דלג לתוכן
שלום
נתקלתי בבעיה מעניינת.
ב״ה סוף סוף הגעתי לשלב בו אני מחפש/מחכה בת זוג שתלווה אותי להמשך חיי.
אמנם אני בחור צעיר (23) אבל כל זמן שאני לא מוצא את האהבה שלי, אני נשרף מבפנים, זה אוכל אותי. (אולי יש לציין (כי אני לא יודע אם זה משנה) שהחברים שלי כולם נשואים/מאורסים).
ואני אסביר מה אני מרגיש.
כל בן אדם, בין אם יהיה ילד ובין אם יהיה מבוגר, שמחפש צומי, יש שתי פנים לדבר; א. הצומי שהוא רוצה/צריך לקבל, ב. הצורך לתת את מה שהוא מגיש בתור צריכת קבלת הצומי. ברצוני לומר כזה דבר; אביא משל כדי לנסות להסביר קצת יותר… ילד שמגיע עם מבחן שהציון הוא 100 לאמא שלו, הוא כמובן רוצה וצריך לצומי של האמא, אבל גם יש לו את החשק ואת האינטרס להראות את הציון שהוא קיבל. כלומר אם הוא יגיע הביתה ורואה שאמא לא נמצאת, הוא יחכה לה בשאפתנות, שהרי יש לו משהו לתת, חוץ ממה שהוא יקבל שזה ה״צומי״.
בדיוק ככה אני מרגיש כרגע. אני מרגיש שיש לי לתת כל כל הרבה, אבל אין לי למי לתת, וזה מכניס אותי למצב של דיכאון. כמו ילד שבטוח שעד הלילה אמא שלו תגיע ותראה את הציון, אבל האמא לא מגיעה, ועובר עוד יום ועוד יום.
ובאמת בה לי לתת, לתת אהבה, לתת כבוד, לתת את הכל… אבל אין למי.
ניסיתי כבר להיות יותר מחבב וחם, עם אחים שלי הקטנים, ואחיינים שלי….. אבל זה לא זה… ועכשיו תוך כדי אני כותב, אני חושב שזה בגלל שהם לא יודעים להראות שהם מקבלים.. כאילו הם לא מודעים לזה בכלל (שמישהו נותן להם)..
אני מאמין ומתפלל שהקב״ה יזמין לי בת זוג בקרוב ממש, אבל לבנתיים אני צריך להתמודד עם הרגשות האלה.
תודה.
תגובה אחת
אאוצ'!
בדיוק מה שאני מרגיש…
תקופת השידוכים יכולה להיות מפתיעה ברמת הקושי שלה, מה גם שהיא מאתגרת בגיל צעיר יחסית..
ואני חושב שהפתגם "זר לא יבין זאת" מתאים לענין זה יותר מכל דבר אחר..
אנשים שהתחתנו מהר, חושבים שהם יודעים מה זה תקופת השידוכים, הרי הם היו שם וכו', מה שגורם שזה רק מעצים את חוסר הידע, והיכולת להזדהות. מנסיוני. לדוג' שדכן שמדבר איתי על להפגש שוב ושוב בגישה זחוחה משו.. אין לו מושג.
לכן אני קורא מכאן, לכל הנשואים שעברו תקופת שידוכים מאתגרת, שיעזרו, שיקשיבו, שיתנו כתף תומכת לאנשים שעדיין בתוך זה.. כמו כן שישדכו את השידוכים לבחוריםות אלו, וידברו איתם בין פגישה לפגישה במקרה הצורך וכו' הם מבינים את התחושות יותר.
ויהיה להם למצווה גדולה
בברכה
עוד אחד מהמתמודדים