שלום לך

השאלה שאת שואלת מעיקה מאוד ומלפפת את האדם מכל הכיוונים. זו שאלה שעלולה להכניס בן אדם למעגל של ספק ומודעות למודעות.. מה הדבר הנכון? האם לקבל את עצמי כמו שאני מרגישה שיעשה לי טוב. או להיות נאמנה לערכים שנדרש ממני ליישם, ולא לוותר בשום מובן. בעומק בעומק עולה שאלה – כיוון שהמחויבות לתיקון היא מחויבות כלפי השם, מי הוא זה שבסמכותו לומר – תניח לעצמך עכשיו אתה בסדר. עיני השם משוטטות בכל הארץ וחודרות לכל קומה של האישיות.

והוא בעל הסמכות היחידה לאשר אותך. ואין אדם בעולם שבידו לומר – את בסדר! אין פשוט בנמצא דבר כזה. כל אדם שיאמר את זה אומר דבר שלא בסמכותו. זה לא שלו כדי שיכול להחליט על כך. ולכן הסיוט הגדול, וכמו שאת אומרת – הייתי רוצה שהשם יבוא ויגיד לי שאני בסדר.

בנקודה הזו את מבטאת הבנה מאוד מדויקת ונכונה של מיהו השם. את מבינה בצורה מלאה שאם הוא התובע אז – 'אין מידו מציל'.

אנא אלך מרוחך ואנה מפניך אברח?

אם אסק שמים שם אתה ואציע שאול הינך!

זו חוויה שאין כמעט אדם עם שאיפה רוחנית עמוקה שלא פגש אותה. זו ממש שאלת יסוד בעבודת השם. במובנים רבים הכאב הגדול זו העובדה שהקב"ה לא מדבר איתנו ואומר – כל הכבוד! אתה היית בסדר, עכשיו תנוח. ואתה ממש לא בסדר.. זה לא ככה. אנחנו עומדים מול התורה ומנסים לממש את מה שהיא אומרת אבל הדרישות של התורה הן אינסופיות בכל מובן, וממש אי אפשר למלא אותן בשלמות – קרקע שנתת לנו זיבורית – אין צדיק בארץ אשר ייעשה טוב ולא יחטא. ולכן הקריעה כל כך גדולה.

מצד אחד הרצוי – התורה. שמי שתובע אותה זה הקב"ה שאין מנוס ממנו. ומצד שני המצוי – האדם. כפי שהוא, עם כל הפגימות האנושית. עם החטא והעוון עם היצר והעלבון. עם הגאווה ועם השקר. הפער הזה יכול להשליך אותנו לסוג של כף הקלע שאין מוצא ממנו.

הנסיונות ההיסטוריים להימלט מהפער הזה בין הרצוי למצוי יכולות למלא ספרייה שלמה. אפשר לנסות למחוק את הרצוי, להפחית אותו ולומר – אתה בסדר אתה בסדר. והלב יודע ששיקרנו. אפשר לנסות למחוק את המצוי, לומר אני בסדר אני ממלא את תפקידי, וגם כאן זה כרוך בשקר ובהתעלמות מהמציאות.

בווידוי של רב נסים גאון שחלק מהקהילות אומרות ביום הכיפורים המתודה אומר:

ואם תצרף אותי כמצרף כסף לא ישאר ממני מאומה.

זו היא אמירה קשה אבל יורדת עד היסוד. והיא האמירה שאמר דוד בתהלים – הן בעוון חוללתי ובחטא יחמתני אימי. בכל פינה בה נביט אל תוך האדם נוכל למצוא פגימות. ממש מהרגע הראשון. ואת זה אומר דוד על אביו ישי, שכתוב עליו שהוא מארבעה אנשים שלא חטאו מעולם, ושמתו בעטיו של נחש. ועדיין עצם המציאות האנושית כמות שהיא בצורתה הטבעית, ניתן לראות בה חטא. כך דרשו חז"ל:

הן בעוון חוללתי רבי אחא אמר אפי' אם יהיה חסיד שבחסידים א"א שלא יהיה לו צד אחד מעון. (ויקרא רבה (וילנא) פרשה יד סימן ה (פרשת תזריע)

ואם אנחנו מבינים עד הסוף את המושג 'עיני השם משוטטת בכל הארץ' 'עין רואה ואוזן שומעת וכל מעשיך בספר נכתבים' ישנה תחושה עמוקה של חוסר מקום בעולם, של שלילת הקיום האישי עד הסוף. שלילה לכאורה של הלגיטימציה להיות אדם בתהליך. זו היא לא חוויה טיפשית וסתמית, ואי אפשר לומר – קבלי את עצמך, השם רואה את הדרך שעשית. השקר מורגש מיד. כי מי יכול לדבר בשם השם, למי הסמכות? השאלה היא שאלה קשה ועמוקה. וכל עשרת ימי תשובה יהודים עובדי השם ברחבי העולם פוגשים אותה בעוצמה רבה.

בזמנים אלו, מי שרגיש חש בעוצמה רבה תחושת גורליות עמוקה, שמקשה לנשום. כאילו אין לגיטימציה לשום פספוס. לא בגלל הגורל של שנה הבאה בהכרח, אלא בעיקר בגלל המפגש הלא פשוט עם הפער בין הדרישה לשלמות שהשם מציג לפנינו לבין המציאות הממשית של החיים. והתחושה הזו קורעת את האדם מבפנים ומעוררת 'פלצות' כביטויו של ר' ישראל סלנטר. וכך אומרות חלק מהקהילות ביום הכיפורים, את פיוטו של רבי שלמה אבן גבירול, שמבטא בעוצמה את תחושת האין-מקום האנושית כשמתבוננים בפגימות העצמית מול הקב"ה:

שואף כמו עבד ישאף ליד רבו

חסדך פרוש עליו וקרע שטר חובו

לולי אמירתך שובו ואשובה

היה כרב חובל נכנע במצבו

הה לי בעת רואי

שיבה זרוקה בי

ליבי בים חטאו

ישחה במי עצבו

משעול תשובתך תפתח לעבד קם

טרם להתפלל לך יערוך ניבו

יש רגעים בהם התחושה של האדם היא תחושה של איבוד טוטאלי של הלגיטימציה שלו להיות מי שהוא. תרבויות רבות ניסו להיפטר מהתחושה הקשה הזו, ופיתחו רעיונות שונים שיעזרו לנו לברוח מהקונפליקט. הנצרות והאסלאם שללו את הבחירה. וכשאין בחירה אין תביעה. החילוניות מחקה את הרצוי. אין רצוי. ואם אין רצוי אין מתח בין הרצוי למצוי.

הפתרונות הללו מלבד מה שהם בעיתיים מצד החינוך שבהם – אם אין בחירה, אז האדם מאוד מונמך, וגם איך אפשר לבוא איליו בתלונות. ואם אין רצוי, אז גם המוסר והחברה מתרופפים. מעבר לכך הבעיה העיקרית בזה שזה שקר. כי הפער בין הרצוי למצוי קיים בכל דבר, הוא קיים ברצון להיות עשיר והוא קיים במערכות יחסים, שם המתח בין האני לאחר קורע את הביחד. והוא קיים בכל מערכת שרוצה בקיום של מוסר.

התורה דורשת מאיתנו להישיר מבט אל המציאות כמות שהיא עם הפער. ולהודות בכך שיש פער, לא למחוק את האפשרות התיאורטית להיות צדיק מושלם, אבל גם לא להיבהל עם עדיין זה לא קרה מעולם. וכמו שאנחנו מחכים למשיח כך אנחנו מחכים לצדיק המושלם. מחד התביעה לצדקות מושלמת נמצא תמיד, ומצד שני בכל שנה יש יום כיפור.. מעולם לא בוטל יום כיפור מתוך הנחה שבשנה הבאה אולי לא יהיו עבירות.

