בת דודה יקרה ומסורה.

קראת את מכתבך, ניכרת הייתה האכפתיות והמסירות שלך אל השואלת.

ברשותך אענה לך בצורה של מכתב אישי אל בת הדודה המתלבטת, כך יוקל לי לענות.

תוכלי לקרוא בעצמך ולחשוב איך את מעבירה לה את הדברים, או בע”פ או בהעברת הנכתב בעצמו.

שלום לך בחורה מתמודדת באומץ ובנחישות עם גלי החיים.

ראשית קבלי את הערכתי אליך, את נושאת בסוד לא פשוט שמקשה על שגרת חיים רגועה ושלווה.

סכסוך בין הורים הוא כאב חד מפלח במרכז הבטן. מכווץ את המקום הכי רגיש ועדין שבתוכנו. את המקום שמבקש כל ילד לעצמו הורים מאוחדים שיפסעו לפניו, והוא יוכל ברוגע ובשלווה ללכת בשביל שהם מפלסים לו.

כשזה לא קורה וזה מצוי ושכיח לצערנו.

המחיר הוא כאב ותסכול ואכזבה עצומה מהחיים אותם רצינו וציירנו לעצמנו.

אז קודם כל אני איתך בכאב הזה.

בדמעות התסכול הכואבות שאת חונקת בינך לבין עצמך ברגעים קשים.

באין ספור רגעים של חוסר אונים מול המציאות שמתנהלת אחרת כ”כ ממה שאת מקווה.

ואת חסרת אונים כי את ה”ילדה” בסיפור הכואב הזה.

את לא באמת נמצאת בתוך המערכת הזוגית, גם כשמנסים להכניס אותך.

אני חושבת על הבדידות שאת חווה מול העולם כשאת נושאת סוד כזה שאי אפשר לחלוק אותו בגלל בושה גדולה ורצון להסתיר את ה”כתם” שמאחורי גבך.

כל התמודדות שהיא- היא קשה, אבל כשזה הופך לסוד, כשהכל עטוף בחוץ במעטה של “הכל בסדר”, הקושי מתעצם, אי אפשר לחלוק רגשות, לדבר על פחדים, לאורר מתחים, לבכות אכזבות, להתאבל על חלומות שלא יהיו.

אני מקווה מאד בשבילך שתוכלי לאפשר לעצמך למצוא אוזן קשובה לכל קשת הרגשות הכואבים האלו.

אוזן ניטרלית, לא מישהו מבני המשפחה שתמיד מהווים צד מסוים בסיפור.

ועדיף אוזן מקצועית שתוכל לסייע לך לנתב את הכאב הזה למקום נכון.

לא למחוק אות הכאב, לא להסתיר, כי זו לא אשמתך, ואת גם לא כ”כ יוצאת דופן בעולם, הרבה מתמודדות עם קשיים מסוג זה ואחרים ומעמידות פנים כאילו הכל וורוד, וכשהן מגלות שאפשר להסיר את המסיכה אפילו לרגעים זה מאד מקל.

בינתיים, ננסה לדבר על הכאב ולבדוק לאן הוא הלך אצלך? לאיזה כיוון הפנית אותו? כיצד אפשר להקל מעלייך את העול?

לכשתמצאי דמות מקצועית להיפגש עימה, אני מאמינה שתרחיבי דיבור זה, בינתיים זו רק נגיעה קצרה וקטנה.

את מתארת את עצמך כבת ברית של אמא, את מתארת הרבה כאב שלה שאת נושאת, ומצד שני עוצמה תוקפנית של זעם כלפי אבא.

אמא מבקשת ממך להיות צד במריבה, היא מלבישה עליך תפקיד, הוא לא קל . הוא מכביד ומתיש ושוחק הרבה מאישיותך.

יכול להיות שאת חושבת שאת מועילה לה ולכן את מסכימה בלית ברירה ליטול על עצמך את התפקיד הזה.

אז כדאי שנבדוק את המשולש שנוצר במשפחתך. אב, אם ובת.

יש חוק המשולש שטוען שכששני אנשים, לא רק בני זוג, בקונפליקט או במריבה, במתח, הם מחפשים צד שלישי בעניין האישי שלהם.

הכח השלישי מביא עימו בדר”כ חיזוק לצד אחד וכך המריבה מתעצמת. לעיתים הכח השלישי הוא כח מנטרל והמריבה מגיעה לפסים של ליבון הענינים וצמיחה מהעימות.

כשזוג פונה לייעוץ מקצועי, הוא מחפש כח שלישי, איש מקצוע ומטפל זוגי מומחה יכול להיות כח שלישי מצמיח ומנטרל,

אבל בחורה בת 18 שהיא הבת לזוג ההורים, מה דעתך? מה היא מביאה למתיחות הזו?

מסתבר שלא כח ממתן ומנטרל, מסתבר שהמתיחות מתקבעת ומתעצמת כשאת נותנת כח לאחד מצלעות המשולש.

ולא שאני מאשימה אותך בכך, את לא בחרת להיות צד שלישי, את הוכנסת אל המשולש הזה.

