שלום לך יקרה בעלת גוף נשי בריא ונשמה סוערת בריאה גם כן.

ראשית אפתח בהתנצלות על העיכוב מענה. הלכתי עם מילותייך בימים ובלילות והחזקתי את המבוכה שלך בליבי אולם טרדת הזמן מנעה ממני להשיב לך בנחת.

והנה הגיע הזמן.

כתבת בסערה גדולה מתוך קושי וזה בסדר גמור, אני מבקשת לעשות קצת סדר בכתובים ולחלק את שאלותייך לכמה יחידות:

-שאלת הגוף והמיניות.

-שאלת החשיפה.

-שאלת למה אני אחרת.

שאלת החרדיות והחינוך המיני.

אנסה להתייחס אל כל אחת מן הנקודות שהעלית כאן, באופן מרוכז ומתומצת, ואקווה שהדברים יעזרו לך לחוש טוב יותר עם עצמך ועם גופך.

שאלת הגוף והיצר:

מדוע צריך גוף? חשיפה, תשוקה, עונג, מדוע אי אפשר שנהיה רובוטים אפורים נטולי רגש ודחף. זו שאלה שכבר חז"ל שאלו, כי אפילו הם בגדולתם חשבו שהיצר על כל מופעיו הפיזיים הוא שלילי, מביש וכדאי להתפטר ממנו. אז, כך מספרת הגמרא, הם שחטו אותו ויחד אתו נשחט באחת גם כוח החיים. בימים בהם הוא נמחק לא הוטלה אפילו ביצה אחת, לא באו חיים חדשים, לא נוצרו שום יצירות. כוח המוות החל להשתלט על העולם. על כן אמרו לו- לכוח היצר שיש בו גם יצירה: "שוב בבקשה כי בלעדיך- העולם ייחרב."

הקב"ה רוצה עולם שיש בו חיים, שמחה ועונג והוא ברצונו, החליט שהגוף יהיה המכשיר שדרכו יעברו כל אילו. בגמרא מובאים סיפורים ואמרות בהם משבחים חכמי ישראל את הגוף, בהם מדריכים רבנים את תלמידיהם ואבות את בנותיהם כיצד להתחבר עם בן הזוג בשמחה ובחדווה ובעונג דרך הגוף המשתוקק והנהנה. כל ילד וילדה הכירו את גופם כולל האיברים המוצנעים ביותר, דרך הלכות טומאה וטהרה ולא הייתה בזאת שום פחיתות כבוד או טעם לפגם.

כשיצאנו לגלות, גלתה גם התבונה היהודית ונתפזרה בין אומות הניכר ולצערנו חדרו אל התרבות שלנו השפעות מעולם הנצרות שבז מאוד לגוף ומפחד ובורח ממנו, שמאמין בנזירות ובפרישות כדרך לצדיקות, אמונה הפוכה לחלוטין מאמונת ישראל. אחד מן המשפיעים הראשיים על ראשי הנוצרים היה פלוטינוס- פילוסוף יווני שנגעל מגופו ורק חיכה ליום בו יוכל להתפטר מהצורך להיות בתוך בשר, דם ועצמות. פלוטינוס התנגד ליהדות, אותה יהדות שהצמיחה לנו את הלל הזקן שהיה רץ לבית המרחץ בשמחה ובחשק כדי לנקות את גופו שהוא השתקפות של צלם האלוקים בעולם הזה.

את כל זה אני כותבת לך בקצרה ממש, לא כדי להטיף מוסר, אלא לעזור לך קצת לעבור מתפיסת הגוף והיצר המיני כאויב וכנורא להבנה שהוא מהווה את רצון הקב"ה בעולם ושבלעדיו ובלי השימוש בו בכבוד ובשמחה אין היהודי ממלא את תפקידו בעולם.

אלא מה? החיבור שבין היצר הפיזי לנשמה הרוחנית תמיד מייצר אי שקט, בלגן, חוסר סדר. המיניות קיימת בגוף כבר מלידתו של התינוק, אבל ההבנה— כיצד להשתמש בה, מתי, באיזה אופן היא משרתת את הטוב ובאיזה אופן לפעמים כדאי להניח אותה כרגע בצד—ההבנה הזו אינה מגיעה ביום אחד. כמו שלוקח זמן ללמוד שפה חדשה או מקצוע חדש, כך ישנו תהליך של למידה ביחס לגוף ולתשוקות היצריות שלו.

