שלום וברכה
קראתי את מכתבך ובהחלט שניכר מתוך שאלותיך הרבות, כי הינך מוצף ברגש ואתה בעצם עומד מול מאבק פנימי הבוער בך עד מאוד. ניכר כי אינך מחפש תשובות מתוך עניין של סקרנות אלא ישנם כאן עבורך שאלות חיים ואתה באמת רוצה להבין מה אתה עובר, למה זה קורה לך, ומה רצון ה’ ממך בתוך המערכה הזאת.
הנושא עליו אתה מדבר הוא ללא ספק אחד האתגרים והמאבקים המשמעותיים ביותר בחייו של יהודי עובד ה’. אך כדי שהמאבק הזה לא יכלה את משאבי הנפש שלך או ישאיר אותך בתחושת “עושק” כפי שכתבת, צריך לתת לו פרופורציה נכונה.
כלל גדול הוא בכל מאבק: כל זמן שאדם רואה את המאבק כמשהו הדומה לתקלה כלומר, כאילו הדבר הזה "לא אמור היה להיות" או לפחות "לא אמור להיות אצלי" או שהוא רואה את המאבק כמלחמה אבודה מראש, סבירות גבוה שהוא ימצא את עצמו חי בתחושת רדיפה מתמדת. תחושת הרדיפה הזאת גוזלת מן האדם את השמחה ויותר מזה היא שוחקת אותו ומאחר שבהרגשה זו קשה לנצח את המלחמה אזי התחושה המלחמה הזו סופה לייצר אצל האדם תחושת חוסר ערך.
איני מתיימר להציע לך פתרון קסם מן המאבק עצמו, שכן מאבק זה אותו אתה מתאר הוא חלק ממרקם החיים שלנו כיהודים. אולם אני רוצה להציע לך את ההסתכלות הנכונה על המאבק הזה, ואת הדרך להתמודד מולו ממקום של עוצמה פנימית ובגרות.
תחילה האם האיפוק הוא "עושק"
אתה שואל שאלה אמיצה: האם התורה בסך הכול אומרת לאדם “תתאפק”, וכך היא גוזלת ממנו את החיות, את השמחה ואת החיים עצמם? או במילים אחרות: האם קדושה היא חיים של כיבוי ושל דיכוי?
כדי לענות על כך, עלינו להבין תחילה מהו תפקיד האדם בעולם ומהו תפקיד היצר.
המסילת ישרים (פרק א’) כותב יסוד גדול:
"ואם תעמיק עוד בעניין תראה כי העולם נברא לשימוש האדם. אמנם הנה הוא עומד בשיקול גדול. כי אם האדם נמשך אחר העולם ומתרחק מבוראו, הנה הוא מתקלקל, ומקלקל העולם עמו. ואם הוא שולט בעצמו ונדבק בבוראו ומשתמש מן העולם רק להיות לו לסיוע לעבודת בוראו, הוא מתעלה והעולם עצמו מתעלה עמו".
ומחדש כאן המסילת ישרים דבר מופלא: העולם כולו נברא לשימוש האדם. ולא רק העולם החיצוני אלא גם העולם הפנימי שבתוך האדם, כולל היצרים והדחפים שהטביע בו הבורא, גם הם חלק מן הבריאה שניתנה לאדם ככלים לעבוד את השם.
כלומר, היצר אינו "אויב" במובן הפשוט של המילה. המאבק אינו מלחמה נגד היצר כמשהו שצריך להשמידו, אלא מאבק על שאלה אחת: מי מוביל את מי. האם האדם שולט על כוחותיו ומנהל אותם, או שכוחותיו מנהלים אותו? ולכן אין מקום לתחושת עושק משום שהתורה לא אומרת לנו לבטל את היצר אלא רק לנהל אותו נכון
מנוע האדם בעולם הזה
בפרשת בראשית אחר שהקב"ה מסיים את הבריאה התורה אומרת "וַיַּרְא אֱלֹקִים אֶת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה וְהִנֵּה טוֹב מְאֹד" (בראשית א, לא). וחז"ל דורשים על כך:
"טוב" זה יצר טוב.
