שואל יקר מאוד.

הרצון להרמוניה ולאחדות נשמע לנו פנטסטי. איזה טוב היה אם כולם היו נוהגים אותו דבר, מתפללים אותו דבר, וכן הלאה.

בשורות הבאות אני רוצה להציע כיוון חשיבה שונה. באופן כללי, ברור הדבר שהתורה הנמצאת בידינו כיום, חסר בה הרבה בהירות. חורבן הבית גרם לירידה בדבקות בה', כלשון הפסוק (איכה ב, ט): "מַלְכָּהּ וְשָׂרֶיהָ בַגּוֹיִם אֵין תּוֹרָה גַּם נְבִיאֶיהָ לֹא מָצְאוּ חָזוֹן מֵיְיָ". בפרט אם נוסיף על כך את ההריגות הגדולות של חכמי ישראל, ואת שריפות התלמוד וספרי המפרשים, שגרמו להרבה טעויות ובלבול.

אבל, לא אלמן ישראל, ובמהלך כל הדורות ידעו הרבנים להצביע על מנהגי טעות שהשתרשו בעם, ועל טעויות גרסה בדברי הגמרא. למשל הגאון מווילנה, הגיה ותיקן רבות. וכמוהו עוד רבים.

בנוסף, ריבוי הצדדים גורם להשגת אמת בהירה יותר. ניתן להמשיל זאת לציור מרובה גוונים, שהשילוב של כל הגוונים יוצר את היצירה הנפלאה הנרקמת מצירוף כל הגוונים יחדיו. הקב"ה לא עזב את עמו אף פעם, ודאג שההלכה בסופו של תהליך תיפסק באופן הנכון.

ספרים רבים נכתבו, אבל לא כולם זכו להיכנס למעמד של "פוסקי הלכה לדורות". אותם אלו שהתקבלו בעם ישראל, היה זה בגלל רצונו של הקב"ה שעם ישראל ילך לאורם. רצון זה גרם שעם ישראל ביכר את ספריהם על פני חיבורים אחרים. הגמרא (פסחים סו, א) מגדירה את זה במילים "הנח להם לישראל אם אינם נביאים הם, בני נביאים הם".

לסיום אצטט לך את דבריו הנפלאים של בעל ערוך השולחן (בהקדמת חלק חושן משפט): "וכי יפלא בעיניך על רוב הדעות ומחלוקתם בפרטי הדינים. וכבר אמר הפילוסוף כי לפרטים אין מספר, וכולם דברי אלקים חיים המה, כמו שאמרו חז"ל ריש חגיגה "דברי חכמים כדרבנות וכמסמרות נטועים בעלי אסופות נתנו מרועה אחד (קהלת יב, יא) בעלי אסופות אלו תלמידי חכמים שיושבים אסופות אסופות ועוסקין בתורה, הללו מטמאים והללו מטהרין, הללו אוסרין והללו מתירין, הללו פוסלין והללו מכשירין, שמא יאמר אדם היאך אני למד תורה מעתה, תלמוד לומר כולם ניתנו מרועה אחד. אל אחד נתנן, פרנס אחד אמרן, מפי אדון כל המעשים ברוך הוא, דכי פליגי תרי תנאי או תרי אמוראי בדין או באיסור והיתר, כל חד אמר הכי מסתבר טעמא אין כאן שקר כלל, דכל חד וחד סברא דידיה קאמר. מר יהיב טעמא להתירא ומר יהיב טעמא לאיסורא, מר מדמי מילתא למילתא הכי, ומר מדמי לה בעניינא אחרינא, ואיכא למימר אלו ואלו דברי אלקים חיים הם, זימנין דשייך האיי טעמא וזימנין דשייך האי טעמא, שהטעם מתהפך לפי שינוי הדברים בשינוי מועט.

וכמופת לזה שלא תמצא בכל הש"ס מחלוקת בעיקרי המצוה, הכל מודים שפרי עץ הדר הוא אתרוג והכל מודים שעין תחת עין ממון, אלא דכשבאו לדרוש אותו מהפסוק מר דריש לה מהאי קרא ומר דריש לה מהאי קרא וכולם אמת.

השמעת שיחלוקו כמה בתים יש בתפילין של ראש או כמה פרשיות צריך לכתוב במזוזה או כמה ברכות יש בתפילה, או כמה ברכות יש לפני קריאת שמע ואחרי קריאת שמע, או בברכות פסוקי דזמרה, כל ישראל שמקצה העולם ועד קצהו שווים בזה, שיש ד' בתים בתפילין ושני פרשיות במזוזה וי"ח ברכות בתפילה לבד ברכת המינים, ושני ברכות לפני קריאת שמע ואחת לאחריה. והשינוי בנוסח כמו שזה אומר אהבה רבה וזה אומר אהבת עולם, או שזה אומר הודו קודם ברוך שאמר וזה אומר ברוך שאמר קודם, אין זה שינוי כלל, דכל אחד יכול לעשות בזה כפי רצונו וכו'. השמעת מימיך שיהיה בין חכמי ישראל ההולכים בדרך התלמוד מחלוקת בעיקרי מלאכת שבת ויום טוב, או בימים שזה יקדים וזה יאחר, חלילה לא היתה כזאת בישראל. כל ישראל מקבלים השבת והיום טוב בשעה אחת מקצה העולם ועד קצהו בשקיעת החכמה למקומותם במושבותם".

ניתן לסכם את הדברים כך. משה רבינו קיבל תורה אחת, אבל את חילוקי הפרטים השאיר הקב"ה לחכמי כל דור שהם יוכלו לקבוע את הנראה לפי רוחב דעתם. הסיבה לזה היא בגלל שכמו שה' רצה שהאדם יהיה שותף בבריאת העולם, כמו כן רצה הקב"ה שחכמי ישראל יהיו שותפים ביצירת התורה.

המצב האידיאלי היה שיש סנהדרין שבה מלבנים את כל חילוקי הדעות, ומגבשים משנה סדורה אחת. אבל בעוונותינו יצאנו לגלות, ואותם דעות נשארו ללא הכרעה חתוכה. במהלך הדורות נעשו ניסיונות לייצר הכרעה, כמו חיבור השולחן ערוך, והגהות הרמ"א; אמנם עדיין נשאר "מרחב פסיקה" לפוסק ההלכה, שבשעה שנשאלת שאלה לפניו, צריך הוא להכריע בין הדעות השונות. אם כי חשוב לזכור, שכל אותו מרחב פסיקה אינו נעשה בנקודות העקרוניות כמו מה הצבע של התפילין, וכדומה, אלא רק בהכרעות של פרטי דינים.

מקווה שכעת הדברים ברורים, ואשמח להרחיב את הענין אם תרצה.

בניהו

[email protected]