שלום וברכה,
שמחה לכתוב לכם:) חיכיתי להזדמנות פנויה ורגועה לכתוב והנה היא הגיעה לאחר שהתלבטתי זמן רב איך לכתוב ומה.
אז ככה, אני נשואה ב"ה כמה שנים עם שני ילדים, השנייה במשפחה, יש לנו ארבעה נשואים סך הכול.
רציתי לשאול לגבי שלושה דברים שמפריעים לי במשפחה שלי ואני לא יודעת מה לחשוב/ להרגיש לגביהם:
1. ארוח בשבתות- הפליה?
אני ועוד שתי אחיותיי גרות בעיר שבה ההורים שלי גרים, חוץ מזה, שני אחים נוספים מחוץ לעיר.
אני מרגישה שמאחר והתחתנו בין הגדולים, ההורים שלי לא רואים את הצורך שלי בלהתארח בשבת אצלם באופן מלא.
בארבעת השנים שאחריי התחתנו ארבעה אחים ואחיות כאמור, ואני הרגשתי שעמוס בבית וקשה יותר לארח, אז די מהר- כשנה אחרי החתונה, התחלנו לערוך הרבה שבתות בבית, לפעמים רק סעודה אחת, לפעמים אצל ההורים מהצד השני, אבל הרוב בבית.
אחר כך היתה הקורונה שבה חגגנו ליל הסדר לבד ואז עוד יותר היינו בשבתות לבד- שבת אחרי שבת אחרי שבת,
ודווקא בשנה האחרונה כשנהיה שגרה- אני מרגישה שאני רוצה להתארח אצל ההורים שלי שבת מלאה, כולל שינה.
אבל אני מרגישה שהם לא רואים את הצורך והרצון הזה ומסרבים לזה לפעמים. ואחדד שהם מסרבים שנתארח ארוח מלא רק לנו ולא לאחיי ואחיותיי שקטנים ממני.
למה אני רוצה להתארח שבת מלאה?
קודם כל, אני משקיעה המון בכל שבת. חלות, סלטים, עוגות, ממש הכול. ולעמים רוצה חופש מזה:)
דבר שני, אני ובעלי עובדים משרה מלאה, בעלי סטודנט בנוסף. כשאנו שבתות בבית- כל סוף השבוע ומוצאי שבת- הולך על ארגון לשבת וקניות וניקיון. אני מבשלת כל השבוע בנוסף למטלות הבית, ולא צריכה לפרט לכם את הרצון להגיע לסוף שבוע ברוגע בלי מיום רביעי- לאפות, חמישי- לבשל, לארגן, להגיע לשבת עייפים… אמנם בסוף מאד אוהבים שבת בבית במשפחתיות עם הילדים, אבל גם לזה יש גבול, ואם אנחנו 3 שבתות רצוף בבית- לילדים כבר נמאס. מה גם אנחנו לא יכולים לארח כי אנחנו חיים ביחידה שכורה קטנה.
דבר שלישי, הקלה משמעותית במוצא שבתות- אחרי שבתות בבית אני מנקה המון, כל מוצאי השבת אני מנקה ומסדרת ומארגנת, ולפעמים בא לי חופש.
אציין שלאחיי שגרים מחוץ לעיר זו אפילו לא שאלה- הם מגיעים ומתארחים שבת מלאה, וכן שתי אחיותיי שבעיר- ההורים שלי "מרחמים" עליהם והם מתארחים שם כולל שינה. ואני שואלת בכאב- למה, אני "עז?" אני לא בת שלהם? כשאני מבקשת להתארח כולל שינה- אמא שלי אומרת שעדיף שלא. ונכון שילדיי (5,7) יכולים ללכת הביתה לבד (מרחק 25 דקות מההורים שלי), אבל כאילו יש לי את ההרגשה הזו שהם משדרים- "אתם מסתדרים, הסתדרתם עד עכשיו, אז אתם לא צריכים לישון אצלנו", ואני ממש מתביישת ולא נעים לי לשתף את אמא שלי כמה אני כן רוצה להתארח אצלם שבת מלאה, מיום רביעי אני כבר מסדרת את הבית כשאנו לא בשבת בבית, מספיקה קצת להנות בעצמי- מה שאין לי כל השבוע, במוצאי שבת לחזור לבית נקי כשלא צריך לעשות כלום- זה שיא מבחינתי, ואולי אמא שלי לא רואה מספיק את הצורך, אבל לאחיותיי כן אפשר?