"מאוד" זה יצר הרע.
ודרשת חז"ל זו מאוד קשה שכן כיצד יצר הרע שהוא כוח שמביא את האדם לנפילות, תסכולים, בושה וייסורי מצפון נקרא "טוב מאוד"? והינו שמעלתו רבה ממעלתו של יצר הטוב המקרב אותנו לעבודת השם
וחז"ל במדרש רבה (בראשית ט, ז) שואלים זאת בעצמם בזה הלשון"וכי יצר הרע טוב מאד? אתמהא! אלא שאלולי יצר הרע לא בנה אדם בית, ולא נשא אשה, ולא הוליד, ולא נשא ונתן שנאמר והיא קנאת איש מרעהו"
וכאן חז"ל מלמדים אותנו שהיצר הוא הכוח שמניע את העולם. הוא המנוע. הוא הדלק. הוא האנרגיה שמוציאה את האדם מהפסיביות. שכן מבואר שללא יצר, האדם היה שוקע באפס מעשה, ללא התקדמות, ללא בניין, ללא יצירה וללא התפתחות.
שלמה המלך אומר: "וְרָאִיתִי אֲנִי אֶת כָּל עָמָל וְאֵת כָּל כִּשְׁרוֹן הַמַּעֲשֶׂה כִּי הִיא קִנְאַת אִישׁ מֵרֵעֵהוּ, גַּם זֶה הֶבֶל וּרְעוּת רוּחַ".
לכאורה יש כאן סתירה: אם הקנאה היא “הבל ורעות רוח”, כיצד חז"ל אומרים שבלעדיה האדם לא היה בונה בית ולא היה נושא אישה? התשובה היא שהכול תלוי בניהול. לפעמים על מנת שהמוטיבציה תתחיל באדם הוא צריך לראות את ההצלחה אצל משהו אחר לראות שחברו נשא אשה או שחברו קנה בית וכאשר רואים את הצלחה אצל משהו חיצוני פעמים שהצון מועתק להיותגם אצלנו.
אבל כל זה דווקא בעת שהוא ינהל את הקנאה ולא הקנאה תנהל אותו וזה אומר שהוא מסתכל על חבר על מנת ללמוד ממנו מושג או ללמוד שאם חברו יכול אז גם הוא יכול ואז הוא מתחיל לכוון את עצמו לפי איך שנכון לו. ודווקא באופן זה הוא המנהל
אבל אם המבט לעבר הצלחה של חברו מתחיל לכרסם בו ולתת לו תחושה של אי נוחות ובמקום תחושה של גם אני יכול יש לו תחושה שרק חברו יכול ולו כמתבונן בחברו אין את המזל או אין את הכח ועל זה אמר שלמה שהקנאה היא הבל ורוח משום שהקנאה מנהלת אותו
וכך ביחס ליצריות הקב"ה ברא את העולם הזה על מנת שיתקיים וכמאמר הנביא לא לתהו בראה כי אם לשבת יצרה העולם נברא על מנת שהבע"ח ובני האדם ישכנו בו ולשם כך הוא טבע בחלק הכי בסיסי של הבריאה את כח ההולדה זהו כח שנמצא אצל החי ואצל המדבר ודווקא משום שזהו הבסיס של הבריאה ממילא הקב"ה טבע אותו מאוד חזק בכל באי עולם שכן עליו מושתתים החיים שלנו וכמו שמבואר במסכת יומא סט: בעו רחמי ואמסר בידייהו (התפללו חכמים ונמסר היצר הרע בידם)אמר להו חזו דאי קטליתו ליה לההוא כליא עלמא (אמר להם היצר תראו שאם אתם מחסלים אותי אתם מחסלים את העולם ) חבשוהו תלתא יומי ובעו ביעתא בת יומא בכל ארץ ישראל ולא אשתכח (כלאו אותו למשך שלושה ימים ובכל ארץ ישראל לא נמצאה ביצה אחת) אמרי היכי נעביד נקטליה כליא עלמא (אמרו מה נעשה אם נכלא אותו אנו מחסלים את העולם) עי"ש
ואשר כתבנו הוא ביאור הגמ' הקב"ה טבע בבריאה כח עצום של רצון לפרות ולרבות שכן על כח זה מושתת העולם אלא שדרך הבריאה שאין שום דבר שפועל ללא הגיון וללא טבע מוגדר והטבע לרצון זה בחלק הכי נמוך שלו וא מה שנקרא חשק מיני שהוא קיים בכל הבריאה כולה. וזהו מה שאמרת ש"העונג הזה אינו חיצוני לאדם" וזה ממש נכון זהו ממש חלק מהDNA שלנו
וכשם שלגבי הקנאה כל שהיא באה במינון הנכון הרי שדרכה האדם נבנה ושלא במינון הנכון היא מוציאה את האדם מן העולם כך בדיוק ביחס ליצרים שבאדם ליצר הזה ישנה תכלית להביא את האדם לבנות בנין עדי עד לייצר ולסייע בשלום בית של האדם ואם האדם מנהל את היצא הזה אז באמת הוא נעשק ביד ייצריו אבל כאשר האדם מנהל את הרצון, הרצון הופך להיות כוח אדיר של בניין.
