אני כבר אחרי למעלה מעשרים וחמש שנות נישואין. סבא לנכד מתוק ואבא לילדים מתוקים שהקטן שבהם לפני בר מצווה והגדול אחרי חתונה…
הרבה מסעות עברתי בחיים. הרבה תחנות. מעלות ומורדות. היו זמנים יפים והיו גם תקופות מאתגרות. היו זמנים שחשבתי לעזוב והיו גם תקופות שחששתי להיעזב.
תמיד ידעתי שהדבר הכי חשוב בחיי הנישואין הינם חיי הנישואין. ואם צריך לבחור לוותר על כל דבר שבעולם או על הנישואים אז אין שאלה במה לבחור. וזה גם מה שהחזיק אותי למרות הכל בתקופות הפחות טובות. בכל מחיר. לכל הפחות אחת מהסיבות וכנראה שגם העיקרית שבהם. דברים נוספים שהחזיקו איתו זה מה יאמרו ומה אומר. מה אנשים יגידו עלינו, עלי, אם זה מתפרק ומה אני מסביר לסקרנים ששואלים שאלות מיותרות. במהלך החיים הספקתי לעבור הרבה שיעורים וביניהם שלא משנה בדיוק מה יחשבו ביום הראשון, בשלב כלשהוא יתרגלו. ושאני לא באמת אמור להתנצל ולספק הסברים אלא יכול להתעלם. מה גם שהסביבה הקרובה כבר יותר פתוחה לנושא ומקבלת את זה בהרגשת השתתפות בצער במקום להעמיד על ספסל הנאשמים. בעקבות מקרי גירושין בסביבה הקרובה ביותר. אצל האדם שמצד אחד הוא אהוב וכואב לי הלב (עדיין, למרות התקופה הארוכה שעברה מאז שהוא סיים…) ומצד שני כל פעם ובכל נושא שהוא כשחששתי איך להסביר החשש היה משאלות שלו בעיקר. אז הוא כבר לא ישאל. אבן נגולה מעל ליבי. וליתר דיוק, מחסום הורד. האפשרות להצטרף אליו כבר לא כל כך איומה.
בעקבות כך בתקופה האחרונה מלווה אותי ההרגשה של למה לי להישאר. מי יודע עוד כמה טלטלות נכונו לי עד שארים ידים. אז למה לא למנוע את הסבל העתידי ולסיים כבר עכשיו. ;כמובן שאין לי מושג מה יהיה מחר ואני מתפלל ומקווה שזה כבר מאחורי ומכאן ואילך העננים יתפזרו השמים התבהרו והשמש תאיר אבל על סמך ניסיון החיים המר אני חש מהמר] (כשאגב סברה זו לא הגיעה מעצמה אלא דווקא מאותו קרוב שהסביר את צעדו)
נכון, הילדים צריכים אבא. אבל כבר היתה תקופה שאבא לא היה בבית. והם הסתדרו נפלא. ולמען שלוות נפשם הסבירו להם שאבא עזב לטובתם. כי הוא לא במצב נפשי תקין. דבר שגם גרם לי לחשוב בשעתו לאן אני חוזר כעת. הוציא לי את כל החשק. התגברתי וחזרתי. … ובעקבות כך גם לאשתי יש דרישות. וכעת אני כבר שואל את עצמי האומנם? האם אכן לוותר על מה שהיא דורשת שאוותר? או אולי הגיע הזמן לוותר עליה? ואז גם כל המגבלות שהגבלתי עצמי ישתחררו?
מצד שני מה אני יתחיל היום במרומי גילי חיים חדשים ופתאום אצטרך לדאוג לעצמי לארוחות ולכביסות ושאר ירקות שלא לדבר על המחיר של כל הסיפור הזה. וזה עוד לפני כתובה ומזונות. ולהגיע כל לילה לארבע קירות שוממין. מצד שלישי חויתי את זה כבר בעבר. זה היה נורא מצד א׳ אבל זה היה משחרר מצד שני.
כמובן שאני לא רוצה לפרק את החבילה והסיבות שציינתי הינם רק הבלמים שאני משתמש בהם אבל עדיין. לחיות עם כאלו הרגשות זה לא מענג ואין שום ביטוח שהבלמים לא יתחילו לחרוק ואמצא עצמי בהתנגשות חזיתית. ומזה אני חושש יותר מכל. עד כמה שזה נשמע ״נחמד״ להיות ציפור דרור זה נשמע איום.