שלום לך, שואלת יקרה

קראתי את שאלתך פעם, פעמיים, שלוש… לקח לי זמן להבין שאני קוראת נכון.

לא פוגשים הרבה אנשים כמוך, את יודעת? את מספיק מעריכה את עצמך?

את מתארת פה משפחה עם בעיות בתחום ההגיינה, ניהול כושל של בית וחינוך לטקט ונימוס, אך למרות זאת את כותבת ממקום כ”כ נקי (תרתי משמע!)

את לא מזלזלת בגיסתך, לא חושבת שאת “יותר” ממנה בגלל כל המתנות אותן יש לך ואין לה, ולא מתנשאת. אלא שמה את הדברים בפרופורציה הנכונה.

את מעריכה אותה על המרץ והדומיננטיות, על הבית אותו היא הקימה, למרות הדחיה הגדולה שהתנהגותה, הערותיה, וההזנחה שילדיה משדרים גורמת לך.

למרות העומס הרגשי שאת חווה כרגע, את מודעת לרגשות השליליים שהם מעוררים בך, ומתביישת בהם.

הבושה הזו— כ”כ טהורה וישרה! המידות הטובות שלך ממש מאירות מתוך השאלה שלך.

התפעלתי.

אני לא מכירה את גיסתך, אך נראה שאת עושה הרבה בשביל לנסות “לספוג” את המשפחה, ולא לבקר בפומבי, בקושי בינך לבין עצמך.

נראה שלקח לך זמן ואנרגיה “לקרא לילד בשמו” ולהודות שהם פשוט דוחים אותך. בלי מילים מרפדות או מעריכות. וההבנה הזו לא היתה לך נעימה. נראה שציפית מעצמך ליותר. ציפית להיות בדרגה גבוהה יותר. דרגה בה למקום החיצוני אין ערך, דרגה בה אדם נמדד לפי פנימיותו לא מראהו החיצוני.

אך מה לעשות אם החיצוניות כן דוחה אותנו? אם הלכלוך חוגג, יש התנהגויות לא מקובלות, חטטניות וכו’?

ייתכן שיש משהו נוסף מאחורי הדחיה הזו. אפשר לנסות ולהעמיק ביחס שלך לגיסתך, במה שדמותה משדרת לך, אולי תוכלי בטיפול רגשי להגיע לעומקים ותובנות מפתיעים.

אבל ציינת שאין לך כרגע אנרגיות ויכולת להגיע לשם. את מחוייבת למשפחתך, ורוצה רק מבט מהצד וכמה טיפים.

אנסה לתת לך כמה כיוונים למחשבה, כדי להוסיף לכל מכלול הרגשות שלך כלפי הגיסה, עוד אחד קטן. קטן אך משמעותי – חמלה.

את מעריכה אותה, עובדת על עצמך, מתעצבנת, כועסת, אך האם יש בך גם חמלה כלפיה? כלפי אישה שלא יודעת ולא מסוגלת לתחזק את ביתה וילדיה כראוי?

נסי לשבת עם עצמך כמה דקות עם דף ועט (או מקלדת ומסך, לבחירתך ) ונסחי את המכתב של גיסתך לאקשיבה. את התסכול מהגיסה המוצלחת ובעלת הטקט, זו שתמיד יודעת מה לומר מתי, איך להתנהג, שהילדים שלה תמיד מטופחים ונקיים, והבית מסודר ונקי. כתבי את כל זה בפירוט והרחבה, כולל כל הפרטים שאת יודעת ולא כתבת פה. נסי להיכנס לנעליה ולהסתכל לרגע על מערכת היחסים הזו מהמבט שלה. מהמבט שלה המכיר בערכך ויודע את אזלת ידה בנושא.

מה את מרגישה אחרי הכתיבה הזו? האם את מצליחה לחוש רחמים ואולי אף כאב? קצת חמלה שתוכל להמעיט במקצת את רגש הדחיה?

וממקום זה של חמלה מחד, והערכה אליה מאידך, אולי תוכלי אף לעזור? אם לא לה, לפחות לילדיה הגדולים ולרגשותייך כלפיהם?

ציינת ילדים גדולים מנוזלים. אולי מה שהם צריכים זה דודה טובה שתגיש להם טישו בנעימות ותגיד – “קח חמוד, הנה”, והאף ינוגב?

אולי להעלות באחד המפגשים נושא של אלרגיות? אולי הנזלת התמידית הזו נובעת מאלרגיה כלשהי? רגישות לחלב וכו’?

ילד לא יודע לבד דברים. צריך להגיד לו… רוב הילדים לומדים על הגיינה וטקט בבית. אך מי מהם שלא זכה – שמח לקבל את העזרה הזו ממבוגר אחר קרוב משפחה. מתבגרים רבים שמחים לשפר את מצב ההגיינה שלהם ושל ביתם, ומה שהם צריכים זה פשוט כמה מושגים בסיסיים. האם תוכלי להעניק להם אותם? בין בדיבור, בין במעשה, בין ב”הסבר” לילדים שלך לאזניהם, ובאופנים נוספים יצירתיים ככל שיזדמנו לך.כמובן בצורה שלא תגרום להם אי נעימות, או לאימם לחוש מושפלת. אני בטוחה שאם תרצי תצליחי בכך בזכות העדינות והרגישות שלך.

ציינת גם כניסה לחדר בלי רשות וכו’. פה את בטח יכולה לומר בנעימות “לא נכנסים לחדר בלי לדפוק” ולהסביר גם למה, בהתאם לגיל הילד.

הם מסתכלים עלייך. את דמות בשבילם. אולי הם אף לומדים ממך תוך כדי הבהיה הזו שכה מעצבנת אותך…

ייתכן מאוד שההשקעה הזו במחשבה כיצד לעזור להם, וההבנה שאת דמות ודוגמא בשבילם, תעזור לך להמעיט את הדחיה ולהתחיל לחבב אותם ולחיות בשלום עם המציאות הזו. עם המשפחה שאנחנו לא בוחרים, אלא בוחרים כיצד לחיות איתה.

ככל שהנושא הזה מציק לך, את יכולה כמובן להתפלל עליו… להתפלל שה’ יפתח את ליבך לראות את הטוב שבהם, לזכות לראות את הנשמות המאירות מתוך הגוף, להתחבר למעשים הטובים, ולאהוב אותם. להצליח לעשות בליבך את המהפך הגדול הזה.

מקווה שבתוך כל העומס הרגשי שאת נתונה בו, תצליחי למצוא בתוכך את המקום החומל הזה, ולרכך את הדחיה, גם אם לא למגרה לגמרי.

בהצלחה גדולה!

תרצה

tirzadar@gmail.com