בראשית גיל ההתבגרות נטען הגוף בהרבה מאוד הורמונים שמייצרים רגשות ותחושות ואין אף מתבגר שיודע מה לעשות איתם. בדיוק כמו שאין אף ישראלי שיודע אנגלית אם לא למד, או חייט שידע פתאום להיות רופא שיניים בלא הדרכה. מתוך כך נוצרת גם בושה ותחושת חטא ואשמה.

ולתחושות הללו יש גם מקום, בלעדי הבושה היינו מאפשרים לעצמינו להביא לידי ביטוי בכל עת ובכל שעה את החלקים היצריים בלי לקחת בחשבון שיש מסביבנו עולם עם גבולות ועם חוקים. בלי הבושה היינו כמו הפרה ברפת והחמור באורווה. לדחף יש מקום וגם לבושה. וכך בערבות הדדית הם מאזנים זה את זו. ומלאכת למידת האיזון היא, כמו שאמרנו, ארוכה ויש בה תחנות והתפתחויות.

אם לא הייתה לך שום בושה הייתי חוששת שמצבך הקוגנטיבי או הרגשי קשים.

הבושה מוכיחה שאת בן אדם שיש בו עוד חלקים: רוח, נפש, הבנה חברתית, ואת מחפשת את האיזון בין כולם. יש לכולנו, בנים ובנות דחפים של עונג ותשוקה של הנאה. לעיתים הם גורמים לנו לבושה, זה נורמלי, במיוחד למי שמחכה ועוד לא זכתה לממש את כוח החיים של התשוקה בתוך מסגרת של קשר חם ואוהב. הדחף הזה הוא גם מענג וגם גורם בושה. ככה זה! ככה זה נועד להיות. הרשי לעצמך לקבל את העובדה שיש לך גוף, דחפים ורצונות. זה סימן שאת בעלת חיים, שיש בך בריאות ונורמליות.

ומכאן לשאלת החשיפה:

הקושי של אדם להיחשף במערומיו מראה דווקא על היותו בר דעת ומבין שלכל זמן ועת לכל חפץ. על כן הקושי שלך מובן. יש מי שזורם יותר בטבעיות עם סיטואציות כאלו ויש מי שהמבוכה פורשת עליו מטריה רחבה יותר. לא מבהיל. היום ישנן הרבה מאוד רופאות נשים, חפשי לך מלכתחילה אותן. גם במקוואות של המועצה הדתית מונחות הבלניות לשמור מאוד על פרטיותן של הטובלות. אפשר לבקש שתעזורנה לך בקיום המצווה באופן הכי מכבד וצנוע שיש, רק כשאת כבר בתוך המים, אז קווי המתאר של הגוף מטושטשים לגמרי.

ועוד נקודה בהקשר הזה: כל הדברים הללו נראים מאוד מאוד מלחיצים לפני שמתנסים בהם, ואילו אחרי שצוברים פעם פעמיים של חוויה והתנסות הם הופכים להיות חלק משגרת חיים והלחץ מהם מתפוגג ויורד. כשם שלא לומדים שחייה בהתכתבות, כך לא מרגיעים לחץ מחשיפה באמצעות מילים. את תראי שבבוא הזמן עם צבירת הניסיון- זה יראה לך טבעי ורגיל.

ומכאן להתלבטות מדוע את שונה?

קודם כל: ככה! כי רחלי ג'ינג'ית ושולי שמנמנה ולייקי יודעת לנגן ואסתי מעלפת בעוגותיה. כשם שפרצופיהן שונים כך דעותיהן וכך בושותיהן בלכתן אל הלייזר והמקווה.