וכך מביא רבי אברהם בן הרמב"ם סיפור על אביו הרמב"ם:

וכאן אעתיק לך את מאמרו המחוכם של אבא מרי זצ"ל בעניין זה. אמרו בפניו כי אחד משומרי – הדת אמר בליל כיפור 'איני יודע על איזה עוון אחזור בתשובה', ואמר אבא מרי זצ"ל בשמעו זאת: 'מסכן שכמותו'! לו ידע את אשר עליו לדעת היה חוזר בתשובה על שחושב הוא כי אין לו עוון לחזור עליו בתשובה! ' וזהו מאמר נכון שחייב אדם ליתן עליו דעתו.

ועליך להיזהר שלא לסתור מה שביארתי לך על חיוב הענוה בעניני הדת ממאמר חז"ל (אבות ב' יג') "ואל תהי רשע בפני עצמך", כי אין כוונתם ז"ל במאמרם זה שתהיה חסיד או צדיק גמור בפני עצמך, אלא כוונת הציווי הזה שלא תראה עצמך בעין של רישעות ותיוואש מן הגאולה מהיותך רחוק ממנה ותבוא לידי פחיתות מן הטובה שאתה שרוי בה או לידי מניעת השגשוג ותוספת – הצלחה. ומה שביארתי בעניין הענוה הדתית אין כוונתו שתראה עצמך פחות צדיק ממה שאתה באמת, אלא שתחשוב כי הדרגה שאתה נמצא בה נמוכה מאד לעומת מה שלמעלה ממנה ולא תזוח דעתך עליך. (המספיק לעובדי השם על הענווה)

אם נשים לב היטב למילים של רבי אבהם בן הרמב"ם נוכל לראות היטב, שהתורה לא מניחה לנו ליפול לאף אחד מהקצוות, אין לנו לעולם להיאחז בצורה נוקשה באמירה – אני צדיק. וגם לעולם לא להיאחז במילים – אני רשע. יש בנו צדקות ויש בנו רשעות, ואנחנו הולכים מיום ליום ומוסיפים אור בתוכנו.

זו היא מלאכה עדינה שכדי לקיים אותה דרושים:

• בגרות. כמו הרבה דברים בתורה, התורה היא דרך של מבוגרים.

• תפיסה מורכבת של המציאות, יציאה מתפיסות של שחור לבן.

• הבדלה בין המעשים של האדם, טובים או רעים. לבין תפיסת העצמי. כי העצמי תמיד עם השם [ונפשי אמרה השם חלקי, מה דנפח מדילה נפח, צלם אלוקים, חלק אלוק ממעל]

• שינוי גישה ביחס למתח.

• תפיסה נכונה יותר של האלוקות.

שתי הנקודות האחרונות הן נקודות שאני רוצה להבהיר.

*

שינוי גישה ביחס למתח.

יש מתח לא בריא, מתח שנובע מתחושת סכנה, תחושה שאני בסכנה ועליי להלחם או לברוח. מתח כזה בעיקרו הוא מתח מיותר. ברוב הזמן אנחנו בטוחים ומוגנים ואין שום סיבה לחשש. אבל יש מתח ערכי, מתח שנובע מתוך התחושה שיש לנו ערכים להגשים. שעלינו לממש היבטים מסוימים בעצמנו. שעלינו לממש ערכים שלא מימשנו. מתח שנובע מתפיסה רוחנית או מוסרית, המתח שנובע מהפער בין מה שקורה למה שראוי שיקרה. בין איפה שאני לאיפה שאני צריך להגיע.

המתח זה לא רק שהוא לא בעיה, אלא מידה מסוימת של מתח כזה דרושה לבריאות נפשית. מידה של מתח בין הערכים שלנו לבין מי שאנחנו, הוא ממש חלק מהגיינה נפשית.

