לשואלת היקרה שלום רב.

את מספרת שאת נפגשת עם מקרים שבהם את או חברות מתפללות ולא נענות, ומלבד שהתפילה אינה עוזרת הרי שהמצב מחמיר, ולפעמים דוקא כאשר מפסיקים להתפלל הישועה מגיעה, עד כדי שיש כאלו שמייעצות להפסיק להתפלל, ואת שואלת האם נכון הדבר.

כנראה שזה נכון ולא נכון.

זה נכון שכך זה נראה, את התפללת מכל הלב על ענין מסויים, עמדת כעבד לפני קונך, תלית בו את ישועתך, וקיוית בסתר ליבך לתוצאות, אולי ליבך אמר לך בשקט: מי אמר שהתפילה תתקבל, אבל עדיין היית אופטימית. והנה במקום שיבוא שינוי לטובה, הרי שהגיע שינוי לרעה. כך הם פני הדברים, והם כנראה נכונים.

אבל אני מאמין שאת שואלת שאלה אחרת, האם באמת כך עובדים הדברים, האם תפילה זה סגולה שבקשתי לא תתקבל, ודוקא הפסקת התפילה מאפשרת את מילוי בקשתי?

זה ודאי לא נכון, כך אני סבור, למרות שאין לי ראיה מוחצת, אבל הלא זוהי אחת מיסודות דתנו, להאמין שהקב"ה שומע את תפילתינו, ואף מחכה לה. כך כתוב במקורות שלנו (דוגמא או שתים מיני רבות: קרוב ה' לכל קוראיו לכל אשר יקרואהו באמת. קוה אל ה' חזק ויאמץ ליבך וקוה אל ה') ואם הקב"ה מורה לנו לפנות אליו, כנראה שזה הדבר הנכון לעשות.

אבל באמת, אנחנו נאלצים לחיות על הסתירה הזו, מצד אחד להאמין בכוחה של התפילה, בכך שדברינו מתקבלים לפני אבינו שבשמים, ומצד שני לחיות את המציאות הטכנית, שלא כל מה שאנו מבקשים – מתקבל. ואף לפעמים המצב מחמיר.

אני אנסה לתת בזה קצת הבנה.

אנו חיים בעולם של הסתר פנים, בו אין יתרון לעובד ה' על פני ממרה פיו, וכחלק מזה גם תפילתו של עובד ה' אינה מתקבלת תמיד, כי זה ברור שאם היתה מתקבלת כל תפילה מעומק הלב, היה עולמנו נח בהרבה. כל צרה היתה נפתרת, לא היו חולים ולא עקרות, לא יתומים ולא אסונות. אבל אז היתה מתבטלת תכלית העולם, והוא לא יכול היה יותר להיות מקום מבחן לבני האדם, אם עובדי ה' הם או שמא לא. כך שחלק עיקרי בהנהגת העולם היא היותו עולם גשמי שאין לרוחניות השפעה עליו, זה כולל תפילה, ברכה של צדיק, או חלום נבואי כד'. כל אלו אינם משפיעים ב100%, אפילו רק כדי לתת לכופר אפשרות לבחור את דרכו ולהשאר אינו מאמין.

סיבה נוספת לכך שאין תפילתנו נענית תמיד היא שישנם בשמים חשבונות עבור כל אדם, מה מגיע לו, מה יכול להשיג בהשתדלותו, מה לא, וכן הלאה חשבונות רבים שנובעים מסיבות שונות הידועות רק לו יתברך (את יכולה לקשר את זה לענין הגילגולים, או כפרת עוונות, ואת יכולה להסתדר גם בלי זה), וחלק מהחשבונות אומרים שדבר מסויים אינו בהישג ידו כרגע, או לעולם לא, או כל עוד שהוא לא יפציר בתפילה יותר מידי. ולכן יתכן שנגזר על האדם שהוא לא יזכה לדבר מסויים כי הדבר הזה הוא לרעתו (יותר קל לתפוס דוגמא כמו עושר, שקל לראות אנשים שזה הזיק להם, אבל האמת היא שזה קורה גם בנושאים פחות מובנים לנו, כמו מציאת בן זוג, ילדים, בריאות, גם בנושאים הללו לפעמים נגזר על האדם עיכוב) ולכן תפילה לא תועיל לו.

אבל למה זה נהיה יותר גרוע?

ולמה משתפר כשהפסקנו להתפלל?

אין לכך תשובה ברורה, אבל ההרגשה שלי היא שזה לא בדוקא, יתכן שזו אשליה אופטית, אולי דוקא בגלל שהתפילה התקבלה, המצב החמיר. איך יתכן? אני שואב את הדוגמא משעבוד מצרים, ששם דוקא החשת הגאולה גרמה להכבדת השעבוד (בדמות הגזירה: אינני נותן לכם תבן), אבל זה לא היה סתם, היתה לזה תכלית, כי הכבדת השעבוד בזמן קצר הועילה לכך שמכסת הסבל הגיעה ליעדה, והגיעה השעה לגאול את אבותינו מסבלם.

כך – יתכן – גם כאן.

