שואלת יקרה, שלום,

אני שומעת ומרגישה את הכאב העולה מהמכתב שלך וליבי איתך. אני מרגישה מדברייך את תחושת התסכול והצער על טעות שאת מרגישה שעשית. ואת תחושת הבלבול וחוסר ההבנה – מהי המשך הדרך? ואילו בחירות נכון וצריך לעשות עכשיו?

חרטה וכעס עצמי הם רגשות שקשה מאוד להתמודד איתם. קשה להסתובב עם הרגשות האלה, לכבוש אותם בפנים ולהמשיך כאילו הכל כרגיל. וגם ההסתרה של העניין מבעלך ומהסביבה כנראה קשה מאוד. נשמע שאת מתמודדת עם עניין גדול מאוד אולי לבד? לא מפתיע שלאור ההרגשה הכבדה הזאת את בוכה המון, חרדה ופסימית…

כל כך טוב שכתבת. שאת משתפת ומנסה למצוא פתרונות. שאת מוצאת בתוכך את הכוחות להתמודד ולחפש דרך… ובעיקר שאת לא לבד עם זה אלא שאת מבינה שלחלוק ולבקש עצה היא דרך התקדמות אנושית ונכונה.

אני רוצה להגיד שהמצב שתיארת הוא באמת לא מצב של נישואים אידיאליים. ואני אומרת בזהירות שאולי זה לא מצב של נישואים בכלל. נישואים זה אומר להיות בתוך זוגיות, במקום בו יש השקעה הדדית בלבנות את הקשר ולהתקרב אחד לשני. לא נשמע מהמכתב שלך שאתם שם. את כותבת שאתם עסוקים כל אחד בהתפתחות האישית שלו ולא כזוג. אם הייתי משוכנעת שזה סוף הסיפור ושאין מה לעשות אולי הייתי חושבת שבאמת אין טעם להמשיך את הקשר הזה. נשמע שאלה לא חיים משותפים באמת אלא חיים של אישה שבעצם חיה לבד לצד אדם אחר. למרות שאתם כבר אחרי החתונה, אולי באמת היה כדאי להפסיק את הביחד המדומה הזה ולנסות להתחיל חיים חדשים עם מישהו אחר.

אני חושבת שצריך להגיד שגם האופציה הזאת קיימת ולא להיבהל מלהגיד שאולי זה מה שיהיה צריך לקרות בסוף. וגם האופציה הזאת עומדת בין האופציות.

אבל כל זה לדעתי אחרי שכנוע עמוק שניסינו הכל וזה לא עבד.

האם את משוכנעת שאכן ניסית הכל ואין שום טעם להמשיך?

אני קוראת את המכתב שלך ורק מהתבוננות קטנה מבחוץ אני תוהה- האם באמת ניסיתם להיות נשואים?

כאדם מבחוץ, ובלי להיות מעורבת רגשית, אני רוצה לתת לך עוד זווית הסתכלות על הסיטואציה שלך. אני כמובן לא מכירה את כל הפרטים. את היחידה שתוכלי להגיד מה נכון, כי אלה החיים שלך ואת היחידה שבקיאה בהם הכי הרבה. אבל לדעתי חשוב לשמוע עוד נקודות מבט ואח"כ להחליט בעצמך.

כשקראתי את הכותרת של המכתב שלך "לא שלמה עם ההחלטה להנשא" המחשבות שלי לקחו אותי אוטומטית לבחורה לפני חתונה. בחורה שיש לה שיקולים לכאן או לכאן אם להתחתן עם בחור מסויים. אולי הם כבר מאורסים, ואז זו כבר החלטה יותר מלחיצה ואולי הם רק בבירורים… להפתעתי הרבה, כשקראתי את המכתב שלך ראיתי שאת כבר לא במקום הזה, המקום הלא קל הזה של לפני חתונה, אלא שאת מדברת בדיעבד.

אני חושבת שכל אחד יכול להסתכל בדיעבד על החלטות שונות שהוא עשה בחיים שלו ולהגיד לעצמו שבדיעבד הוא היה מחליט אחרת. אבל באמת, זו לא צורה נכונה לחיות. זאת צורת הסתכלות שחוטאת לאמת. כי אנחנו, והנתונים שלפנינו, וכוחות הנפש שלנו בנקודת הזמן הזאת של ההסתכלות בדיעבד – שונים בתכלית מבזמן נקודת הבחירה. וזה משמעותי.

אסביר יותר את כוונתי.

