שלום לך, יקרה.

את מתארת מצב כל כך מחליש, כל כך מעצבן, כל כך גומר  את הכח. את לא מפסיקה לעשות ולתת ולהפעיל כוחות, אפילו בזמן שאת בהריון – שזה מצב שבעצם טיבעו לוקח המון אנרגיות, ואילו האיש שלך – זה שנראה רציני וחשוב מבחוץ, מולך נגלה כל כך חלוש, בסימני דיכאון, לא נוטל יוזמה, וכשהוא כבר נוטל יוזמה, זה לא בדברים שלא נראים לך חשובים…

כל זה מקבל עוד תוקף, כשאת בהריון. אישה בהריון, מטבע הבריאה, זקוקה לאיש חזק יותר מולה. איש שמולו היא תוכל להיות קצת  חלשה בזמן הלידה, יותר נזקקת, קצת תלויה. צריכה איש חזק, מולו היא תוכל לשחרר וללדת בעזרת השם.

ואילו הוא – במקום להתמלא כח מולך, הולך ונחלש, וזה קשה.

השאלה הגדולה שלי, היא אם את מוכנה לצאת למסע, להשיב לעצמך את האיש שלך. את הגבר שלך. האם את מוכנה לצאת לדרך, להביא אותו, חזרה, או – לא חזרה אלא ממש מחדש, אלייך, בכל הגבריות שלו.

זו לא תהיה השקעה פיזית, ולא מאמץ גופני, אבל נפשית, זה ידרוש ממך.

כי בת'כלס, אפשר בקלות להבין אותך, להבין שיורד לך ממנו, להבין שנמאס לך המצב. כל אישה רגילה, יכולה לשקוע אט אט בחוסר ההערכה הבסיסי הזה מול בעל חלוש.

אבל את, את הרי פנית ושאלת, ואם שאלת כנראה יש לך כוחות יותר מיוחדים, ויכולות גבוהות יותר,  כך שאני מעיזה להציע לך, למרות כל מה שאת עושה, תוספת עבודה. אלא מה? תוספת עבודה ברמה שפחות נראה לי שאת מכירה…

תסכימי להיות קצת יותר חלשה מולו?

*

כשהייתי בכיתה יב', למדתי את אחד השיעורים החשובים שלי בחיים. על הפסוק "האנוכי הריתי את העם הזה, אם אנוכי ילדיתיהו" הסבירו המפרשים, שלמשה רבינו לא היה כח לשאת את העם, והוא אומר: אם אני הייתי "הורה" (מלשון הריון) את העם הזה, אם הייתי יולד אותו, היה לי את הכח לשאת אותו. ולמה? כי אם הייתי יולד אותו, הם היו מאמינים בי. כמו ילד שמאמין באבא שלו אמונה תמימה וגדולה. בטוח שאבא שלו גדול ויכול. ואם הם היו מאמינים בי, הכח של האמונה בי, היה נותן לי את הכח לשאת אותם.

מבינה?

זהו סוד עצום, לתחושתי. אם מאמינים במישהו, הוא מצליח "לספק את הסחורה" . וכשאנחנו, מטבע הדברים לפעמים, קצת מתייאשים, קצת רואים את החלקים הפחות, לא שמים לב לנקודות האור הקטנות כי הן כל כך לא משמעותיות, אז הכח של השני הולך ונחלש…

ואת, בצורה כל כך מופלאה, למרות האכזבות שלך, מצליחה למצוא באיש שלך את הנקודות הטובות כמו שהוא קם לתינוק לילה ועושה מה שבהגדרת התפקיד שלו.

והשאלה היא, האם את מוכנה להתחיל להאדיר, באמת, תחילה בתוכך, ואחר כך גם מולו, את כל מה שהוא עושה. להמשיך לראות את היופי שלו, היכולות שלו, ולהחמיא על זה.

ויותר מלהחמיא, טיפ טיפה להרשות לעצמך להיחלש מולו…

יש איזשהו חוק לא כתוב, שכשמישהו נוטל אחריות מלאה על המתרחש, הסביבה שלו, מורידה מעצמה את האחריות.

אולי, אני מנסה לנחש ומאד ייתכן שאני טועה, אבל ואלי את אישה כל כך מוצלחת, כל כך מצליחה וכל כך יוזמת ונוטלת אחריות, והוא, מולך, פתאום מרגיש שהכח שלו אוזל. אבל אם אישה מראה לאיש שלה שהיא זקוקה לו, ממש זקוקה ואפילו טיפה תלויה בו בדברים מסויימים, הוא מקבל משנה כח  לתת לו אותם.

אין הכוונה כאן שאינך יכולה בעצמך. את יכולה ואת מוכיחה כמה את יכולה, וחשוב שתשמרי על יכולותייך.

אלא, שמידה מסוימת, כדי לאפשר לו לתת, בדברים מסוימים אולי כדאי שתהיי תחתיו. למשל "אתה יודע לתקוע מסמרים כל כך טוב, כשאני תוקעת הם תמיד מתעקמים והאצבע שלי נדפקת במקומם, נכון  תוכל לעזור לי היום לתקוע? איזה נס שיש לי איש עם ידיים כאלו גבריות!"  או "כל כך יפה מצידך שזכרת לקנות חלב, הגב שלי ממש כואב בזמן האחרון, ואתה, בלי  שאני מזכירה לך זוכר את הבית ודואג לי. אין כמוך!" עם כל מיני אביזרי רקע זה הולך הרבה יותר טוב, אבל מעזר לכך, כשזה באמת, בכנות עצומה, מתוך אמונה שלמה שהוא באמת – אין כמוהו, מחשבה שמגיעה אחרי עבודה, יכולה ליצור מציאות כזו, בה הוא מרגיש שהוא גבר בענייך, ואם הוא גבר בעינייך, הוא מנסה להיות גבר אמיתי, כמו שראוי לך, גברת שכמוך.

אבל, כמו שאמרתי, זה דורש מאמץ דו כיווני. מאמץ מצידו, מאמץ מצידך, מה את אומרת, תסכימי ללחום עבור הקן החמים שיצרתם?

ואם צריך, אני כאן.

תמר ע.

[email protected]