דוקא התפילה מעומק הלב היא זו שעוררה רחמים, וקרעה את הגזירה, אבל לא היה אפשר לשלוח את הישועה ממש מיד משום חשבונות שמים, לכן הוחלט לזרז את היסורים כדי לשלוח את הישועה, ובהגיע הזמן, הישועה באה בזכות התפילה, בדיוק ברגע בו החלטת: זהו אני לא מתפללת יותר. כך ארע שהתמונה המצטיירת היא שהתפילה לא הביאה שום שינוי ודוקא הפסקת התפילה הועילה, מה שלא נכון בעומקם של דברים.

זהו רעיון שאני לא יכול לקחת עליו אחריות, השערה בלבד, אבל יתכן שהוא נכון, ויתכן שיש הסבר אחר, אבל לדעתי ברור הדבר שאי אפשר לומר שהתפילה מזיקה, והפסקת התפילה מועילה.

אבל אני רוצה לחדד נקודה נוספת.

נקודת הפתיחה של השאלה היתה: אם בקשתי לא התקבלה, משמע שהתפילה לא עזרה בכלל.

וזה לדעתי אינו נכון. יש תועלת בעצם התפילה.

מלבד מה שאומרים רבותינו שאין תפילה ששבה ריקם, ואם היא לא עזרה כאן, היא תועיל במקום אחר, אולי לי, אולי למישהו אחר. לכן אין סיבה הגיונית להפסיק להתפלל. אבל מעבר לכך, באופן פשוט ומוחשי יותר אני סבור שיש תועלת עצומה למתפלל עצמו גם אם בקשתו לא התקבלה.

כולנו גדלנו מילדות על המושג תפילה, בהיותנו ילדים הדגש היה על אמירת המילים בצורה נכונה, כשגדלנו קצת, הדגש היה על הלכות תפילה ובהמשך הבנת עומק מילות התפילה, ועומק הרעיון של לעמוד לפני המלך ולדבר איתו.

בקיצור, אנחנו חווים תפילה מינקות. זה ברור לנו לחלוטין שאנחנו יכולים לדבר עם בורא עולם, ברור עד כדי שיכול להיות במשך הזמן ובהרגל העשיה נתפס כדבר טריויאלי שאין בו יחודיות כלל.

אבל זה לא נכון. עצם הדיבור מתוך הלב יש בו תועלת עצומה. אני אסביר.

לפני כמה שבועות פגשתי אדם חילוני, ניצול הטבח ברעים, שסיפר לי על השעות בו הם הסתתרו מאחרי שיח, איך שהם עברו ממקום למקום, על צרורות שחלפו ליד ראשם, על שש(!) שעות של רעב וצמא ופחד ממשי שהם לא יצאו מזה חיים. ואז הם ראו לידם צב, כן, צב פשוט, זה עם השריון, חיה אופיינית לאיזור. אבל הצב היה עבורם משהו סימלי, צב הלא הולך יחד עם השריון שלו, הוא מוגן בכל מקום, וכך הם הבינו שהם מוגנים. הידיעה הזו נתנה בהם כח, הם המשיכו לברוח משיח לשיח ולהתרחק מהמחבלים, עד שאחרי כמה שעות הם שמעו כוחות צה"ל שבאים לאיזור שלהם, וחילצו אותם.

הנה אותם אנשים לא הטרידו את עצמם בשאלה האם באמת מישהו שלח את הצב? אולי הוא סתם מסתובב כאן (מה שככל הנראה הוא האמת), הספיקה להם הידיעה שיש כח עליון, ששלח להם מסר, מישהו משגיח עליהם. גם אם הוא לא שלח יד משמים והרים אותם משם אל חוף מבטחים, גם אם הוא לא הרג את כל המחבלים הרודפים אחריהם בזרועו הנטויה, סוף סוף הוא אותת לי משהו. הוא רואה אותי, הוא מסמן לי משהו. הידיעה הזו הפיחה בהם תקוה. והיום כל הקבוצה שיצאה משם בחיים שומרת על קשר, נחשי איך נקראת הקבוצה שלהם? נכון, 'הצב'.

מה אני בא לומר?

אנחנו רגילים מילדות שיש למי לפנות בעת צרה עד כדי שאנחנו לא מעריכים את היכולת הזו, אבל ללא זה היינו מסתובבים ימים שלמים טעונים כעוסים, אוגרים את כל המחשבות הרעילות בתוך הלב, שיאכלו אותו לאט לאט, מלאי פחדים, עמוסים בחשדות, מיואשים כליל. כל אדם שאין לא אמונה במקרה כזה מחפש חבר אמת או הולך לפסיכולוג ומשלם יקר, רק כדי למצוא מישהו שיקשיב לי, בלי לשפוט אותי, בלי להוכיח אותי. רק שיקשיב לי וכבר ירווח לי.

והנה כל אדם מאמין פונה לבוראו ומשיח את ליבו, את כל צרותיו! זה לבד מסיר מועקה גדולה מעל הלב, גם לפני שתפילתו נענתה. אנחנו צריכים לאמץ אל ליבנו את עצם האפשרות הזו, ומי שבוחר להפסיק להתפלל מאבד את הפינה החמה הזו, הוא נשאר להתמודד עם המצוקה לבדו.

לכן, עצתי היא שנקבל את התועלות שיש בתפילה, גם אם לא ראינו את התוצאה בעיניים, ונמשיך לקוות לישועת ה', ושנדע שכאשר תגיע ההצלה, הרי שהיא הגיעה מאיתו יתברך לבדו.

מקוה שענין מעורפל זה קיבל קצת בהירות.

נועם.