איך להתמודד עם קנאה וצרות עין?

מאז שאני זוכרת את עצמי, אני זוכרת את קיומה של מידת הקנאה וצרות העין בתוכי, לצערי הרב!
האובייקט הראשון שכיוונתי מולו את התכונות הללו, זאת אחותי הקטנה ממני בשנה+. הדבר גרם ליחסים רעועיים וכואבים במיוחד ביננו (כמובן שאני זאת יצרתי בעיקר) עד לנישואיי שקצת נרגע…
כשהתחנתי לפני כשנה וחצי, התכונות הללו הותקו לגיסתי וכעת היחסים שלי איתה במשבר. אני חשה כלפיה רגשות שנאה, ניכור ובעיקר ריחוק. דבר היוצר בעייתיות יתר ביחסים עם בעלי ועם משפחתו, אם כי אני משתדלת מאוד כמה שפחות להפגין ולהחצין זאת.
חשוב לי לציין, גם אחותי וגם גיסתי לא עולות עליי כמעט באף נתון, למעט בכמה נתונים פיזיים. על אף שבמישור הזה לא חסר לי כלל! (בגלל שאני בעילום שם אני מרגישה בנוח לרשום את הדברים) וכל הזמן אני מקבלת פרגונים ומחמאות על המראה החיצוני, חכמתי ועוד'. כך שאני חושבת שאני יותר צרת עין, מאשר קנאית.
מתביישת לכתוב את הדברים הללו, אך זוהי מציאות חיי. קשה לי שלאחרים יש דברים מסויימים, על אף שגם אני התברכתי בהם.
אני מתפללת בלי סוף לסיעת הדישמיא בנושא ולגמילה מהבעיה הנ"ל. אני מנסה לעשות עבודה פנימית עם עצמי, אך שום דבר לא מרפא אותי או לפחות מפחית מן הקושי.
אולי אתם תפתחו את עיניי מכיוון וזווית אחרת ותייעצו לי כלים אחרים להתמודד נכון ויעיל. מקווה

קנאת סופרים?

אני לומד בישיבה קדושה בירושלים ולפעמים כשאני רואה בחור שואל קושיות ומעלה סברות ואני מרגיש מאוכזב מעצמי ואני מרגיש שזה קנאה ואני מתפלל לה שיוציא ממני הקנאה וזה עוזר אבל אני מבקש חכמה ולא שאני לא חכם אבל אני מרגיש טיפש לפעמים ואני חושב מי יהיה איתי כשיגיע זמני לעלות לישיבה גדולה בעזרת ה וגם יש לי חבר שפתאום הפסיק לדבר איתי ואיני יודע למה וזה גם מעיק אז אם אפשר עצה (וסגולה) וקצת חיזוק

מקנאת בחברות שצדיקות ממני

אני מרגישה שבאופן לא רצוני אי כל הזמן משווה ביני לבינה וכל הזמן מנסה להיות כמוה, על אף שאני לא רוצה להיות כמוה.
זה קורה גם עם עוד בנות שאני מרגישה שכשאני מדברת איתם אני מנסה להעתיק את האישיות שלהם אלי. אפילו הדיבור שלי משתנה! וכל בת שאני מדברת איתה אני מתנהגת אחרת!
לא מבינה מה קורה לי ובעצם מי אני בכלל? פה אני שקטה פה אני רעשנית פה אני בדעה כזאת פה אני בדעה כזאת..
מרגישה ממש לא יציבה..
בכלל יש לי מין פחד כזה בחברה והקטע המוזר שזה קורה דווקא עם בנות הגיל שלי! עם מבוגרים אני מסתדרת מצויין (יחסית..) עם ילדים גם ואפילו עם בנות בשכבה מתחתי יש לי קשר טוב מאד.
אבל בשכבה שלי אני מרגישה כל הזמן במעיין מבחן כזה (שאף אחד לא עושה לי אותו רק אני בעצמי..)
כאילו כל הזמן בודקים אותי. אני מרגישה שאני כל הזמן במאבק להוכיח שאני בסדר! (למרות שאף אחד לא אמר שאני לא..)
ואני פשוט מרגישה לא טבעי! אני כל כך רוצה להיות משוחררת לומר את הדעה שלי ברוגע בלי פחד וגם לא בצורה מתלהמת ,פשוט להיות בטוחה בעצמי במה שאני אומרת..
וגם אחרי שאני אומרת משהו או עושה משהו לא במקום לא לתת לעצמי מלקות. לדעת איך להתמודד כשעשיתי משהו לא בסדר ולא להשבר מזה. ולפעמים אנשים בכלל לא מנסים לפגוע בי אבל אני נפגעת בלי סיבה ובלי רצון.. זה כאילו קורה לי לבד ואז מתחילות לרדת לי דמעות ואני אפילו לא מבינה למה.. ולא יודעת מה קרה שאני בוכה פתאום. וזה הכי מתסכל שאת בוכה ולא מבינה למה זה קורה לך…
חוץ מזה אני חושבת שיש לי דימוי עצמי נמוך כי אנשים שפוגשים אותי מתפעלים ממני ומעריכים אותי יותר ממה שאני מעריכה את עצמי..
קשה לי גם לבטא רגשות.. אני מרגישה כאילו זה לא בסדר כאילו לחשוב שלילי כל כך ..