תמיד חשבתי שזה מאוד מוזר שאנחנו נדרשים לקבל החלטות על החיים שלנו בלי שיהיו לנו כל הנתונים. זה מצב בנוי במציאות. וזה מאוד קשה!

לדוגמא לגבי מקצוע. איך אני יכולה לדעת איך יהיה לי בתור מורה? בתור אחות? בתור מנהלת חשבונות? אין לי מושג איפה אעבוד, מה יהיו התנאים… מי יהיו האנשים… האם אוהב את העבודה שלי? האם היא תהיה לי קשה מדי? הרי רק אחרי שאחווה את כל האפשרויות העומדות על הפרק מתחילה ועד הפנסיה אוכל לדעת מה יהיה לי באמת הכי טוב.

זה באמת מתסכל הסיטואציה הזאת.

כך לגבי מקום מגורים, מסגרת לימודים, מס' ילדים… כל הדברים האלה נראה לנו שאנחנו בוחרים לפי שיקולים מסויימים. אבל בעצם רב הנסתר על הגלוי, ואיך בכלל מצופה מאיתנו לעשות כל בחירה כזאת?

והבחירה הכי קשה אולי בחיים, שמשפיעה על כל החיים היא בחירה של בעל או אישה. תארי לעצמך שמצופה מאיתנו לבחור אדם אחד לכל החיים. על סמך שיקולים מעטים מאוד יחסית ביחס לתמונה השלמה.

איך אני יכולה לדעת אם הבעל הזה מתאים לי או לא? איך אדע את כל תכונות האופי שלו, את כל ההשקפה שלו, את כל הקשיים שלו? לא רק בנקודת הזמן הזאת, אלא לגבי כל החיים… אני לא יודעת איך יהיו החיים איתו- הרי מעולם לא חייתי איתו. אני לא יודעת איך יהיו החיים איתו מיד אחרי החתונה… ובטח שלא איך ארגיש איתו בגיל 30, בגיל 40, בגיל 80… אחרי שאדע את כל הנתונים אוכל לקבל החלטה מושכלת.

אז את מבינה? איך זה יכול להיות שאנחנו נדרשים לזה? להחלטה כל כך גדולה בלי כל הנתונים? ויותר פלא מזה, איך כל הדורות התחתנו מלא אנשים ועשו את הבחירה הזאת וחיו עד סוף חייהם ביחד? נכון, היו מעטים שהבינו בדיעבד שההחלטה שלהם היתה כל כך לא נכונה שהם החליטו להתגרש, אבל לרוב זה כן עובד.

והתשובה שלי על השאלה שלי היא כזאת. באמת אנחנו לא נדרשים ולא צריכים לדעת מה יהיה לנו כל החיים. אנחנו לא אלה שכתבנו את התסריט של החיים שלנו ולא מנהלים אותם. יש מי שמנהל לנו את החיים בדרך הכי טובה ומדוייקת למה שהנשמה שלנו צריכה לעבור בעולם הזה ועם מה שהיא צריכה להתמודד. כל ההחלטות שאנחנו נדרשים לקבל הן בהתאם לכוחות ולידע שלנו באותו רגע. אנחנו עושים מה שאנחנו יכולים בהתאם למצב הנוכחי שלנו. ובכל סיטואציה נתונה, מלבד החוסר בנתונים, אנחנו בוחרים גם מתוך הכלים שקיבלנו- מבחינה שכלית, מבחינת אינטואיציה מדוייקת או פחות, מבחינת תמיכה משפחתית וחברתית, מבחינת מצב נפשי שבו היינו באותה תקופה… יש אנשים שירצו לבדוק יותר ויש כאלה שפחות. יש כאלה שהפרטים יהיו יותר גלויים להם ויש שפחות. והקב"ה מכוון אותנו בבחירה שלנו ועוזר לנו להחליט את ההחלטה היותר טובה לנו. יכול להיות שנטעה? כן, יכול להיות. אבל האחריות שלנו היא לעשות את הבחירה הטובה ביותר שאנחנו יכולים לעשות באותו זמן בהתאם לכל הנתונים שיש לנו והמצב שאנחנו נמצאים בו. יותר מזה אנחנו לא יכולים, וגם לא נדרשים. ומעבר לזה זה כבר לא אחריות שלנו אלא הקב"ה מנהל את העולם. יכול להיות שנחשוב שטעינו אבל בעצם זה היה המסלול שאליו היינו צריכים להגיע. ההסתכלות לאחור בהאשמה עצמית היא לא נכונה כי באמת שכל אדם רוצה לעשות טוב ולבחור טוב בשביל עצמו. והתוצאות הן באמת לא בידינו. וגם אם אפילו יתברר שטעינו, נדע שגם זה מאת ה'. כי לפעמים אנחנו צריכים להתמודד עם סיטואציות קשות שלעולם לא היינו נכנסים אליהן מרצוננו החופשי אבל ההתמודדות הזאת היא בדיוק העבודה שלנו כאן.

