שלום לך מצניעת לכת,

ראשית, גילוי נאות: פתחתי את המייל מאקשיבה, שבו אני מתבקשת להודיע אם אני יכולה להתייחס לשאלה, ובליבי החלטה שהפעם אענה בשלילה (אני קצת עמוסה כרגע). אבל אז ריפרפתי על השאלה שלך (איזו טעות! מה עשיתי לעצמי?!), והנה אני כותבת. הדרך שבה ביטאת את השאלה שלך העלתה לי חיוך, במיוחד המחשבה על האישה החילונית שצועדת מאחורייך, וחשבתי שאנחנו יכולות לעשות קצת סדר ביחד.

אז קודם כל תרשי לי לתת הגדרה חלופית לצניעות. בגמרא מסופר שכשרחל ראתה את רבי עקיבא בעודו רועה צאן היא הבחינה בכך שהוא 'צנוע ומעולה'. בהנחה שהרועה הצנוע לא לבש פראק או אפילו ג'לביה ארוכה – מה ראתה רחל כשהיא זיהתה את הצניעות שברבי עקיבא? התשובה היא שצניעות היא מעלה אישית שלא מתייחסת דווקא לנשים או ללבוש.

הנביא כותב שאחד משלושת הדברים שה' שואל מעימנו הוא 'הצנע לכת עם אלוקיך', וחז"ל מוסיפים שהצניעות הזו מתבטאת דווקא באירועים פומביים כמו הכנסת כלה. גם כאן הכוונה אינה ללבוש.

לדעתי, ההגדרה המדויקת ביותר לצניעות היא 'פנימיות' או 'חיבור פנימי'. צניעות היא כל דבר שמתרחש במרחב של 'עם ה' אלוקיך', כאשר הקול הפנימי הוא זה שמנתב את הפעולות ואת הניראות. הלבוש יכול להיות ביטוי לכך ויכול שלא. כחרדית את בטח יודעת שאפשר להתלבש לפי כל כללי התקנון ואפילו כללי ההלכה, ועם זאת להיות רחוקים מההגדרה המהותית של צניעות כרחוק שרוול ממרפק..

אחד הביטויים של פנימיות הוא היעדר הצורך למשוך תשומת לב חיצונית. באופן טבעי זה מתבטא בכך שאדם (גם אם גדרי ההלכה שונים, לא רק אישה מחוייבת בצניעות!) צנוע מרגיש בנוח כשהוא מביט בעצמו במראה, בגדיו נראים לו הרמוניים עם האמירה שלו בעולם, והלבוש שלו משמח את הבורא וגם את עצמו. זו צניעות. כשאת מספרת 'יש לי ברוך השם המון בגדים מהממים וצנועים שאני מרגישה בהם מאוד בנוח' את בעצם אומרת שאת מחוברת לתוכן ולמהות של עצמך, ולא חיה לפי אמות מידה חיצוניות. גם אם את נהנית מפידבק חיובי על ההופעה שלך, זה לא המדד העיקרי שלפיו את מכוונת את עצמך.

ההגדרות האלה קצת רחוקות מהלך החשיבה הרווח כיום. מעונה לעונה ניכר שנורמת הלבוש הופכת ליותר מוחצנת, ובכך משקפת היעדר צניעות במובן העמוק של המילה. נדמה לפעמים שנעשה מאמץ מלאכותי לגלות עוד ועוד חלקים של הגוף, כאילו בכך מתחיל ונגמר מה שיש לאדם לתת לעולם. זה נכון לגבי הלבוש אבל מעבר לכך זו מגמה. כך למשל אני רואה את הנורמה שבה סיפורי חיים אישיים הופכים לסטורי כסתירה מוחלטת לצניעות, גם אם הפלטפורמה כשרה, מעגל הצופים נפרד והכל בלבוש מלא. המלחמה והבחירה בין עבודה פנימית לבין מעשים חיצוניים היא האתגר של דורנו, כך כתב הרב דסלר בשעתו, וכשהרבנים אומרים שהצניעות היא הניסיון שלנו הם מתכוונים לערך של הצניעות ולאו דווקא לאורך של הבגדים.