זה כמו סכין: סכין יכולה להיות כלי לבישול ולהצלת חיים, אך היא יכולה להיות כלי להריגה. הבעיה אינה בסכין. הבעיה היא ביד שאוחזת בה.
ולכן ישנו כאן יסוד עצום אין עניין "להכניע" את היצר במובן של לבטל אותו ולהעלים אותו, כי היצר הזה הוא כוח חיים בסיסי בבריאה. התורה לא באה להרוג את הכוח הזה אלא רק להכניס אותו למסגרת ולהוליך אותו שמאחר שיצר זה הוא כ"כ בסיס והוא כמנוע החיים ממש הרי שכל שהוא גובר עליו ומנהל אותו והרי שהוא ממש תופס ומנהל את מנוע החיים וממילא מה שיש בו כדי לשבור הופך להיות כח אדיר לבניין
לכן, אם אדם תופס את התורה כאילו היא באה רק לומר "אסור, אסור, אסור" באיזה שהוא מקום הוא מפספס את עומק התורה. שבאה ללמד לעסוק בחיים ולדעת מה הם חיים טובים ונכונים באמת
למה טוב לחיות בקדושה?
כאן אני מגיע לנקודה המרכזית שהעלית, והיא אכן לב העניין. למה זה טוב לחיות בקדושה ונראה כוונתך מה הרווח של האדם? מה הוא מקבל בחיים של קדושה, מעבר ל"לעשות רצון ה"
והתשובה היא קודם כל חירות.
אדם שחי בלי קדושה, לעיתים חושב שהוא "חופשי", אך האמת היא שהוא משועבד. כי מי שחי לפי דחפים לא מנהל את חייו, אלא מגיב. זה אומר שעולה לכולם הדחף, הרצון יש מי שיודע למשול ויש מי שהרגיל עצמו שאין משילות על דחפים אלו אלא יש רק להגיב להם.
אנשים שאינם מנסים לקדש את עצמם חווים לחץ שמוביל לדחף ואם נכנעים לדחף מגיעה פעולה ופעולה זו מובילה לתחושת ריקנות ואז מגיעה הבושה. ומאחר שקשה מאוד לאדם לחוות תחושת בושה עצמית זו ובטח כאשר יש בו איזה שהוא ווקום וריקנות ממילא מגיע הצורך להרגיש מלא להרגיש קיים ושוב מגיע לחץ ואחריו דחף וכניעה לדחף אומר פעולה… וכך חזר על עצמו חלילה.
שאלת בצדק: מדוע במצוקה רגשית אדם בורח דווקא למקומות הללו?
והאמור לעיל הוא התשובה במקומות הללו ישנו מילוי מהיר של תחושה טובה שבאה כחיפוי ברמה הפיזיולוגית פעולה זו מציפה את המוח בהורמונים שמעניקים תחושת הקלה כאשר אדם חווה בדידות, ריקנות, מתח או ירידה בערך העצמי הוא מחפש פתרון בזק, משהו שימלא אותו מיד. והיצר הזה נותן “מילוי” חזק מאוד, יותר מכל תענוג אחר. זה דומה לאדם שרוצה דבר מסוים אותו דבר שאותה הוא רוצה עמור גם לתת לאדם איזהו רגש אז במקום לעשות את מה שנותן את הרגש פשוט האדם מזריק לו א הרגש ומכו שאדם יזריק לעצמו רגש של הצלחה אף שלא עשה פעולה מצליחה.
