שואלת יקרה . אני קוראת אותך והלב שלי מרגיש אותך ממש.
זה כואב כל כך..
לרצות, להתפלל , לקבל הריון ולהתאכזב.להתאמץ עוד רוחנית ולראות שלבינתיים את לא נענית.
זו תחושה מאוד קשה ואני איתך.
אני מכירה את הכאב הזה כי גם עברתי אותו , ואני יכולה לתת לך ממה שלמדתי על בשרי ונתן לי כח.
קודם כל אני מזמינה אותך להיות עם עצמך. לפנות לך זמן , להקשיב ללב שלך.
הקשבה כזו שאת אומרת לעצמך את מה שהלב שלך מרגיש. בלי לייפות. ככה בפשטות.
לפעמים עולות מחשבות כמו: 'איך אני חושבת ככה..זה אסור.. זה כפירה'
האמת שגם אם יש בך מחשבות של כפירה זה בסדר. לא בסדר להשאיר אותם בלב כי אז הם מתחילות לכרסם מבפנים ולא נותנות מרגוע.
בפועל, אני מציעה לך לקחת זמן ומקום שקט שאת מרגישה בו בנח ולהזמין את השם יתברך איתך לשיחה.
אם זה קשה לך, מוזמנת לדבר קודם עם עצמך ואחכ לאמר את זה מול השם.
זה יכול להיות כזה: השם יקר שלי אני רוצה לספר לך מה אני מרגישה.. אני עצובה.. מיואשת.. ולא מבינה למה אתה עושה לי את זה..
אני מרגישה שזה לא פ'ר מצידך.. אני כ'כ הרבה מתאמצת..
זה יכול להרגיש מוזר ואפילו כפוי טובה מול השם.
אולי גם מפחיד לגלות את הכעס שעולה לנו מול השם.
אבל האמת היא שמחשבות ורגשות קשים מול השם יוצרים מציאות פנימית בתוכנו שמרחיקים אותנו מהנשמה שלנו ומהשם יתברך. הם כביכול מתישבות לנו על העצמות ונשארות שם וגורמות לנו להרגיש רע.
אחד הדרכים לשחרר את המחשבות והרגשות שהתלבשו בתוכנו – זה להתוודות עליהם- לדבר אותם לפני השם. זה הפסוק ' כל עצמותי תאמרנה' ע"י הוידוי האנרגיה השלילית שנגרמת מהמחשבות והרגשות השליליים שבנו, יוצאים מהעצמות ומפנים מקום לדבר חדש להתרחש.
דיבור בקול מנקה לנו את הלב.
וכל הרגשות הקשים והכואבים שנמצאים בלב שלנו צריכים מקום, שנקשיב להם ונשמע אותם. ואז לאט הכאב מתרפא ואפשר לראות עוד דברים.
אחרי שהלב שלך קיבל מקום והסכמה לכל הרגשות שהיו בתוכו, נוכל לעבור לשלב הבא.
שלב האבל והאובדן.
נכון שזה עובר שנפל ולא ילד ב'ה.
אבל מי כמוך יודעת כמה זה קשה לאבד עובר וחיים שמתרחשים בתוכך. כמה קשה זה לאבד חלום לעוד ילד.
רק אמא שמשתוקקת להרות יודעת שזה אובדן עמוק כשהתקווה מתנפצת. כשהחלום מתחיל ללבוש חיות ופתאום זה נלקח ממך.
אני רואה את זה כאבל ומזמינה אותך להיות שם.
לפעמים זה קצת טריקי, כי הסביבה אומרת לנו- הי, תשמחי יש לך כבר ילדים.. ומה, כל אישה עוברת הפלה..
ואז אולי לא ניתן לעצמינו רשות לאמר – הכל נכון, אבל בשבילי זה אבל . אני מרגישה אובדן.
תני לעצמך את כל הזמן שאת צריכ ה כדי להתאבל.
אני מציעה לך כלי פרקטי שעוזר לרפא אובדן.
קחי דף ועט ורשמי כותרת:
מכתב לעובר שלא נולד/ מכתב לילד שלא הגיע לעולם
ולתת ליד שלך לכתוב את כל מה שעולה לה.
את האכזבה, את החלומות. את הצפייה , את הכעס.. את הכל..
עד שתרגישי שמיצית את הכתיבה.
יום אחרי יכולה לכתוב שוב מכתב, ולראות מה עולה..
הכתיבה היא דרך להוציא את הכאב ולעבד את האבל והאובדן.
כרגע מה שחשוב זה לתת מקום ומענה לכאב שנמצא בך כעת.
אם תרצי, יכולה גם להזמין את הנשמה של העובר ולשאול אותו מה היה התפקיד שלו בשבילך. מה הוא לימד אותך.
יודעת, כל נשמה שעוברת דרכנו באה לעשות אותנו גדולים יותר. לפעמים זה בדרך קשה- נשמה שנמצאת איתנו ונלקחת.
אבל גם לזה יש משמעות וסיבה. בקשי מהשם להבין אותה.
כשמקבלים משמעות לאובדן החיים שהיו בנו- משהו בלב נהיה רגוע ושקט יותר.
לגבי שאלתך על היחס הכואב שאת מקבלת מהחברה.
להרגשתי, לכל חברה יש את הדברים היפים שאנחנו מזדהים איתם ונותנים לנו כח להמשך הדרך ותחושת שייכות . ויש דברים שמחלישים. וזה טבעה של כל חברה בריאה.
כך גם בחברה החרדית.
מזמינה אותך לברר מה את מקבלת מהחברה שטוב לך מול זה. עקרונות, ערכים וכ' ומה מקטין ומחליש אותך.
הדעות והתפיסות של החברה לגבי ילודה כואב ומתסכל אותך? תנשמי לשם ותגידי לעצמך בלב: זו התפיסה שלהם. הם רואים חלק ממש קטן מתוך הפאזל , ומי ששופט בקטנות ראיה אני לא מוכנה לתת לזה מקום בתוכי.
יקרה, אין לך יכולת להשפיע על התפיסה שלהם , אבל לגמרי את האחראית הבלעדית להחליט ולבחור איזה אמירות את מכניסה ללב שלך ומה את אומרת- זה לא שייך לעולם שלי.
בסוף תצאי משם עם בהירות וכח לקבל את מה שנכון לך ולהשאיר בחוץ את מה שלא מתאים לך מתוך כבוד וחוזק פנימי.
בקשי מהשם גם שיתן בך נחמה.
שיתן בך בהירות הלב למה הסיפור הזה מדויק לך עכשיו.
מה הנשמה שלך באה לעבור דרך הכאב הזה.
איזה טוב חדש יצמח בך לאחר שתעברי את הקושי הזה.
אל תדאגי, אחרי שהכאב ימצה את עצמו, יהיה בך מקום חדש לתקווה, לתפילות נקיות ולאמון בטוב שהשם יתברך רוצה ומחכה להשפיע עליך.
ואמן לנשמות חדשות שיעברו דרכך לעולם וחיים טובים ומחובקים.
איתך בתפילה
אילה
דלג לתוכן
תגובה אחת
מזדהה ומודה על התגובה! אני אם לבת בכורה מקסימה, ובשנתיים האחרונות עברתי 3 הפלות. לא פעם שאלו אותי חברות: אז כמה יש לך, שלושה? והקטן שלך, למי הוא דומה? או שזו קטנה? ואני עונה: לא, יש רק גדולה…
מאוד קשה ההתמודדות, ויש כמובן תקופות שיותר ותקופות שפחות…
בינתיים לא גילו אצלנו שום בעיה ב"ה, אבל מצד שני זה חלק מהתסכול.
מה שעוזר לי זה בעיקר ספרי אמונה וביטחון, לימוד משותף על תפילה ועמידה בנסיונות… וגם לכתוב שירים, כמו שענית לה, גם לעוברים בעצמם – ולשיר אותם מדי פעם. וגם לה'. בעז"ה ינחם ה' את כולנו עם עוד הרבה ילדים בריאים וצדיקים!