אציין שההורים שלי יכולים לארח רק זוג אחד, אז אמנם אני לא מבקשת מהם להיות בשבתות שהאחים שלי נמצאים, אלא בשבתות אחרות, פנויות.
אני מרגישה ממש רעה כשאני כותבת את זה, כי ההורים שלי מארחים אותנו ברוחב לב, ודואגים לנו, אבל מה לעשות שאני רוצה להתארח כולל שינה, וקשה לי לחשוב שרק לי אומרים לא כי חושבים שאני מסתדרת ולא רואים את הצורך שלי?!

אני רוצה גם להרגיש את הבית של ההורים שלי, לקבל את היחס האישי מההורים, וכשאנחנו רק אוכלים שם- אנחנו מגיעים סמוך לסעודה, הולכים מייד אחרי, ולא ממש "נמצאים".
אני כועסת כשאני כותבת את זה כי כשאני התחתנתי לא הייתי זוג צעיר כמעט, כי מייד אחרי זה אחיי התחתנו ודאגו כבר לקטנים ממני. ופתאום שיותר רגוע אצלם בבית ואני גם רוצה להרגיש שאני אצל ההורים שלי- חוסמים לי את הדלת תרתי משמע. אחותי מפונקת- יש להם רכב, והיא אומרת להורים שלי- מה, נראה לכם שאני אלך ברגל 20 דקות? אני לא יכולה, אז הם דואגים לה. ואנחנו שאין לנו רכב ורגילים ללכת ומסתדרים בעצמנו ולא מבקשים שום עזרה- הרגלנו אותם שאנחנו מסתדרים כי התחתנו בתקופה עמוסה, ופתאום אני אומרת לעצמי- מה אני שונה מהם? אני גם רוצה להתארח מלא- אבל אומרים לי לא.
מאמינה שאם יכולים לומר לי שאדבר עם אימי, גם בעלי אומר לי שאני צריכה לדבר עם אמא שלי פתוח על זה, יש לנו קשר ממש טוב, אני משתפת אותה בדברים קטנים בהכול, אבל אני מתביישת ממנה, מפחדת שהיא תוכיח אותי. פעם אחת כשאמרתי לה שבקורונה עשינו הרבה שבתות לבד- היא אמרה- "ומה אני? עם ילד אחד ואחר כך כל הזמן עשינו שבתות לבד מלא, ואף אחד לא עזר לנו", ואני לא רוצה להיכנס לכזאת סיטואציה. אנחנו בכלל חיים בדור אחר, בעלי עובד כאמור ולומד כל היום- אני חוזרת מהעבודה לבד עם הילדים ב4 ורואה אותו ב10 בלילה כל השבוע ומתארגנת לבד- מה שאמא שלי עבדה עד 1 וחצי ואבא שלי היה נוכח. בעלי אומר לי שהעיקר המשפחתיות ושהם דואגים לנו ולא נורא שאנחנו רק אוכלים שם, אבל אני כן רוצה להתארח גם כולל שינה! כואב לי שאחים ואחיות שלי כן ואני נענית בשלילה. אז לפעמים אני שואלת ושומעת שיש מישהו אחר- אז אני אומרת לאמא שלי- טוב, עדיף לנו לבוא שבוע הבא כולל שינה מאשר רק סעודה אחת, והיא שומעת, אבל כשאני מתקשרת לשאול אותה ברביעי שאחר כך- היא אומרת שעדיף ללא שינה, ולפעמים גם אומרת שעדיף רק סעודה אחת, כששבוע לפני או אחרי היא מארחת זוג כולל שינה פלוס שני זוגות לאוכל… שלא יישמע אחרת, ההורים שלי מקסימים, ודואגים לנו, ואם מישהו לא מרגיש טוב הם תומכים, אבל בקטע של השינה כלפינו- יש באג. ואני לא יודעת מהו. זה גם לא קשור שאם הם ארחו שבת קודם אז אין להם כוח שבת אחרי- ממש לא! הם יכולים כמה שבועות רצוף, ואם אני לא מגיעה מישהו אחר יבוא- כולל שינה, אבל כשאני שואלת אם אפשר כולל הכול- אי אפשר. אני יכולה לחשוב שאמא שלי פתוחה איתי והיא מרגישה בנוח להגיד לי לא- אבל אני מרגישה שהיא לא מספיק רואה את הצורך שלי פשוט להתארח. ככה. אולי גם בגלל שעד לפני כמה חודשים לא ביקשנו בכלל להתארח הכול, כי היה ברור לנו שאי אפשר , אבל פתאום אני תופסת את עצמי- כולם מתארחים שם, ואנחנו לא, אז רק מלפני כמה חודשים התחלתי לשאול את אמא שלי אם אפשר, וכאמור אני נענית בשלילה….