ועם זאת, הרעיון של צניעות לא נשאר ערטילאי ותיאורטי אלא ניתנו לו גדרים, המותאמים למגדר ולתקופה. חלק מגדרים אלה הם הלכות, וחלקם – הנהגות טובות שנועדו לעצב תפיסת עולם ותחושה פנימית לגבי מידת הצניעות, אך לא לקבע אותה במסמרות. הסיבה לכך שבתחום זה יש גמישות היא שצניעות אינה מצווה, שבה יש מונחים מוחלטים (מותר/אסור, כשר/טרף). הצניעות היא מידה, וככל המידות – יש סקאלה רחבה שהיא בגדר המותר, ובכל רגע נתון האדם נמצא בנקודה ספציפית על הסקאלה, אבל זהו מצב דינאמי שעשוי ואף חייב להשתנות עם ההתפתחות הרוחנית וגם בהתאמה לתקופה (לא אמרתי 'לאופנה' אבל כן יש השפעה). בדיוק כשם שבמידת הכעס, יש אין סוף דרגות ותת דרגות של כעסים, כך בצניעות, ככל שהאישיות נעשית פנימית יותר, כך תחושת הצניעות מתעדנת והופכת ממש לצורך נפשי. בעודי כותבת עולה בי שוב ושוב המילה dignity מושג שבדורנו הפך לנדיר וכמעט נכחד. אולי כדי לחוש את הדברים תנסי להתחבר לרגע שבו את חווה את עצמך כשאת במיטבך מבחינה רוחנית, ומרגישה את הערך העצמי שלך במלוא העוצמה שבו. האם את יכולה לראות איזו הופעה הולמת אותך ברגע זה ומה פשוט לא מתלבש עלייך? ההלימה הזו שבין מידת הצניעות בלבוש לבין מידת הפנימיות בנפש היא האיזון הנכון, וכמו שאת מתארת לעצמך, זה משתנה מאדם לאדם ומשניה לשניה.

לצד החובה שלנו לבחור מה מידת הצניעות שהולמת אותנו בזמן נתון בחיינו, יש חשיבות רבה לשמירה על גדרי הצניעות כפי שנקבעו בהלכה. הם מתווים את הכיוון, מנחים ציבורים גדולים, מסמנים את הגבול לנערות צעירות ועוד. אבל אם תעקבי תגלי שלאורך היובל האחרון (לא יכולה להעיד על מעבר לשנות חיי אבל יש לי תחושה שזו לא תופעה חדשה), ההגדרות השתנו, ואף התהפכו. הידעת שבעבר חולצת בסיס נחשבה כלבוש פחות צנוע? וכך גם גרבי כותנה? ומה קרה לחולצה בחוץ? ולגובה הקוקו? יש סיכוי רב שאותו לבוש שכיום נחשב אסור יהפוך להיות לא רק מותר אלא מומלץ עם הזמן.

בואי לא נזלזל בכך. זו לא התורה שמוחלפת חלילה, אלא אופן המימוש שלה. מאחר שהתורה היא 'תורת חיים', הדרך שבה מיישמים אותה מושפעת מאורח החיים. אז אם נבודד כל מרכיב בפני עצמו, אכן את צודקת ואין חשש שהחוליה הראשונה בצוואר או כף רגל גלויה יחוללו שמות בנפשו של אי-מי, אבל יש שני דברים שעלייך לקחת בחשבון כשאת בוחרת את הלבוש שלך:

1. כמו בגבול מדיני, הסטה של הגבול בסנטימטרים אחדים עלולה לגרום להכרזת מלחמה. המעבר מלבוש צנוע כפי שזכית להתחנך ולקיים עד היום, ללבוש שכרגע נראה לך כגורם לגועל נפש, מתרחש בסנטימטרים שכל אחד לכשעצמו לא נראה נורא. אני מכירה אישית בחורות עדינות נפש שחיות בחברה חילונית ולבושות בדיוק כפי שתיארת את מה שאין סיכוי שתלבשי. ככל שנחשפים לתרבות לבוש פחות צנועה כך הנפש נשחקת ודברים שנראו כאיסור נתפסים עם הזמן כהיתר. לכן אם את רוצה לשמור על הסטייל הצניעותי שלך, לא כדאי להקל ראש בגדרים שהורגלת בהם.