אנחנו נולדים עם טבעים מסוימים: להתבייש או לזרום, להתרגז או להבליג, וכמו שאת מקבלת (כך אני מקווה) את צבע עינייך, קבלי את זה שאת יותר ביישנית. ייתכן שזה בא מנורמות שגדלת עליהן, מדברים ששמעת, מאופן חינוך מסוים. ייתכן. אבל גם אילו הם חלק מן התוכנית האלוקית וגם אותם יש לקבל, לא על מנת להישאר בקיפאון או בחוסר תזוזה, רק על מנת שלא להפוך את ילדותינו לבית כלא, דבר שעוצר אותנו מאוד מלהשתנות או להתפתח.

אני כותבת כאן גם בזהירות רבה, כי אין אף פעם להכליל או לקבוע דברים במסמרות, שלעיתים, לא תמיד בהכרח, בנות שנפגעו או נחשפו בגיל צעיר להתנהגות מינית לא הולמת יכולות לפתח בושה קיצונית או להפך, חוסר בושה קיצוני אף הוא, אינני אומרת שזה הסיפור שלך, איני מכירה אותך. אולם חשוב לי לציין אף את זאת כדי לתת לתמונת הבושה עוד זווית אפשרית. אפשרית בלבד ולא מחייבת לחלוטין.

ולשאלה האחרונה- שאלת החינוך החרדי לצניעות:

תגובת הנגד של העולם הנוצרי לאיסור שנכפה עליו במשך כאלף שנה היה פורקן מוחלט בדמות החילוניות שהגיחה לעולם לפני כ300 שנה. "אם הכול אסור- אז עכשיו הכול יהיה מותר."

הכל- כולל הצגה בפומבי של כל מימוש דחף אפשרי, חשיפת הגוף ועירטולו, הפגנה צבעונית ופרועה של הבשר שהתביישו בו כל כך הרבה שנים.

אמנם היהדות מעולם לא התביישה בגוף ובדחף, רק ביקשה לתעל ולמתן אותם לטובת בניין העולם, אולם מהרגע שהמודרנה המתירנית החלה לחגוג ברחובות נאלץ החינוך החרדי להסתגר.

זה אינו מצב שהוא כולו לכתחילה. הלוואי וכל אם הייתה יודעת להדריך את ביתה באופן מסודר וענייני על ענייני צניעות וגוף,

אולם כפי שכבר כתבנו לחיות בשלום עם הגוף זו מלאכה מורכבת. ולא תמיד אימא מצליחה ללמד זאת. לא רק אימהות חרדיות.

דווקא בעולם כל כך מחולן וחושפני קשה פי כמה ללמד על היחס הנכון לגוף. מה תעשה אימא שביתה נחשפת כבר מגיל שלוש למסרים של החצנת גוף וכניעה לכל דחף? האם שם קל יותר?.

לכל קהילה ולכל מגזר ישנם מגרעות ואתגרים. ואם תשאלי אותי: למרות שיש חסר באופן החינוך, עדיף חסר שיש בו תמימות והימנעות אותם אפשר לפתח, מאשר חסר שיש בו מודלים טלוויזיוניים, אינטרנטיים, גרפיים מפורטים, בוטים ומבזים שמהם קשה יותר להיחלץ.

בספר זיכרונותיו של הרב לאו קראתי פעם על ראשית ההתבגרות שלו, טרם השואה, זמן מיוחד בו אביו, רב חשוב ונערץ מטייל אתו על שפת הנהר ומדריך אותו באהבה ובחום הדרכת התבגרות ראשונה.

גם בנו של החפץ חיים מתאר הדרכה עדינה ואבהית מפי אביו.

גם אם לא הייתה לך בבית דוגמא אישית של חינוך מותאם, ישנם דוגמאות כאלה ואפשר, כמה טוב, ללמוד ולהתפתח ולהשכיל מעבר למה שהבית שלך איפשר.

את שייכת כבר לדור צעיר יותר, בשל יותר, כדאי לך להסתכל קדימה. אל אפשרות התיקון וההתפתחות. מאשר אחורנית במירמור ובצער.

מאחלת לך שתזכי לאחד בין הגוף ובין הרוח, לאהוב את גופך ולחוש את טובו, יופיו ואת כוח החיים שהוא מגלם בעצם היותו, לזכות לקשור קשר של קידושין וקדושה עם בן זוג שאתו הפחד והדחף יהפכו לשמחת הביחד.

אתי