בדומה, לגשר אבן עגול, שבו כל אבן נכנסת לתוך חברתה ומשלימה אותה לגשר שלם, אבל בלי הכובד מלמעלה של אבן הראשה. הגשר יפול. ועוד יותר, ככל שהכובד על הגשר עולה האבנים מתהדקות זו על זו ונעשות יציבות יותר. כך מתח ערכי איננו מחליש את האדם, אלא להיפך מייצב אותו, ומציג אותו כבן אדם מגובש. ואדרבה התרופפות של הדרישות לשינוי והתקדמות מרופפות את היציבות הנפשית שלנו.

התיאורטיקן הפסיכולוג הידוע ניצול השואה ויקטור פרנקל, מדמה את זה לשרטון שמתגלה בזמני שפל בים. לא השפל יצר את השרטון, אלא השפל חשף את השרטון. באותה מידה כאשר אדם חסר את אותו מתח ערכי בין מי שהוא למי שהוא ראוי להיות, המים כביכול יורדים ואז נחשפים בעיות שונות ומשונות, שאינן קשורות במובהק לרידוד מתח ערכי. אבל הן צצות בעקבותיו.

*

בנוגע לתפיסת האלוקות.

כאן אנחנו חוזרים, לנקודה הראשונה שהתחלנו בה, מי נותן לו הסמכות לומר שמישהו הוא בסדר, הרי הקב"ה הוא הבעלים היחידי על כך.

נכון לגמרי, אבל צריך לשים לב, גם מי נותן לנו את הסמכות לומר שהקב"ה שופט אותנו כל הזמן?

חשוב מאוד להדהד את הספק לגבי זה.

איזו תפיסה את מחזיקה כלפי הקב"ה שגורמת לך לחשוב שהוא שופט וביקורתי כל כך? נתבונן לרגע לעומק פנימה. איך את תופסת את הקב"ה? איזו חוויה ממלאת אותך ביחס איליו. כנראה שהתפיסה היא של שופט ומעניש, זו כמובן תפיסה שיש לה אחיזה ברורה במציאות וכמוש הזכרנו לפני כן. ברור שיש לקב"ה גם פנים כאלו, אבל האם אלו הפנים היחידות?

על הים נגלה עליהם כבחור עושה מלחמה, וסיני נגלה עליהם כזקן ויושב בישיבה. כל הביט של המציאות הוא הנהגה אחרת של הבורא. והיא משקפת מסר אחר ממנו. נכון החובה היא מסר שקיים בהוויה, הביקורת ומחיקת האני הוא דבר שקיים. אבל הוא הדבר היחיד שקיים.

האם ברגע זה ממש הקב"ה לא תומך בך? האם הוא לא מכיל ומחזיק את האדמה תחתיך. את הדם בעורקייך? את השמים היפים מעל את החמצן באוויר, את המחשבה בתוך הראש. מה זה כל זה? חמלה ועוד חמלה ועוד חמלה.

הקב"ה חומל עלינו, כמו שאנחנו חומלים על יצירות שאנחנו יצרנו, – על ילדנו.

ביום הכיפורים במנחה, אנחנו קוראים את ספר יונה, שמלמד בדיוק את זה. יונה הנביא לא רוצה לצאת לנינווה, חז"ל מספרים שהוא חשש ממה שעתיד לקרות, שהאשורים יחזרו בתשובה ויעוררו קטרוג על עם ישראל. אבל הקב"ה לא מניח לו ובמהלך ארוך מביא אותו להתנבא אליהם והם אכן חוזרים בתשובה, והקב"ה חומל עליהם. ליונה זה חורה והוא יוצא מחוץ לעיר, וצמח הקיקון עולה על ראשו לצל. בבוקר הוא קם והקיקיון מת. יונה מצטער מאוד. והקב"ה שואל אותו:

הַהֵיטֵ֥ב חָרָֽה־לְךָ֖ עַל־הַקִּֽיקָי֑וֹן

וַיֹּ֕אמֶר הֵיטֵ֥ב חָֽרָה־לִ֖י עַד־מָֽוֶת:

וַיֹּ֣אמֶר יְקֹוָ֔ק אַתָּ֥ה חַ֙סְתָּ֙ עַל־הַקִּ֣יקָי֔וֹן אֲשֶׁ֛ר לֹא־עָמַ֥לְתָּ בּ֖וֹ וְלֹ֣א גִדַּלְתּ֑וֹ שֶׁבִּן־לַ֥יְלָה הָיָ֖ה וּבִן־לַ֥יְלָה אָבָֽד:

וַֽאֲנִי֙ לֹ֣א אָח֔וּס עַל־נִינְוֵ֖ה הָעִ֣יר הַגְּדוֹלָ֑ה אֲשֶׁ֣ר יֶשׁ־בָּ֡הּ הַרְבֵּה֩ מִֽשְׁתֵּים־עֶשְׂרֵ֨ה רִבּ֜וֹ אָדָ֗ם אֲשֶׁ֤ר לֹֽא־יָדַע֙ בֵּין־יְמִינ֣וֹ לִשְׂמֹאל֔וֹ וּבְהֵמָ֖ה רַבָּֽה:

הקב"ה אומר ליונה, שים לב כמה מעט אתה הקדשת לקיקון הזה, וכמה חרה לך על אובדנו – עד מוות. ואני כל בני האדם והבהמות כולם מעשי ידיי. ואיך אני לא אחוס עליהם?

אנחנו קוראים את זה בסיום יום הכיפורים. כי במשך כל יום הכיפורים הדגשנו את המתח, חווינו אותו עד הקצה. אבל ברגעי הדימדומים אנחנו נזכרים שיש גם צדדים אחרים. צדדים בהם האדם והבהמה שווים מבחינת הקב"ה [הקב"ה כולל את הבהמה שם עם האדם] צדדים בהם הקב"ה חומל עלינו כי אנחנו רואיים לחמלה. מאותה סיבה שכואב לנו על תינוק שבוכה, ולא מסוגלים לרואת אפילו חתול פצוע. ככה גם הקב"ה רואה בנו רואיים ורצויים. כי הכל מעשי ידיו.

אנחנו מכירים את הבורא מתוך הנהגותיו. ואכן יש הנהגה של דין בעולם – הנהגה של תביעה. אבל כמה חלק התביעה באלוקות לעומת כל החלקים האחרים? אפשר להתבונן במציאות ולראות – הקב"ה סובל את העולם כולו כל הזמן. מחזיק את שרירי הידים. מצמיח את הדשא. כל זה חמלה עצומה ואין סופית.

אנחנו יכולים לראות זאת גם בקבלה. מתוך עשר ספירות הנהגת הבורא את העולם רק אחת מתוך עשר מיוחדת לתביעה לדין – ספירת הגבורה. כל השאר הם הנהגות של השפעה מטיבה. וגם הנהגת הגבורה היא דרך מסוימת להעביר את השפע.

אם נבין שהקב"ה טוב לפחות כמונו. [אני כותב באירוניה כמובן] נוכל להבחין שכמו שאנחנו מבינים שהדרך שעשינו אל הטוב היא חשובה. ובוודאי הכוונה שלנו טובה ויש בנו הרבה טוב. גם הקב"ה מבין את זה..

עלינו לזכור שהבנה מלאה של הקב"ה כמי שהוא המציאות כולה, ואל רק חלק אחד מסוים שלה. מבטא בהכרח הרבה מאוד חמלה וטוב. וכדאי שנראה את הקב"ה בעינים האלה. ונחשוב עליו ככזה.

וכשנעשה זאת, נוכל לשאול יותר – איזה טוב ניתן לממש עכשיו, ונעסוק פחות בשאלה האם אנחנו טובים. והמעבר הזה מהתמקדות בעצמי ובשאלה האם הוא טוב? לשאלה מה המציאות מעמידה מול עיני כטוב שראוי להגשים ולממש. המעבר הזה בעצמו מרפא את השאלה. כי פתאום במקום להיות בצד המותקף והנתון לביקורת, אנחנו עומדים באותו מקום שהקב"ה היוצר והבורא עצמו עומד ונעשים שותפים לקב"ה במעשי ידיו.

מקווה שהועלתי, ותודה על הזכות

יוסף