כל סעודה שלישית כל מי שגר בעיר עולה אליהם, אז נכון שבשבתות אחרי הצהריים אם אנחנו אוכלים שם אנחנו נשארים עד ס"ש, אבל אני מרגישה שלאמא שלי יש לחץ לשמור על הילדים ואנחנו נישן, ואני רוצה להגיד לה- לא, אנחנו נשמור עליהם, העיקר שנהיה אצלכם!
אפילו אני מעדיפה חודש שלם לא לבוא אליהם העיקר שאחרי כן אני אהיה שבת שלמה- אבל זה לא קורה. כל פעם היא אומרת שאנחנו יכולים להגיע לסעודה אחת או שתיהם, וכשאני שואלת אם אפשר לישון אצלם- מה שרק בחצי שנה אחרונה כאמור התחלתי לשאול- היא עונה שעדיף שלא. כשאני מעלה את זה על הכתב זה נשמע מוזר, אבל זה לא ככה ביומיום, אני שואלת, היא אומרת בלי שינה, אני אומרת אם להכין משהו, וזהו, ככה נגמרת שיחת הטלפון. אני לא לוחצת או מבקשת יותר מידיי. לפעמים לא נעים לי לשאול אם אפשר להגיע אליהם לשבת אז בעלי מתקשר לשאול. וגם לו היא עונה אותה תשובה.
השאלה שלי היא: מה לעשות במצב הזה? איך לא להרגיש שאני דחויה בארוח מלא כשאני כן מרגישה ככה? ואיך אני יכולה כן לקף לאמא שלי הצורך בהכרה בקשיים שלי וברצון הזה בלי כל המניעות שמרגישה מבפנים?
2. הדבר השני שמפריע לי זה הקשר עם אבא שלי. אני רוצה שיהיה לי קשר טוב עם אבא שלי, אבל לפעמים הוא קצר בטלפון ואין לי מה לדבר איתו. בשבתות הוא מכונס לעצמו, הוא היה פעם אדם חי ושמח, אבל אני מרגישה שאמא שלי מכבה אותו, יש לה הרבה ביקורת עליו, וגם אמא שלו – סבתא שלי- נפטרה לפני שנה ומאז הוא כבוי הרבה יותר. ואני מרגישה ממש נקיפות מצפון שאין לי קשר טוב עם אבא שלי, אני מפחדת שיום אחד יקרה לו משהו חס ושלום ואני לא ניצלתי מספיק חלילה. כאילו בטלפונים כל השבוע לפעמים הוא יכול לדבר איתי כמה דקות, ולפעמים לשאול- מה רצית? ואני כאילו נאלמת דום, או שהוא קצר רוח, ואז אני מחפשת כמה מילים ומסיימת אחרי דקה. גם לפעמים אין לי מה לדבר איתו. ואז אני דוחה שיחות איתו ויכולה לא לדבר איתו שבועות שלמים אלא רק לראות אותו בסעודה שלישית שבאה להורים שלי.וקשה לי עם זה. ואני לא יודעת מה לעשות. התפקיד שלי זה לשמח אותו? פעם בשנה בערך אני מגיעה לבקר בעבודה שלו, והוא שמח, ואחר כך מבטיחה לעצמי לעשות זאת יותר כי כואב לי הלב לראות אותו לבד, (הוא מנהל חשבונות בחדר לבד), אבל אחר כך עם שיחות הטלפון הקצרות שאני יוצאת מהם מתוסכלת- לא בא לי יותר. כאילו פעם אבא שלי היה מעורב ושמח והיום הוא כבוי ובודד. וזה קשור אליי שהוא כך? גם בשבתות שמגיעים, עם אחיות שלי יש לו מה לדבר והוא מדבר איתן קצת יותר מאשר איתי, יש לו יותר מה לדבר איתן, וזה כואב לי ואכפת לי. וזה לא קשור לארוח בשבת אליו כי אמא שלי מחליטה על הכול. ואבא שלי לא יודע עד שישי בצהריים מי מגיע בכלל. אולי זה דברים שנעשו במהלך השנים כמו שכתבתי- אמא שלי מבקרת אותו הרבה ואין לו כמעט מקום בבית, מה גם ששלושת האחים הקטנים בבית עם בעיות וקשה לו עם זה. השאלה שלי היא איך יהיה לי קשר יותר טוב איתו? ואיך לא ארגיש שלא בא לי לדבר איתו אם הוא מדבר 2 דקות ואחר כך מנתק בקצר רוח? איך אפשר שיהיה לנו קשר יותר טוב? ולא סביב עדכונים טכניים ועדכון שהילדים לא מרגישים טוב ואחר כך כן…