אבל כאן נכנס מה שכינית נכון: אפקט הנדנדה.
כמו נדנדה שעולה מהר למעלה – כך היא גם יורדת מהר למטה. ככל שהריגוש מגיע מהר יותר, כך הוא נעלם מהר יותר. וכאשר הוא נעלם, האדם נשאר עם תחושת ריקנות עמוקה יותר, כי כעת הוא “טעם” רגע של מילוי. והגרוע מזה: המוח כבר למד שהדרך המהירה למילוי היא דרך זו, ולכן המוח דורש אותה שוב.
וזה מסביר היטב את שאלתך: איך אדם מוכן לשרוף לעצמו את הנשמה בשביל כמה דקות? והתשובה משום שהוא שהמוח דורש ממנו כעת מאוד חזק את ההצפה ההורמונית שפעולה זו עושה והצפה הורמונית זו גם כביכול "פותרת" תחושה של ריקנות וחוסר ערך ולפעמים בשביל פתרון מאוד רגעי אדם מוכן לשלם מחיר גבוה מדי וזה ואומר שהמחיר הגבוה הזה אינו בשביל הנאה אלא בשביל לקבל שקט, הקלה וכפי שכתבת: משוה מנחם
וכעת ניתן להבין יותר כמה טוב עשה עימנו הקב"ה שציוונו על הקדושה וששמירתה אינה עושק אלא אדרבה היא המחזירה לאדם את הצלילות. שלא כל היום המוח שלו יסתובב סביב מילוי זמני, אלא שהוא פנוי לבנות, לחשוב, להתקדם, ללמוד, לעבוד, ולהיות אדם יציב.
עוד כתבת שברור לך "שהסיבה שכ"כ קשה לצאת מזה הוא משום שיש משהו אמיתי ותקין בתוך הנפש שמושך לשם" וזה ממש ממש נכון וכפי שכתבתי שכח ההולדה הוטבע בבריאה כולה: בצומח, בחי ובמדבר. זהו כוח בסיסי, שנמצא גם בבעלי החיים. אולם האדם נבדל מן הבהמה בכך שיש בו נשמה אלוקית, דעת ובחירה. הדבר דומה למלך שחילק לכל נתיניו בגד. העבדים הפשוטים לובשים את הבגד כפי שהוא. אך השרים והיועצים אינם יכולים ללבוש את הבגד בצורתו הגולמית, שכן זה יהיה ביזיון למעמדם. עליהם לעבד אותו, לפאר אותו, להתאים אותו, ולהפוך אותו לבגד הראוי לבית המלך.
כך הוא יצר העריות. ברובד הנמוך הוא משותף לכל החי עלי אדמות, אך תכלית האדם היא לקדש את החומר. הקדושה איננה השתקה של היצר, אלא עיבוד שלו. כך שהתורה אינה מבקשת מהאדם להיות "לא חי" אלא היא מבקשת ממנו לחיות נכון
כעת להמשך דבריך מה הוא הפתרון איך באמת ניתן להשמר ממה שכל כך מושך את האדם ועוד שהמשיכה היא בסה"כ משהו תקין ובריא באדם
כאשר יוסף הצדיק עמד בניסיון מול אשת פוטיפרע בעת בה כבר היה קרוב מאוד לכישלון חז"ל אומרים שראה את “דמות דיוקנו של אביו”. ודמות זו היא זו שהצילתו כמבואר ברש"י בראשית פרק לט פסוק יא (פרשת וישב)
חז"ל לא מספרים שהראו ליוסף את אש הגיהינום וכמו כן לא הפחידו אותו במוות ובעונשים. אלא הראו לו את אבא שלו. מה העניין בזה ייתכן שכאילו אומרים לו "תראה את אביך. אף אתה עתיד להיות אב הכח בו אתה רוצה כעת להשתמש אביך שמרו לתולדותיו" כלומר: הכוח הזה שבוער בך איננו רוע שהולך להפילך אלא זה כוח האבהות שבך.
