצמוח אצל אדם שמסתכל על בוראו כמי שמחכה להצליף בו אהבה מתפתחת כשאנו מבינים עד כמה הוא יתברך מטיב לנו ורוצה בטובתנו.
כדי לעזור לך להוריד את התובנה הזו מהשכל אל הלב אני מזמין אותך לעשות שינוי קטן בדרך שבה אתה שואל את עצמך שאלות ביומיום. אני רוצה שתנסה שבמקום להיות עסוק כל היום בשאלה "איך לא ליפול", קח לעצמך כמה דקות ביום ושאל את עצמך את שלוש השאלות הבאות:
איפה אני פוגש את ההטבה של הקב"ה אליי היום? כאשר אתה מתמקד בכוחות הנפש שבך הבריאות שלך הפרנסה והאישה שאיתך. מטרת השאלות הללו היא להביא יותר למודעות שהקב"ה אינו שוטר המאיים, אלא מי שמטיב עימך בכל יום ויום. וייתכן מאוד שככל שהפחד ייעלם, גם היצריות הגדולה תעלם עימו. משום שהיצריות והחיפוש אחר ריגושים אינם בהכרח 'רוע', אלא הם פעמים רבות ניסיון נואש של הנפש למלא חלל של חרדה וריקנות. בתפקידי אני נפגש רבות עם בחורים ועל דרך רוב עולה שבחורים שנופלים לסוגיות של שמירת ברית או כל הקשור לעריות יש כאן מעין משכך כאבים שמטרתו להרגיע שבו הם נמצאים. כך שלפעמים תאווה היא רק סימפטום של הפחד. ברגע שהנפש שלך תהיה מלאה בביטחון ובאהבת השם החלל יתמלא. ושוב לא תמצא את עצמך עומד מול כזה צורך
עוד אתה צריך לשאול לשם מה הקב"ה נטע בי את העוצמה הזו?
במקום להסתכל על הדחף המיני שבוער בך כעל "מפלצת" או קללה שצריך לכבות, תתחיל לראות בו את מה שהוא באמת: כח חיים חזק מאוד שהשם נתן לך כדי לייצר קרבה, חום ואהבה. וכאן אתה צריך לשאול את עצמך איך אני משתמש באש הזו כדי לחמם ולשפר את הזוגיות שלי?
ושאלה נוספת כאשר אתה מרגיש את הדחף חזק איזו פעולה אני יכול לעשות עכשיו?
כל פעם שאתה מרגיש פחד או את הסטרס שמתגבר אל תילחם בהם ישירות. תבחר פעולה אחת קטנה שעושה טוב ולא קשורה למאבק למאבק הזה כגון: מילה טובה לאשתך, שיחה עם חבר, יציאה להליכה כדי לשחרר מתח, או כל דבר שמשמח אותך. ככל שתתחזק בעשייה חיובית תראה באופן מפליא שאין יותר מקום לפחד וייתכן שאחריו לא יהיה מקום ליצריות הגדולה עליה אתה מספר
לגבי שאלתך "מי אמר שלא ארצה לעשות את זה מחר כשאבריא" התשובה תלויה מאוד במב התודעה שלך שכן כל זמן שאתה מונע רק מפחד, אתה נמצא במצב תודעתי של "גנב במחתרת" שכל מעייניו נתונים בשאלה "איך אתחמק מהשוטר" תפיסה שכזו היא מתישה וגם אינה מחזיקה מעמד לאורך זמן. אבל ברגע שתפנים שהקב"ה אוהב אותך ונתן לך דרך נכונה ובריאה לנתב את הכוחות האלו השאלה תהיה שונה כך שבמקום לחשוב "איך אני חומק ממנו" תתחיל לחשוב "איך אני מתחבר אליו"
אתה מציין שאתה אברך, ומכך אני למד שאתה נשוי וכאן מונחת נקודת המפתח המעשית ביותר עליך לברר בכנות עם עצמך: האם הנושא המיני והצורך בחום וקרבה מקבלים מענה נכון ומספק בתוך הבית שלך? ישנו כלל ברזל בסיס ביותר: כל זמן שעיניך משוטטות בחוץ והמוח עסוק בפתרונות חיצוניים לבעיות פנים או שהוא עסוק במאבקים מתישים מול בעיות מעין אלו, באופן טבעי אין לך את האנרגיה והפניות לשפר את מה שיש לך.
צריך לדעת שגם הדחף הזה שלך הוא מאת הקב"ה אלא שהקב"ה נתן לך את הדחף הזה לא כדי שתכבה אותו, אלא כדי שתיקח את כל האש הזו ותשקיע אותה בבניית הקשר עם אשתך ככל שתשקיע בלטפח את האינטימיות והשמחה בתוך המסגרת המותרת והקדושה שלך, כך תגלה שהצורך לדברים שבחוץ מאבד מעוצמתו. כשהעשייה החיובית בתוך הבית תתפוס מקום מרכזי לא יישאר מקום לפחד ולבריחה.
כך שהתשובה לשאלה מי אמר שלא ירצה שוב היא בעצם תלויה האם אתה מנסה לבנות ולהשקיע את כוחותיך בביתך שאז כמעט וניתן להבטיח שלא יהיה מקום ליצרים אלו או שאין בכוונתך להשקיע ואז..
מעריך מאוד את הרצון שלך להיות טוב ולעשות טוב ואם תהיה מעוניין לשאול עוד בענין זה אני כאן בישבלך
טל
[email protected]
אני מזמין אותך לראות תשובה נוספת ב"אקשיבה" המכונה: " איך אפשר להתמודד מול היצר"