3. קשה לי שאחיות שלי מפונקות. ולא מאורגנות. ואחר הן מתלוננות על זה. אני מאורגנת, מתוכננת, הכול אצלי במקום, אבל שתי אחיות שלי לא, וקשה לי לראות את זה… בטח תשאלו מה זה קשור אלייך… זהו, שלפעמים הן אומרות לי כמה קשה להן עם ערמות כביסה, ומצפות שאני אזדהה איתן, וקשה לי עם זה מבפנים. אז נכון, גם לי לפעמים יש כביסה בערמות, אבל אני מרגישה שהן מפונקות ואני לא! בעלי כאמור לא נמצא כל ערב עד 10 בלילה, והם כל ערב רואות את הבעל, ואני מתוקתקת ואז הן עם הרבה יותר עזרה שיש להן מעצבנות אותי שמשתפות אותי כמה שהן לא מספיקות לנקות וכו. או שיש לי אחות שלא זזה מהבית בלי רכב. ממש ככה! כאילו היא נכה! ושיהיה ברור- לה אין רישון אלא בעלה הנהג, ואני קוראת לה לפעמים אליי לדוגמא, שהילדים ישחקו אחד השני, היא במרחק הליכה של 7 דקות- ועונה שהיא לא יכולה כי אין לה מי שיסיע אותה. וזה משגע אותי! כשאנחנו מתנהלים הכול לבד בלי רכב. או שאחות אחרת לא רושמת בזמן למעונות ולמשפחתונים, ואחר כך מתלוננת שאין לילדה שלה מקום, אז היא שלחה אותה לגן רחוק שבעלה מביא אותה כל בוקר .. ואני אומרת לה- עכשיו הרישום, לפחות תרשמי לשנה הבאה- כלום. ואחר היא תתלונן על זה. אני אחות טובה, אבל קשה לי איתן לפעמים.
או שאחותי שעובדת יום אחד עד מאוחר כל שבוע אין לה סידור לילדים שלה. והיא מצפה שאני אקרא להם. וזה קשה לי. אני לבד עם הילדים. ומשכיבה אותם וחשוב לי שיהיה נקי, ואני גם ככה חוזרת עייפה בעצמי מהעבודה- ואז היא מתלוננת בפניי שאין לה מי שישמור עליהם. בא לי להגיד לה- את החלטת לעבוד בשעות האלו- קחי אחריות ותדאגי לזה! או שאחרי לידות כמה קשה זה לקום ולהחליף טיטול לתינוק ולקום באמצע הלילה וזה קשה.. ואני מתפלצת- הבאת את הילד הזה לעולם- מה חשבת? שהוא לא דורש טיפול? כל ילד דורש טיפול! ותחשבי על זה לפני שנכנסת להריון! זהו בגדול.
האמת שאני מצטיירת כאן אחות אחרת ממה שאני, אני מכילה וקשובה ומבינה את אחיות שלי, אבל זה מה שאני חושבת עליהן באמת וקשה לי עם זה שאני חושבת עליהן ככה- השאלה שלי היא כיצד לחשוב עליהן טוב כשאני מבקרת אותן כך ולא מסכימה עם הרבה התנהגויות מפונקות שלהם ואמירות שמעצבנות אותי? היום אני פשוט מתנתקת מהן, מבפנים, אבל מבקרת אותן מלא בתוכי, ולא רוצה להיות במקום זה.
תודה רבה רבה! יישר כוחכם על האפשרות לפרוק ולשתף ולקבל מענה מקצועי!