שלום רב
אני מתקשה מאוד לשמור על העניים בעבודה ולפעמים במקומות נוספים אני חושב להתפלל לה' להיות עיור כי מה הטעם לעיניים שמכעיסות את הבורא ?
דלג לתוכן
שלום רב
אני מתקשה מאוד לשמור על העניים בעבודה ולפעמים במקומות נוספים אני חושב להתפלל לה' להיות עיור כי מה הטעם לעיניים שמכעיסות את הבורא ?
שואל יקר.
תלונתך העצובה והכנה מדוע נבראו עיניים אם אנו נכשלים וחוטאים בהם, ממש מזכירה את מילות 'תפילה זכה' בה אנו פותחים את תפילות יום הכיפורים, : בָּרָאתָ בִּי עֵינַיִם וּבָהֶם חוּשׁ הָרְאוּת לִרְאוֹת בָּהֶם מַה שֶּׁכָּתוּב בַּתּוֹרָה וּלְקַדֵּשׁ אוֹתָם בִּרְאִיַּת כָּל דְּבָרִים שֶׁבִּקְדֻשָּׁה וְהִזְהַרְתָּ בְּתוֹרָתֶךָ וְלֹא תָתוּרוּ אַחֲרֵי לְבַבְכֶם וְאַחֲרֵי עֵינֵיכֶם. אוֹי לִי כִּי הָלַכְתִּי אַחֲרֵי עֵינַי וְטִמֵּאתִי אוֹתָם לְהִסְתַּכֵּל בְּכָל דְּבַר טֻמְאָה. בָּרָאתָ בִּי אָזְנַיִם לִשְׁמֹעַ דִּבְרֵי קְדֻשָּׁה וְדִבְרֵי תוֹרָה. אוֹי לִי כִּי טִמֵּאתִי אוֹתָם לִשְׁמֹעַ דִּבְרֵי נְבָלָה וְלָשׁוֹן הָרָע וְכָל דְּבָרִים הָאֲסוּרִים. אוֹי לְאָזְנַיִם שֶׁכָּךְ שׁוֹמְעוֹת. בָּרָאתָ בִּי פֶּה וְלָשׁוֹן וְשִׁנַּיִם וְחֵךְ וְגָרוֹן וְנָתַתָּ בָּהֶם כֹּחַ לְדַבֵּר … וַאֲפִלּוּ כִּבְהֵמָה לֹא הָיִיתִי כִּי טִמֵּאתִי פִי בְּדִבְרֵי נְבָלָה, בְּלָשׁוֹן הָרָע, בִּשְׁקָרִים, לֵצָנוּת… מִשַּׁשְׁתִּי אֶת כָּל אֵיבָרַי וּמָצָאתִי אוֹתָם בַּעֲלֵי מוּמִין. מִכַּף רַגְלִי וְעַד רֹאשִׁי אֵין בִּי מְתוֹם…
אלא שבתפילה זכה אנו כואבים על כל אבר ואבר שבגופנו שתחת למלא את תפקידו, פגם והזיק, ואילו אתה התמקדת בפגם שמירת העיניים בדווקא.
אפשר להבין אותך. יש משהו מתסכל במיוחד במכשול הזה, כי יש לראיה השפעה חזקה על הלב ועל הגוף, ואילו התועלת כביכול מהחטא הזו היא מועטת וקצרה מאוד מאוד, אשליה קצרה בלי יכולת להשיג משהו מוחשי. לכן זהו מכשול מתסכל מאוד, באמת קשה להשלים עם זה שהיצר מצליח להכשיל אותנו בדבר כל כך משפיל. הרי זה כמעט כמו להחליט לאכול מאכל ערב לחיך בידיעה שבעוד חצי שעה הוא יעשה קלקול קיבה.
אי אפשר להבין מה בכל זאת מושך אותנו להכשל שוב ושוב אחרי שכבר התחרטנו אלף פעמים לולי דברי הגר"א מובא בספר 'אבן שלמה' פרק ז אות ו כך הוא כותב: "שכל דבר שאדם עושה, נותנים לו רוח ממרום, וזה הרוח אין לו מנוחה עד שיעשה עוד דברים כאלה, ובזה יש לו נחת רוח, הן במצוה הן בעברה. וזה שאמרו מצוה גוררת מצוה ועבירה גוררת עבירה. ולפי ערך גודל המצוה או העברה, כן יגדל כח ההמשכה של הרוח…".
