לאחות היקרה הדואגת,

ניכר ממכתבך שדאגתך כנה. אכן יש מה לדאוג בכל המובנים, הן מבחינת הפער התקשורתי שנוצר בין בני המשפחה כולה והן בשל ההתנהגות של האחיות.

התייחסת בשאלתך לשתי נקודות מרכזיות האחת מה מומלץ לעשות? והשנייה לאיזה גוף לפנות?

את רומזת במכתבך ל"הזנחה" של ההורים ומציינת שפניתם להורים והמציאות נותרה בעינה.

לעניות דעתי, כדי שהמצב יתחיל להראות סימני שינוי, יש לחולל שינוי בתחום אחר, והוא תחום התקשורת הכללית והבין אישית בתוך המשפחה.

מדוע?

ליצור קשר שמנסה להיות חם עם אחיות, אחרי תקופת הזנחה, בוודאי שיתקבל בבוז ויותר מכך, ובפרט שהן בגילאי ההתבגרות.

משיחות עם נערות שתיארו סיטואציה דומה מאוד לתיאור שלך, אבל ממבט עיניהן, למדתי מהן שהן רואות באחים והאחיות הגדולים, קבוצת מטיפים, אנשים מבוגרים שקבעו לעצמם גבולות כראות עיניהם, ולפי האינטרסים שלהם, ולא בוגרים אחראים להן ובטח לא משפחה חמה. ועוד יותר למדתי מהן, שלעיתים קרובות הן רואות בהתרועעות שלהן, תוצאה ישירה של הזנחה משפחתית, הן מתייחסות לאחים הגדולים כמתנשאים, ככאלה שלקחו להם הכל, את הכסף, ואת אהבת ההורים ועוד ועוד….

כלומר, יש סיכוי גדול, שכשם שאת כאובה על מצבן, הן כאובות, על מה שנמנע מהן מהמשפחה, ויש להן אפילו רשימת אשמים ואשמות.

אי לכך, אל תתבונני בהן כנערות סוררות, חלילה. התבונני בהן בחמלה, ונסי לפענח את הדרך ללבבן, מתוך רצון כנה ואהבת חינם.

בראש ובראשונה יש ל"השלים פערים" בתחומי תקשורת וחברה  בין משפחתיים, ומכאן הדרך לחימום וקרוב הלבבות, תהיה קצת יותר בטוחה.

מאחר והמצב התדרדר לאורך זמן, והבנות חוו חוסר קשר משמעותי עם האחים והאחיות, התיקון צריך להיות ממושך עקבי וסבלני מצדכם. יצירת קשר חיובי, של אימון מחדש היא אומנות, ודורשת יצירתיות רבה וסבלנות אדירה.

האחים והאחיות שיש להם ענין אמתי לסייע לאחיות, צריכים להידבר בניהם מבלי לערב את ההורים, ולמצוא רשימת רעיונות לתקשורת והתקרבות חדשה וחיובית. הרעיונות יכולים להיות הזמנה לטיולים משפחתים בחול המועד, הזמנה לארוחות מכובדות ובילוי משותף ועוד כרוח מחשבתכם הטהורה. יש סיכון לא קטן, שלא כל האחים והגיסים יסכימו לרעיונות, ולכן, אחות דואגת יקרה, אם חשוב לך מאוד להצליח במשימה, חזקי את עצמך שזה הפרויקט שלך, ואת עושה אותו בכל מחיר, כי אין לך מה להפסיד, רק להרוויח!

מכל המשפחה המורחבת זהי את מי שכואב כמותך את המציאות, ובכל ליבו חפץ להביא לשינוי כל שהוא חיובי. עם אותם דמויות הכיני תוכנית פעולה לקרוב לבבות הדדי, שתתחיל בהזמנות חוזרות ונשנות, לבילוי משותף. מתוך הסירוב של האחיות, שבוודאי יגיע, זהו מהו הדבר שהן כן היו מוכנות לעשות יחד אתכם. כאן, יש סיכוי, שתצטרכו להתפשר ולעיתים לוותר על דברים שקבעתם לעצמכם שאתם לא עושים, ולעשות אותם יחד אתן ולמענן. למשל, אם אתם לא נוהגים לצאת לאכול גלידה בגלידריות והבנות מעוניינות בסוג כזה של בילוי משותף, בצעו זאת אתן למענן! (אל תצהירו על מסירות נפש בתחום!)