זה כוח הבניין שבך.
אם חלילה יוסף היה נכשל הוא היה לוקח כוח קדוש ומכניס אותו למקום של ריקנות. ולכן הבריחה לשם בעת מצוקה היא שימוש בכוח הגדול ביותר כוח ההולדה כדי לכסות על חלל נפשי. ולפי זה אנו דבר ראשון צריכים לראות את המעלה הגדולה שיש ביצר הזה ולחפוץ לקיים בו את המצווה אשר אליה הוא יועד ולהבין שככל שנשמור בעת הרווקות כך ייעודו יתקיים ביתר שלמות בעת הנישואים
כתבת נכון מאוד, וגם האדם ששאל אותך צודק: אי אפשר לחיות כל החיים על בסיס פחד מעונש. אדם שמחזיק את עצמו רק באמצעות פחד, דומה לאדם שמחזיק בניין שלם עם קרש רעוע. ומאחר שלא ניתן להחזיק מדי זמן את מידת הפחד ברגע שהפחד יחלש הבניין יתמוטט.
יתירה מזו: עבודת ה’ אמיתית איננה אמורה להיראות כבית כלא. אדם צריך להרגיש שהתורה היא האמת והחיים, ולא רק חוק שמאיים. כמובן שיש מושג של שכר ועונש, ויש יראת הדין. אבל חז"ל לימדו שיראה איננה רק פחד, אלא הכרה במציאות של אמת.
ותפקידנו לשנן זאת לעצמנו המון העונש הוא לא נקמה אלא הוא תוצאה טבעית של נזק שהאדם עושה לנפשו. ולשם משל כשאדם מכניס יד לאש הוא נכווה. ברור לנו שזה לא שהאש כועסת אלא זו פשוט מציאות.
כך גם כאן: התורה לא מאיימת כדי לשבור אותך. היא מזהירה כי מדובר בכוח אדיר שמי שמשתמש בו לא נכון נפשו נפגעת. ולכן יוסף הצדיק לא ניצל מהניסיון על ידי פחד, אלא על ידי ראיית הייעוד: להיות אבא
זה מלמד שהדרך הנכונה להתמודד אינה רק “פחד מהגיהינום”, אלא הבנה של תפקידך, של ערכך, ושל המקום המקודש של הכוח הזה.
ולשאלתך למה הדחף מופיע פתאום אני בהחלט מבין שאתה מרגיש שזה מגיע אילו סתם כך פתאום אבל ייתכן מאוד ומסתבר מאוד שזה לא בדיוק כך
דחף חזק דומה למנורה שנדלקת היא אינה נדלקת סתם ישנו כפתור שמדליק אותה וכך בדיוק בעניין זה ישנו טריגר משהו שמעורר את הדחף זה יכול להיות עייפות בדידות שעמום מתח נפשי תחושת כישלון עלבון דחייה חברתית ירידה בערך העצמי פחד ממשימה מסוימת או אפילו מצב של "יותר מדי זמן לבד"
ולכן אחד הכלים החזקים ביותר הוא לא להילחם בדחף אלא לזהות את הטריגר.
תרגיל מעשי לזיהוי הטריגר
אני מציע לך תרגיל פשוט מאוד, אך עוצמתי: בכל פעם שאתה מרגיש דחף – עצור לשתי דקות וכתוב לעצמך 5 פרטים:
- איפה אני נמצא עכשיו (מיקום פיסי גאוגרפי)
- באיזו שעה זה קורה?
- מה עשיתי בעשרים דקות האחרונות?