2. צניעות לא מורכבת מאוסף סעיפי תקנון (עברת את הגיל..). הסעיפים נועדו לייצר איזושהי תדמית. לדעתי כיום את בוגרת מספיק כדי לעמוד מול המראה ולבחון את המראה שלך. האם את משדרת את מה שאכן את בוחרת לשדר? זה מה שחשוב. כמובן שיש גבולות הלכתיים שעליהם אין לעבור, אבל זה לא נגמר שם. כל מי שנוהגת לבחור בעצמה את ההופעה שלה ולא לובשת אוטומטית מה שהגיע בשקית שחברה העבירה לה, מבינה שהלבוש הוא כרטיס ביקור ואמירה מייצגת. לדעתי גדרי ההלכה הם הזמנה לבנות דפוס חשיבה שמתמקד בפנימיות ולא בהחצנה. אם התוצאה של העיסוק בגדרי הצניעות היא עיסוק מופרז בלבוש, הרי שהשגנו את המטרה ההפוכה.

לסיכום, אני מציעה לעשות הבחנה בין הגדרים ההלכתיים הבסיסיים של צניעות (לדוגמה: כיסוי ראש לאישה נשואה) לבין הנהגות ראויות (לדוגמה: לק ג'ל בחברות מסוימות). כשמדובר בהנהגות ראויות אין מקום למונחים 'מותר' או 'אסור', וכל אדם מוזמן לבחור את רמת ההקפדה שמתאימה לו, תוך ערנות לשמירה על מראה צנוע, וזהירות מסחף איטי שמקהה את הרגישות. אם יש לך ספקות לגבי פרטים מסוימים, ואת מרגישה שיש מקום ללמוד יותר מה הלכה ומה הנהגה, מה איסור ומה מידה, אני ממליצה לך למצוא רב שיסכים לרדת לפרטים ולהתייחס לכל שאלה לגופה. אדגיש, שלדעתי רצוי שזה יהיה רב בעל ידע בהלכה וכתפיים רחבות, ולא דמות חינוכית ששואפת לעורר ולחזק בענייני צניעות מבלי להכיר את הסוגיות הללו בשורשן.

כמה מילים לאישה החילונית שצועדת בעקבותייך: שימי לב! הגברת הצנועה שלפנייך מקיימת את הלכות הצניעות מדאורייתא ודרבנן. בנוסף היא משתדלת לעמוד גם בגדרי הצניעות במידת יכולתה, ותמיד ניתן להשתפר. כמי שחיה בעולם שבו הפרטיות של אישה נרמסת והצניעות מחוללת, כמי שחווה יום יום את התחרות והלחץ סביב המראה החיצוני, בוודאי תוכלי להעריך ואף להתמלא קנאה במי שנהנית מהחופש לשמור את יופיה לעצמה ולבעלה, ולזכות להיות מוערכת בשל אישיותה ולא בשל חיצוניותה. את בוודאי רוצה להסיר את הכובע מפניה (בעצם עדיף שלא..) כי מי כמוך יודע איזה מחיר משלמת החברה כולה והנשים בפרט, על היעדר הצניעות.

וכמה מילים אלייך, החרדית הצנועה: אני שמחה שלא נשארת תחת השמיכה (או השאל), כי אכן התחושה שלך שהפנים והידיים אמורים להיות מגולים היא נכונה. שמעתי מר' משה שפירא שחלקי האדם שצריכים להיראות הם החכמה והמעשה. חכמת אדם תאיר פניו, ומעשה ידיו יפעלו בעולם. הצורך להסתיר את הגוף באמצעות בגדים נובע מהבגידה של אדם הראשון, ומביע את הנכונות לשאת בתוצאות החטא. צניעות לא אמורה להגן על אחרים מפיתוי אלא להגן עלינו מהזדהות עם החומר ולאפשר לנו להתחבר אל הממד הפנימי שבנו. צניעות כזו היא לא אקט שבין אדם לחברו אלא 'עם ה' אלוקיך'.

מאחלת לך שתמצאי את המידה הנכונה של 'הצנע לכת' שבה תתהלכי עם ה' אלוקיך בתחושה נינוחה,

ברוריה