ככל שתתמידו ותתעקשו על קיום של קשר, ביציאה משותפת או כל בילוי משותף יש סיכוי להתחלה של תקשורת הדדית. המטרה היא שהתקשורת תתפתח לשיתוף ברגשות, בתובנות, בחוויות החיים ועוד. כשהמצב יגיע לאמון, וחיבה יש סיכוי שהאחיות תעלנה לשיחה נושאים הקרובים ללבן.  לא בטוח שהנושאים שקרובים ללבן ימצאו חן בעיניכם, אבל זהירות, לא לדחות ולא להטיף, להקשיב להכיל ולהאמין שבהקשבה ובהשתהות יחד אתן במצבן יש תועלת בפני עצמה.

יש להיזהר מאוד ולא לדחוק את השעה.

אם תצאו לבילוי משותף, ותוך דקות תתחיל סדרת הרצאות או הטפה, האחיות תעזובנה את הזירה מידית. נראה שמבחינתן אין להן מה להפסיד, הן לא רואות במשפחה ערך או תועלת בזמן העכשווי.

קירוב לבבות שנרקם לאחר אי אמון, הוא איחוי של קרעים, ויש לתפור אותו ביד אומן ובאהבה גדולה.

אין דרך קיצור, אבל יש תחנות ביניים. אתם יכולים מדי פעם האחים הגדולים, לשוחח יחד על המציאות ולבחון יחד את ההתקדמות. וההתקדמות אמורה להיות קרבה הדדית של חיבה או יחס חיובי, של שני הצדדים זה לזה בהדרגה. מתוך הקרבה יש סיכוי שתבחינו באופן הדרגתי של התקשרות מחודשת של האחיות למשפחה, ומשם בהדרגה רצון שלהן להיות דומות לכם בהתנהגותכם.

כמובן, כל התהליך הנ"ל ארוך ומייגע וכמעט לא ניתן לצפות מראש כיצד יתפתחו העניינים.

באשר לשאלתך השנייה לגבי גופים העוסקים בנוער הפוזל החוצה.

אכן יש גופים העוסקים בתחום, מניסיון של מעל 20 שנה, אני פחות מאמינה בעבודתם, ויותר ויותר מאמינה במשפחה.

לפי התיאור שלך, הכתובת הייתה רשומה על הקיר. קרי- הנערות המתבגרות לא מצאו מענה רגשי או חוויתי בחיק המשפחה, וכן מצאו אותו בחיק החברה והתקשרות הווירטואלית. התיקון הטוב ביותר במקרה זה הוא תיקון פנימי משפחתי. אף גורם חיצוני לא יצליח לבצע את מה שמשפחה חמה אוהבת ודואגת יכולה לעשות. זכרו שכאן תהיו עסוקים מאוד באהבת חינם! קשה יותר לאהוב את מי שכביכול, "עושה לכם בושות".

את תצעדי קדימה והן תהדופנה, את תתקרבי והן תתרחקנה, את תציעי והן תבוזנה.

אחות יקרה, לך צריך להיות חקוק על לוח הלב שזו מטרתך לתקופת החיים הקרובה, להשיב האחיות לחיק משפחתן ומשם הן תשובנה אט אט לנורמות התנהגותיות נאותות. הסבלנות שלך ושל האחים הנוספים, העקביות והדבקות במטרה, וכמובן תפילה מעומק הלב לריבון עולם שידריך אתכם בדרך הטובה והראויה ללכת בה, הם אבן הפינה של תחילתה של הגאולה של כולכם.

סיימת את מכתבך בבקשת עצה, אני מקווה שמצאת מענה בתשובתי. אני מודעת לעובדה שהעצה שנתנה כאן מאוד מורכבת ליישום, אבל במקרה שאת מתארת, לעניות דעתי, ומיטב הרגשתי,  כל הדרכים ה"קצרות", יהיו בסופו של דבר ארוכות הרבה יותר.

עמך בתפילה: שלא נבוש ולא נכלם ולא נכשל לעולם ועד.

לכל פניה נוספת אני כאן.

חג שמח,

תקוה

tikvao@actcom/net.il