אבל עכשיו כשאת מבינה שלא בטוח שאת מועילה, שיכול להיות שאת רק מנחמת ומסיעת לאמא בטווח הקצר, אבל בטווח הארוך, בצורך של הורייך למצוא דרך להמשיך את הזוגיות כפי שנראה שהם רוצים, החלק שלך במשולש מנציח את העימות. תוכלי לחשב מסלול מחדש.

יש לך בחירה.

את יכולה להתחיל לאט לאט , בהדרגה, או בבת אחת עם שיחת הבהרה לאמך שאת יוצאת מהמשולש הזה. שאת מפסיקה להיות צד בעניין.

ועכשיו נפנה להביט מה קורה לך בתוך המשולש המתוח הזה?

את ציינת שאין לך מקום להביע את הכאב שלך, כי את מתמלאת בכאבה של אימך, את בעצם סיפרת שאת כאילו האמא של אמך. את כביכול מגדלת אותה.

אז זהו …שלא.

את לא נוצרת כדי לגדל אותה וכשאת תתפטרי מהתפקיד, היא תמצא לה דמות תומכת אחרת שיתכן שתתאים יותר לתפקיד כי היא תהיה מבוגרת ובעלת ניסיון, ולא תהיה נערה בת 18 הזקוקה כ”כ למקום ולמרחב, להרגיש כאב, ולחיות את חייה במקביל לסיפור הזוגי של הוריה ולא להתערבב שם.

ובנוסף, וזו נקודה כואבת מאד את הפסדת אבא.

את כועסת עליו. מאד.

והכעס מספר סיפור מעניין.

כעס הוא כיסוי, הוא בא לרמוז שעמוק בפנים קבור איזה רצון ליצירת קשר מאוזן ושפוי עם אבא.

את לא לגמרי מנותקת ממנו, את כמהה אליו, בדרך אחרת.

לא פירטת מדוע את כועסת עליו.

לא שמעתי מה ביחסים בינכם השתבש, שמעתי רק את הכאב של אמך.

לכן אני רק משערת שמתחת לכעס יש רצון מסוים לקשר, אבל אני מנחשת בזהירות כי חסרים לי פרטים.

כשתוכלי לשוחח עם דמות שאת סומכת עליה, תמצאי יותר מקום לתשוקה זו.

רק אוכל לומר לך בבטחה: כל ילד, נערה, בעולם כמהים לקשר יציב עם אבא ואמא, גם אם הם חיים בנפרד.

כשתשתחררי מהתפקיד של הצלע השלישית במאבק, יתכן שתגלי שאת מסוגלת לנהל עולם משל עצמך, את לא חייבת להיות חלק בסיפור הטראגי, את לא חייבת להיות התפקיד הראשי שם, את יכולה לנסות להתחיל למצוא את עצמך בעולם, מה את רוצה לעשות , איך את רוצה לנהל את התקשורת שלך מול אבא, אמא,

מה החלום שלך?

והנה הגענו לחששות שלך ולספקות באמונה.

אני מרגישה שאת מתחילה להגיח אל העולם שבחוץ, להתחיל לבדוק את עצמך, מי אני?

במה אני מאמינה?

מה השאיפות שלי מחיי? איזה בית אני רוצה להקים?

וזה מקסים. את מתחילה להתבגר ולהיפרד מהסיפור שבבית. אבל כרגע אני מרגישה שאת כאילו עדיין מענישה את עצמך וחושבת על העולם שבחוץ מתוך האוירה של חוסר האמון שבבית.

את מבוהלת ומבולבלת.

אל תחפזי.

תני לעצמך זמן להתבגר ולהתחיל לבחור.

ראשית חפשי לעצמך דמות טיפולית טובה שתסייע לך לצלוח את הדרך שאת מתחילה עכשיו,

לאט לאט תתנתקי מהמשולש הכואב.

תתחילי יותר לחפש את עצמך ואת רצונותייך.

ואז תוכלי בהדרגה למצוא מה כואב לך? מה נפגע במערכת היחסים שלך עם הקב”ה?

מהו בשבילך?

מה את מצפה ממנו?

מהי אמונה עבורך?

האם את מצפה שהוא יהיה איזו תרופת קסם? ואולי האלוקים שאת מכירה התאים לילדה בת 12 ועכשיו את מבינה קצת יותר מהו. יש לך יכולת וכלים לחפש ולהגדיר לעצמך מחדש מה זו אמונה ומהו קשר מיטיב עם אלוקים.

תרגיל ראשון שאני מציעה לך לעשות, הוא לכתוב לעצמך ולנסח מה השאלות שיש לך כלפי אלוקים?

מכתב אליו, יוכל לסייע לך להבהיר לעצמך את עצמך.

זו רק התחלה במסע של צמיחה וגדילה דווקא מתוך הרקע שלך, מסע שיכול לסייע לך להפוך לבחור דווקא מתוך הקושי.

אני בטוחה שכשתבני בתוכך אישיות יציבה יותר, מכילה את עצמך, מבינה את כאבייך ומוצאת כוחות לצמיחה בתוך הסיפור המשפחתי, תמצאי גם מענה מרגיע ויציב ביחס לאלוקייך.

בהצלחה,

אסתי 5381293@gmail.com