שלום, שואלת יקרה,

השאלה שלך מאוד יפה ודווקא לא כל כך פשוטה. היא מראה על מחשבה ועל כך שאת באמת מתבוננת בדברים ולא עושה דברים בצורה אוטומטית. אני בטוחה שזה נחת רוח לה' כששואלים שאלות כאלה, כי הן מראות על אמת פנימית, על עומק ועל חיפוש. זה עושה את עבודת ה' שלך יותר מדוייקת.

האמת היא שהייתי שואלת רב על זה, כי זאת שאלה רוחנית, אמונית, השקפתית. אולי בספרי הרמח"ל אפשר למצוא תשובה יותר מעמיקה- דרך ה' או דעת תבונות.

אך כיוון ששאלת כאן, אני אנסה להגיד את דעתי, ותראי אם היא מסתדרת לך…

לפני שאענה אני רוצה להגיד שנראה לי שיש לך הרבה ידע, ונראה לי שההשקפה שלך מאוד ישרה. יש כמה דברים מתוך מה שאמרת שהייתי רוצה לסדר אחרת, ואולי מכאן נקבל תשובה גם על שאלתך.

ברשותך אני רוצה להתייחס קודם לכמה דברים שכתבת.

אני מסכימה איתך בחוסר החיבור לטענה שאדם צריך לחוש שלא מגיע לו כלום. אולי המילה "מגיע" היא קצת תובענית, אבל בהחלט אדם צריך לצפות לטוב מהקב"ה. הוא צריך לבטוח בו ולדעת שכיוון שהעולם מנוהל ע"י ה' וכיוון שהוא טוב ורוצה רק את הטוב בשבילנו, אז כן צריך מאוד לצפות לטוב. יש לזה הרבה מקורות, אבל אביא רק מס' דוגמאות.

"רבים מכאובים לרשע והבוטח בה' חסד יסובבנו" (תהילים לב, י). והרי ההמשך ההגיוני של הפסוק היה צריך להיות רבים מכאובים לרשע, והצדיק- ה' חסד יסובבנו… מכאן לומדים שאפילו אדם רשע, כשהוא בוטח בה', ה' מנהיג אותו במידת החסד.

כתוב בברכת המזון שהקב"ה זן ומפרנס לכל, ומטיב לכל, ומכין מזון לכל בריותיו אשר ברא. הוא נותן לחם לכל בשר, (ולמה?) כי לעולם חסדו. שימי לב שלא כתוב כאן כלום לגבי העבודה או התפקיד שלהם. זה נכון שהם צריכים לעבוד, אבל הפרנסה שלהם בכל צרכיהם (וזה כולל כמובן גם בריאות, זיווג, ילדים וכל צרכיהם) היא לא כתמורה לעבודה, אלא היא נובעת מחסדו. אח"כ מה הם יעשו עם זה, זה כבר חשבון אחר.

כתוב שהקב"ה זן את כל העולם כולו מקרני ראמים עד ביצי כנים (גמרא עבודה זרה, ג' עמוד ב'), כלומר דואג לכל צרכיהם של כל היצורים שהוא ברא. וכל זה למה? זה נכון שכדי שהם יעשו את התפקיד שלהם, אבל אפילו אם הם לא יעשו אותו, הם צריכים לצפות ממנו לטוב- כי כל זה הוא בעבור שמו הגדול. וכך גם תראי בספרים המדברים על מידת הביטחון (חובת הלבבות, מכתב מאליהו, דרך ה') שצריך לצפות לטוב מה'.