כלומר, הגאון מוילנא מסביר שגם עברה שההנאה ממנה קלושה, אם היא חטא גדול, הרי שרוח הטומאה הנבראת ממנה יש בו כח לדחוף שוב את האדם למכשול הזה.
ידיעה זו יכולה להסביר לנו מה דוחף אותנו שוב להכשל בראיה אסורה,] שהרי הראיה היא המפתח לכל יצר גילוי עריות, לכן כח הרוח הזו גדול במיוחד.
אבל מדברי הגר"א יש לנו גם נחמה, כי מכיון שאין ממש בתשוקה הזו, אם נעמוד נגד היצר פעם ופעמיים, אולי נצליח להתיש את אותה רוח טומאה ולהחליש אותה ולהעמיד כנגדה רוח קדושה שתגן עלינו מפניה ובכך שנתיש את הרוח החיצונית, נוכל לשוב להגיון הבריא שאומר להתרחק מדמיונות ומתשוקה לדברים שאינם שלנו.
אתה מתאר קושי בשמירת העיניים במקום העבודה, אבל כדאי לברר את הגבולות, מה אתה יכול להרשות לעצמך ומה לא, אני מציע לך לברר היטב גם את הנושא ההלכתי, לדעת יותר טוב את גבולות המותר והאסור, ולהתיעץ עם מורה הוראה כיצד לנהוג. אסביר על קצה המזלג.
הגמרא אומרת שאסור לאדם להכניס את עצמו להתמודדות של ראית נשים לא צנועות ולכן אם אפשרי, אסור ללכת למקומות בהם יש לו התמודדות.
זו הסיבה שהציבור שומרי המצוות דורש להשתמש רק באנטרנט חסום, פשוט כדי לא לבוא לידי התמודדות.
אבל קיימת מציאות שנקראת בגמרא: 'ליכא דרכא אחרינא', כלומר, אם יש צורך לשהות דווקא במקום בו נמצאת ההתמודדות, באופן זה מותר ללכת אף על פי שלפעמים יש לזה מחיר שעלולים להכשל, במקרה כזה מוטל על האדם להסכים בדעתו שהוא לא מעונין להנות מהאיסור, ולהשתדל להמנע, ואז גם אם הזדמן לו, לא נחשב לו לעוון. לכן חשוב לדון על המקרה שלך לגופו.
[המדרש מספר בפרשת מטות כיצד חיילי הצבא הפשיטו את התכשיטים מעל בנות מדין באופן שלא יכשלו בהם, ואף על פי שעשו מאמץ, ואכן הצליחו שלא להכשל בבנות מדין, של מעשה, מכל מקום הביאו כפרה על עצמם על שכתוצאה ממעשה זה באו לידי הרהור עבירה]
תרשה לי לחזק את ידך מכח דברי המדרש על הפסוק: אַל תִּשְׂמְחִי אֹיַבְתִּי לִי כִּי נָפַלְתִּי קָמְתִּי כִּי אֵשֵׁב בַּחֹשֶׁךְ ה' אוֹר לִי. [מיכה ז,ח] מבאר המדרש: אלולא שנפלתי לא קמתי, אלולא שישבתי בחשך לא היה אור לי. [ילקוט שמעוני תהלים רמז תרכח] מסביר זאת הגאון ר' חיים שמואלביץ זצ"ל בהרחבה: שהנפילה והישיבה בחושך, הם הם המביאים את האדם לראות את האמת, ומתוך החושך מבחין הוא באור ביתר שאת. [שיחות משנת תשלב מאמר לז]
אנו זקוקים להרבה אנשים כמוך, שיוכלו לראות את הסכנות באור נכון ויוכלו להשפיע ולהדריך אחרים מנסיונם להתמודד נכון עם הפיתויים ברשת האינטרנט וברחוב. חזק ואמץ!
יוסף
יש לך מה להוסיף? זה בדיוק המקום:
