שלום לך יקרה!
ראשית אתנצל מאד על העיכוב בשליחת התשובה. אני מצטערת כל כך. מבידוד לסגר, לחג, לחזרה לשגרה לא הצלחתי להתיישב להשיב לך. קראתי את השאלה, היא נכנסה לי ללב, אבל לא הייתה לי הפניות להתיישב לענות.
הפניה שלך כל כך יפה ונוגעת ללב… את מתארת את המציאות בצורה חיה, ועם יכולת מיוחדת לתאר את הכמיהה שלך לחום וקשר, יחד עם ההבנה שאת לא מצליחה לקבל מאמך את מה שאת חולמת. בעיני עצם הפניה והיכולת לזהות את הצורך שלך ולבקש לך דרכים לעזור לעצמך היא יכולת מופלאה שתעזור לך בצמתים שונים בחייך והיא מעידה על בגרות וחוסן נפשי.
תיארת את הפערים ביניכן, אמא שלך אחראית ודורשת גם ממך כדי להוביל אותך להצלחה בחייך שלך, אבל את רגועה יותר, פחות קיצונית ועדיין מצליחה וטוב לך.
אח”כ את כותבת שאת מרגישה שהפער הזה ביניכן מרחיק אותך ממנה וגורם לה לא להיות מספיק מרוצה ממך, ואת כן רוצה שהיא תהיה מרוצה, קרובה וחמה.
אני לא מכירה אותך בכלל וקשה ללמוד על המציאות מפניה קצרה מעבר למה שכתבת ולכן הדברים שאני כותבת לך הם בעיקר מהכרות עם לא מעט נערות מתבגרות ומערכת היחסים שלהן עם האמהות שלהן ופחות דווקא מההתרשמות לי מהקשר ביניכן כי אין לי מספיק מידע.. את מוזמנת כמובן להגיב ותקן אותי אם אני תוהה, אבל אני רוצה להציע לך כיוונים נוספים לחשיבה.
נראה לי שיש כאן שני עניינים שונים, ואני לא בטוחה שהקשר שאת קושרת ביניהם- שהעובדה שיש לה ביקורת והיא מעירה לך הרבה זה מה שמרחיק ביניכן, הוא קשר נכון.
כלומר: נכון, יש ביניכן שוני משמעותי, את מנסה להיות בסדר כלפיה וזה כ”כ יפה, ואמא שלך עדיין מעירה וזה יוצר איזושהי מתיחות. אני לא בטוחה שאפשר לגשר על הפער הזה, אפשר ללמוד לחיות איתו טוב יותר , אפשר ללמוד לצחוק על ההבדלים ועם הזמן ועם רצון טוב אני מאמינה שבבוא היום גם את מצדך וגם היא מצידה תהיו מסוגלות להשלים עם ההבדל ולקבל אותו. לפי איך שאת מתארת את הדברים במבנה הבסיסי והכישורים שלך את פשוט שונה ממנה בתכונות האלה, וזה בסדר, את ההשתדלות שלך את עושה, ומה שנדרש זה שאת, והלוואי שגם היא תקבלו את זה ותנסו לחיות עם זה טוב.
ועדיין אני לא בטוחה שהקשר הקצת מרוחק ביניכן נובע מהפער והמתיחות הזו, או במעשים שלך, אני משערת שבאיזשהו מקום עמוק בלב הוריך אוהבים אותך ושמחים בך ללא תנאים, גם אם את לא פרפקציוניסטית או שוטפת את הרצפה באופן מושלם , סתם כי את את. אבל יכול להיות שקרו שני תהליכים מקבילים:
א. את למדת במשך השנים ואחרי הרבה הערות שספגת בדרך, שלא קל “לרצות” את אמא שלך ואת עושה הרבה מאמצים להיות בסדר אבל כביכול, שום דבר לא מספיק בשבילה. למעשה יש לה דרישות גבוהות ולא קל לעמוד בציפיות שלה בכל מיני תחומים, אבל את בלב שלה והיא אוהבת אותך כנראה למרות וללא כל קשר לכל המתחים.
ב. קל, נח ופשוט לבטא אהבה לתינוקת קטנה, אין מחיצות, הכל ישיר ונח, לרוב בני האדם, אבל כלפי מתבגרת זה הופך להיות הרבה יותר מאתגר, נוצר באופן די טבעי איזשהו מרחק ודי הרבה הורים עומדים נבוכים מול הילד/ה שלהם שהפכ/ה למבוגר/ת צעיר/ה שכמו שאמרת משדר שצריך את החופש שלו ופחות זקוק להוריו כרגע, והם לא יודעים איך להתקרב ולתת חום ואהבה, ומה יתקבל טוב ואיך. מאד ברור שתינוק זקוק לאהבה וחום, אבל מתבגרים לא ממש משדרים את זה ולכן לא ברור לסביבה שלהם שזה צורך, אפילו אם נואש שלהם.
מצטרפים לזה הרגלי תרבות שונים- כמעט בכל התרבויות תינוקות זוכים לחום חיבוקים, אבל יש תרבויות שונות בהם בעולם המבוגרים יש יותר מרחקים ודיסטנס ולא תמיד כ”כ טבעי לבטא חום אהבה ונחת, למרות שמן הסתם יש אותם הרבה, לפחות בעומק הלב… לכן אולי קצת קשה לה כשאת רוצה חיבוק, מביך לתת אותו, אולי גם היא לא כ”כ קיבלה חיבוקים כשהיתה בגילך, וגם אם קיבלה, לא כל אחד מסוגל באופן טבעי ככך להרעיף חום בכל מצב.
אם מרגיש לך שהכיוונים האלה שכתבתי נכונים לגביך, המסקנות המעשיות הן כאלה:
• תמשיכי לכבד הורים ולהיות בסדר עם אמך בגבולות היכולת שלך, אבל לא מעבר, ולא כדי לקנות לך מקום בלב שלה, המקום הזה קיים וכנראה בלתי מעורער, ודווקא ביום שאמך תשלים עם השוני ביניכן אולי יהיה לך קל יותר להרגיש את זה.
נראה שברור לך שאתן שונות וטוב לך עם עצמך, ואם יש על זה גם דיבור פנימי או גלוי כמו: “אמא, אני רוצה להיות אשה מצליחה, אבל לא אהיה בדיוק כמוך, אצליח בדרכים שלי וזה בסדר”, יש סיכוי שהמציאות תשתנה ותספגי פחות הערות, וגם אם זה יקרה מאד לאט, את לא תרגישי נקיפות מצפון על כך שהפער ביניכן מרחיק אותך ממנה. כי כמו שכתבתי, אני לא בטוחה שזה הגורם המרחיק. (גם אם לפעמים גורם לאווירה מעיקה)
• כמו שכתבתי אהבה ושמחה בך כבת בעומק כנראה יש, אבל לבטא את זה הרבה יותר קשה, הדברים שאכתוב עכשיו בכלל לא קלים לביצוע אבל זו הדרך שהכי מבטיחה תוצאות, כשיש צורך- אין ברירה, צריך לדבר עליו, לבקש אותו, בדרך נעימה, עדינה ואלגנטית. יכולה להיות כ”כ הרבה מבוכה מצד הורים שלא ממש יודעם לזהות מה המתבגרת שלהם באמת רוצה, אבל אם רק תעזי לומר (כמובן בתזמון ובניסוח שמתאימים לך) “אפשר חיבוק?”, “אמא, בואי נשב קצת ונדבר” וכדו’, אני מאמינה שתהיה היענות ואמא שלך תלמד לאט לאט מה הציפיות שלך ממנה. אני בטוחה שהיא תרצה בזה גם, ואפילו תשמח שאת מבטאת בצור ישירה את הצרכים שלך ממנה. זה לא פשוט, זה דורש חכמה, טקט ונשיאת חן, (וגם כמה מאמצים של הצד השני) אבל דווקא עושה רושם שיש לך משלושתם ואת מסוגלת לדרוש לעצמך מה שיעשה לך טוב, ולא פחות ממך בטוח זה יקל ויעשה טוב גם לאמא שלך.
לא מדובר בשינויים שיכולים להתרחש בן לילה, אלא בתהליך קצת יותר ארוך, אבל עם עבודה ויכולת מצדך להכיר במציאות, לקבל אותה ולבקש לעצמך את מה שאת רוצה, תגיעו למקום בטוח, קרוב וטוב.
אני מקווה שהדברים שכתבתי אכן תואמים למציאות בה את חיה, ואת מתחברת לדברים, או לפחות לחלקם. את מוזמנת לכתוב לי את דעתך או אם יש לך שאלות נוספות, בשמחה רבה.
מאחלת לך הרבה טוב, קבלה וקרבה!
איתך,
חנה
דלג לתוכן
תגובה אחת
רוצה לציין לכותבת: יש לך מודעות ריגשית גבוהה ויכולת לבטא רגשות הרבה מעבר לסטנדרט. קראתי את השאלה ומיד התחברתי אלייך.
כנראה שבאמא שלך היכולת הזו פחות מפותחת, היא פחות יודעת להביע את עצמה ריגשית. כמו שכתבת, היא מוכשרת בדברים אחרים ממך, וזה כנראה לא תחום חזק אצלה כל כך.
אז תסתכלי על זה ככה: אמא שלך פחות מוכשרת ממך בלהביע רגשות. זה הכל. זה לא שהיא כועסת, זה לא שהיא לא מספיק מעריכה ולכן מתרחקת, היא פשוט לא יודעת לבטא את רגשות האהבה שלה מספיק, היא לא מושלמת בזה כמוך.