את כותבת שאין מקום לרגשות כמו כעס על צרות או האשמה חלילה כלפי גזירות שמיים. כאן אני רוצה להסכים חלקית. אני חושבת שיש כאן שלב חשוב שאסור לדלג עליו. כשאדם מרגיש צער מגזירה שנגזרה עליו זה טבעי ואנושי. אדם ששומע שמת לו אדם קרוב צריך להגיד "ברוך דיין האמת" (ולא "הטוב והמיטיב" כמו שנאמר לעתיד לבוא, כשהכל יהיה גלוי לפנינו). אבל כל עוד אנחנו כאן בעולם הזה, אנחנו צריכים להתנהג בצורה אנושית לגמרי, וכך גם ההלכה קובעת. אדם שנפטר לו אדם קרוב לא צריך לשמוח. הוא צריך להיות עצוב ואבל. כל הלכות אבלות בנויות על כך שאדם צריך להראות ולהרגיש את הצער האמיתי שיש לו מגזירת השמים הזאת. ויותר מזה, כתוב לא לנחם אותו בשעה שמתו מוטל לפניו (פרקי אבות, פרק ד' משנה י"ט). באותה משנה כתוב גם לא לרצות את חברך בשעת כעסו.

אז מה נגיד? שאדם שיש לו צער כזה ומתנהג בהלכות האמיתיות של חז"ל ואפילו כועס על גזירת ה'- אינו ירא שמים חלילה? לא. הוא נוהג נכון, רק שבסוף הכל, הוא צריך לדעת שזה חלק מתכנית כוללת, וכך נגזר עליו. השכל והלימוד בדרכי ה' יעזרו לו להבין בשכל שהכעס הוא לא נכון. לא שהוא לא לגיטימי, אלא הוא לא נכון, הוא לא על דבר אמיתי כי באמת זה קרה מסיבה, גם כשהיא לא ידועה לו.

ועכשיו יותר בנוגע לשאלה שלך… את אומרת, שלכל אחד יש את התפקיד שלו כאן ושכל אחד מקבל את הנתונים שהוא צריך כדי להשלים את התפקיד שלו. זה דבר נכון. אבל אני רוצה להסתכל על התפקיד הזה במבט יותר כולל.

אבל אני רוצה לשאול אותך שאלה קודמת לזה- למה אנחנו צריכים תפקיד? מה קודם לתפקיד הזה? מה המטרה שלו? סתם ככה ה' נתן לכל אחד תפקיד, או שהוא צריך אותנו כדי שנתקן בשבילו את העולם? הקב"ה לא מספיק כל יכול שיכול היה לתקן אותו בעצמו, או לברוא אותו לכתחילה מושלם?

בספרי הרמח"ל (דרך ה' חלק א פרק שני, ודעת תבונות) מוסברת סיבת התפקיד הזה. כל מה שברא הקב"ה בעולמו זה לצורך הטבה שלמה לבני האדם. כלומר בריאת העולם היא לצורך הטבה, כי מחוק הטוב להיטיב. ואח"כ מכאן כבר נגזר התפקיד שלנו. כדי שהטוב יהיה שלנו באמת, ולא מתנה מקרית, אנחנו צריכים להרוויח אותו בעצמנו. ומכאן נוצר עולם שיש בו בחירה חופשית, טוב ורע, ואפשרות עבודה לאדם. כדי שיוכל לקנות בעצמו את הטוב השלם שהקב"ה רוצה להעניק לו. כלומר, העולם הוא עולם שכל כולו חסד, כי הוא למטרת השפעת חסד על האדם.

ומכאן רואים שיש הבדל בין הטוב והרע בעולם. הם צריכים התייחסות נפרדת. הם לא זהים בערך שלהם.

הטוב נובע מהטוב של הקב"ה, מרצונו להייטיב. את הטוב לא צריך להסביר. הוא קודם להכל. הוא סיבת הבריאה. ברור לנו באינטואיציה שה' עושה טוב כי הוא טוב בעצמו. הטוב צריך להיות לנו יותר טבעי. זאת המחשבה הטבעית שלנו. לראייה נוכל לראות שאנשים שאינם שומרי תורה ומצוות מתנסחים בשאלות: "אם יש אלוקים, למה יש רע בעולם? או למה קרה לי דבר רע כזה או אחר?" ואף פעם לא תשמעי שאלה הפוכה: "אם יש אלוקים, למה יש טוב בעולם?"

זאת אמנם התנסחות בסיסית אבל היא מצביעה על דבר עמוק יותר- הטוב הוא טוב מצד עצמו. הרע הוא לא כאן מצד עצמו, אלא יש לו איזשהו תפקיד. צריך להסביר למה הוא נמצא בעולמו של הקב"ה.

אני חושבת שמצד זה ראוי להודות לקב"ה. לברך על הטוב. כי כל בריאתנו לא היתה כדי שנמלא תפקיד כלשהו, או שנתקן את העולם. אלא נבראנו כדי שיהיה לנו טוב. אבל כדי שזה יהיה טוב שלם נוצר לנו תפקיד בעולם. מכאן שהתפקיד הוא לא המטרה אלא האמצעי להביא אותנו אל הטוב. והרע הוא אמצעי נוסף להביא אותנו אל הטוב. לכן זה לא שצריך לקבל את שניהם כמו שהם, כנתון. אלא בסוף, אחרי הבנת הדברים צריך דווקא להודות על שניהם (כמובן, אחרי החוויה האמיתית של הרגשות הכואבים כמו שאמרתי קודם).

במילים אחרות יש משהו שקדם לתפקיד שלנו, לבחירה בין טוב לרע, לשכר ועונש. אנחנו נוטים לשכוח אותו אבל הדבר הקודם הוא אהבת ה' אלינו. ובמיוחד אהבתו אלינו כעם ישראל "לא מרבכם מכל העמים חשק ה' בכם ויבחר בכם כי אתם המעט מכל העמים. כי מאהבת ה' אתכם ומשמרו את השבעה אשר נשבע לאבתיכם הוציא ה' אתכם ביד חזקה ויפדך מבית עבדים מיד פרעה מלך מצרים" (דברים, ז', ז-ח) ומס' פעמים מוזכרת אהבת ה' אלינו בתפילות: בשחרית ברכות ק"ש, בקידוש של שבת.

זה נותן מבט אחר על הקשר שלנו עם ה' ועל התפקיד שניתן לנו, כשאנחנו יודעים שהכל מאהבה, כמו הורים שאוהבים את ילדיהם ונותנים להם משימות ומטלות כדי לקדם אותם.

דבר נוסף, אולי אפשר היה לברוא את העולם ויכולנו לעשות את התפקיד שלנו בו בדרך שתקנה לנו עולם הבא, אבל לא תהיה נעימה בעולם הזה. אני לא מדברת על ייסורים, אלא רק על לאכול רק סוג אחד של אוכל שמזין אותנו ולשבוע ממנו, או לראות רק צבע אחד או רק נוף מסוג אחד. הקב"ה ברא עולם כל כך יפה ואנחנו הרבה מאוד נהנים בדרך שלנו, בזמן עשיית התפקיד. מטעם טעים באוכל, מהיופי של הטבע, מרגשות של אהבה וקרבה עם משפחתינו וחברינו, ממוזיקה, מבניית בית עם בן הזוג שלנו וגידול ילדים. הדרך שלנו לא קלה, אבל יש בה הרבה יופי וכיף גם בזמן העבודה. זה לא היה חייב להיות כך.. אולי יכולנו לעשות את תפקידנו גם בחדר חשוך.

ובכל זאת, גם אם ראוי להכיר טובה, למה אנחנו צריכים להגיד תודה ואנחנו כל כך משבחים את ה' בתפילותינו?

ההודאה היא דרך ליצור קשר עם הקב"ה. בכך שהוא נתן לנו ואנחנו מכירים בטוב הזה ומודים עליו , נוצר כאן קשר הדדי. כך זה גם בקשרים אנושיים. אדם שרגיל להודות בתוך קשר על מה שעשו בשבילו, אפילו אם זה דבר קטן, מתרגל לראות את הדברים הטובים שעשו בשבילו, וממילא הוא שמח באדם השני והקשר מתחזק. זה נותן כח לעבור גם תקופות יותר קשות בבניית היחסים, כי זוכרים את הטוב ומכירים בו. גם בעבודת ה', הזיכרון התמידי של מה שקיבלנו מה' נותן לנו כח להאמין בו גם בתקופות שההנהגה שלו איתנו לא ברורה לנו. זה נותן לנו אמון בו, שגם הרע הוא חלק מהתיקון והוא אמצעי לטוב.