- מה אני מרגיש עכשיו(עייף/לחוץ/בודד/כועס/מובס)
- מה חסר לי כרגע באמת(חברה/מנוחה/הצלחה/משמעות)
לאחר שבוע-שבועיים, אתה תראה דפוס ברור: הדחף לא מופיע פתאום הוא מופיע לאחר מצבים מסוימים שחוזרים על עצמם. וברגע שאתה מזהה את הדפוס כבר התחלת לשלוט בו. כי במקום לומר נאי חלש אתה מבין: אני במצב טריגר. אני צריך לשנות תנאים
אלא שחשוב לדעת לא מספיק להבין. צריך גם כלים. כפי שכתבתי לך קודם כאשר הדחף עולה, המוח מחפש מילוי מהיר. ולכן צריך לתת לו פעולה נגדית מהירה.
הכלל הראשון: לא מתווכחים עם הדחף באותו חדר.
דחף מתעצם כאשר האדם נשאר באותה סביבה. לכן קום מיד, צא מהחדר, לך למטבח, לסלון, לחוץ אפילו לדקה. היצר הזה חי מאוד מתנאים סביבתיים. ומעבר לכך זה מבואר במחקרים שליטה לזמן קצר מאוד מפחיתה מאוד את הדחף.
הפעלת גוף תעשה פעולה גופנית קצרה:
- 20 שכיבות סמיכה
- הליכה מהירה
- מקלחת
- שתיית מים קרים
- שטיפת פנים
הרעיון מבוסס על המשנה במסכת אבות (ב,ב) רבן גמליאל בנו של רבי יהודה הנשיא אומר יפה תלמוד תורה עם דרך ארץ שיגיעת שניהם משכחת עון וכתב שם רבינו עובדיה מברטנורא שלימוד התורה ומאמץ פיסי יחד מסייעים להתשת היצר (כאשר הוא מופיע באופן השלילי שבו) ובכלל זה חיים של עשייה. כי השיעמום הוא אחד הגורמים החזקים ביותר לניסיון. בשיעמום האדם פוגש חלל, ואז הוא מחפש מילוי מיידי.
ועוד דבר מועיל ברגע שהדחף עולה, תשאל את עצמך שאלה אחת: "מה אני באמת מחפש עכשיו"? האם זה חום נחמה בריחה שקט… הכלל שברגע שאתה שם לזה שם – הדחף נחלש, כי הוא כבר לא יצר רע שמעורר לעבירה אלא רק סימן למצוקה.
והפתרון החשוב ביותר והנכון ביותר שמוכחרים גם אותו חז"ל אמרו: "בראתי יצר הרע, בראתי לו תורה תבלין". שים לב: לא נאמר אלא “תבלין”. תבלין לא בא לבטל את טעם הבשר, אלא להוציא ממנו טעם נכון. וכפי שאמרתי לך קודם התורה לא באה להרוס את כוחות החיים שלך, אלא לעדן אותם ולכוון אותם. עסק התורה תוך כדי הפתרונות הנאמרים לעיל בע"ה יתן לך תחושת רוממות אתה תרגיש כמלאך ההולך בין אנשים כאשר היצר הזה יתחלף להתלהבות ואהבה למצוות וכדברי הזוהר ששמחת התורה והאהבה אליה תלויה ביצר זה
ככל שאדם חי בעשייה, בערך, בחיבור, במטרות, בהתקדמות, בלימוד כך הצורך לברוח פוחת, משום שהנפש מרגישה “אני חי באמת”.
סיכום
לסיכום, היצר הזה איננו אויב שצריך להרוג, אלא כוח שצריך לעבד. הקדושה אינה “עושק החיים”, אלא להפך: היא הדרך לחיות חיים של חירות, ושמחה פנימית.
וכאשר עולה הדחף דע שאיננו מגיע סתם פתאום אלא שהוא מופעל על ידי טריגר. אם תלמד לזהות את הטריגר, לשבור את האוטומט, ולהחליף בריחה בבניין אתה תגלה שאתה לא חלש מול יצר זה אלא שאתה לומד לנהל כוח עצום.
והבושה שאתה מרגיש איננה רק תוצר של חברה, אלא סימן לנשמה המבקשת לעבוד את בוראה והעבודה שלך היא להפוך את הבושה למנוע של תיקון, ולא לדלק של נפילה נוספת.
מאחל לך מעומק הלב
הצלחה מרובה ובקרוב תמצא את עצמך חווה תחושה נפלאה של מלאך ההולך בין אנשים
טל
דלג לתוכן