זה עובד גם הפוך… ההודיה היא חלק מאישיות של האדם. כשמישהו גומל איתנו טוב אנחנו מרגישים צורך פנימי להודות לו. וכיוון שההודיה טבועה בנפשנו, אם לא נודה לקב"ה ואם לא נכיר טובה למי שנתן לנו באמת, אנחנו עלולים להפנות את הרגש הזה כלפיי גורמים אחרים. למשל, אנחנו עלולים להרגיש בתוכנו שהטוב שיש לי הוא בזכות עצמי, או בזכות אדם אחר שעשה לי, ולשכוח את המקור לטוב. ואז ממילא לא ננצל את הדברים שקיבלנו לבניית קשר עם ה'.

מלבד האמון והקשר שנוצר, אני חושבת אדם שמודה לקב"ה מתקרב אליו ממילא הוא נהיה ראוי יותר לקבל בהמשך עוד טוב מאת ה'. נשמע לי נכון להגיד שאותו אדם ימשוך עליו עוד חסד ה'.

עד כאן נגענו בנושא הרוחני. יש עוד עניין, שהוא בניית הנפש של האדם. אדם שמודה הוא אדם שרואה יותר את הטוב בחיים שלו ומתרכז בו, וזה בד"כ גורם לו להיות אדם שמח יותר. מרגיש ומוקיר את מה שהוא קיבל. הוא מרגיש עשיר ואהוב. זה גם מאפשר לו לעשות את התפקיד שלו בשמחה ובנחת. לעומת זאת, כשאדם מתרכז במה שהוא לא קיבל או מה שחסר לו, הוא יכול להיות מאוד מתוסכל ומריר מזה. שוב, אותם דברים נכונים גם בתוך קשר אנושי, ובמיוחד בבניית בית. בית שכל אדם בו רואה את הטוב שהוא מקבל הוא בית שמח ואופימי יותר עם הרבה כוחות ואנרגיות. כך שגם מהבחינה הנפשית האנושית זה הרגל טוב שבונה אותנו.

אז איך להודות? חז"ל לימדו אותנו בברכות שהם תיקנו איך לתת ערך לדברים. דבר שגורם לי שמחה פנימית בגלל החידוש שבו נותן הזדמנות טובה להודות (הטוב והמיטיב). וגם ביום יום, הברכות הספציפיות שתיקנו לנו על אוכל זו הזדמנות לראות שיש גם סוג כזה וגם סוג אחר. גם האדמה נותנת פרי טעים וגם העץ. הכל ניתן לנו בשפע. בדור שלנו, כשיש הכל בשפע קשה לנו להעריך את זה… אבל זו דרך טובה להסתכל על כל החיים שלנו: ב"ה יש לי גם עבודה טובה וגם משפחה אוהבת, גם חברה טובה וכו'… ב"ה יש לי בריאות, יש לי מקום לגור בו… כל דבר כזה זה לא דבר מובן מאליו , ומספיק להסתכל סביב כדי לראות שלא לכולם יש את זה. ולכל אדם יש את הדברים שקיבל במתנה בחייו. נכון שזה חלק מהתפקיד שלנו, אבל אנחנו גם נהנים מזה בדרך…

תודה רבה ששאלת את השאלה הזאת. זה נתן גם לי ואולי לעוד אנשים הזדמנות להתבונן בעניין. המשיכי להעמיק במחשבות באמונה, כי הן יובילו אותך לעולמות מעניינים ועמוקים. ישר כח על זה שאת עובדת את ה' מתוך מחשבה והתבוננות.

חודש טוב,

עינב