כמו במכירת יוסף שאמר לאחיו בפגישתם "וְאַתֶּם חֲשַׁבְתֶּם עָלַי רָעָה אֱלֹהִים חֲשָׁבָהּ לְטֹבָה לְמַעַן עֲשֹׂה כַּיּוֹם הַזֶּה לְהַחֲיֹת עַם רָב." כמו שכתוב שהקב"ה היה שותף בתכנית עם האחים כי בדרך זאת הוא גלגל את יוסף למצרים והתקיימה כל התכנית האלוקית של יציאת מצרים. בסוף גם לקב"ה יש תכניות בשבילנו. אנחנו עושים את הבחירה שלנו אבל בעצם הוא מנחה אותנו בדרך לדבר הכי נכון שאנחנו צריכים לעבור.

כשאת בחרת באדם הזה להיות בעלך היו לך שיקולים מסויימים. נכון שחלקם אולי היו טעות. אולי לא שמת לב לכל הפרטים. אולי חשבת שדברים יסתדרו. אולי היית תמימה. יכול להיות. אבל לא הייתי קוראת לזה "חוסר אחריות". הייתי משנה את השם לדבר שקרה בתמימות ומתוך רצון טוב. וכך קרה לאור היכולות שהיו לך אז. ולמה קרה שהתחתנת איתו? כי כך ה' הוביל אותך. אולי בשביל שתגדלי עוד בדיוק מהסיפור הזה.

כל ההתלבטויות האלה – זמנן ומקומן הם עד החתונה. צריך לדעת שבכל שידוך יש את ההתלבטויות האלה. כמעט לא קיים כזה מצב שאין סימני שאלה, שאין דברים שמפריעים. בסוף אנחנו מחליטים על הבעל או האשה שלנו כחבילה גדולה שבה יש דברים שבטוח מתאימים לנו, ודברים שבטוח נצטרך לעבוד עליהם ועוד הרבה מאוד לא נודע- דברים שכרגע אנחנו אפילו לא יודעים אותם והם יתגלו במהלך החיים.

אחרי החתונה העבודה שלנו היא שונה לגמרי. אחרי ההחלטה כבר אין מקום להתלבטויות והדבר הנכון הוא לייקר את ההחלטה בעיניי עצמנו. כמו שאמרתי, ההחלטה על בעל היא החלטה קשה מאוד כי צריך לבחור אותו מכל הבחורים שהיו ושיהיו אופציונליים אי פעם. אבל מרגע שהחלטנו, אנחנו בשלב אחר- שלב של בנייה. שלב של להאמין שהוא היה הבחירה הכי נכונה ומדוייקת למה שאנחנו צריכים לעבור בחיים שלנו. עם כל החסרונות שאולי יתגלו בו או בקשר שלנו בהמשך. והקב"ה נתן את ברכתו על כך. מרגע החתונה אנחנו עסוקים בלבנות את עצמנו ביחד, כזוג. ואם עשינו עבודה טובה והיתה לנו סיעתא דשמיא אז ככל שיעברו השנים נהיה יותר מתאימים ויותר מכווננים אחד לשני כי ניבנה ביחד. ואז אין ספק שבגיל 80 הוא יתאים לי, כי ככה בנינו את עצמנו כל השנים.

בשלב הזה של הבנייה, מחשבות שניות והתלבטויות על הבחירה שלי רק פוגמות בבנייה של הקשר והן בד"כ עצת היצר. הן לא מאפשרות לנו לקבל את המקום העכשווי שלנו ולגדול ממנו כי אנחנו כל הזמן נמצאים בספק.

אולי במשל מהחיים אספר לך שפעם ראיתי את אבא שלי מדריך את אח שלי להתקין מדף על הקיר. הם שניהם אנשים מאוד יסודיים והם בדקו כמה פעמים עם הפלס שהמדף ישר לפני שקדחו את החורים בקיר. ואז עשו את כל עבודת ההתקנה וכשהמדף כבר היה צמוד לקיר באופן סופי, אח שלי שם שוב פעם את הפלס כדי לבדוק אם יצא להם ישר. אז אבא שלי הסתכל עליו בחיוך ואמר לו: "לא… בשלב הזה כבר לא בודקים". אז אח שלי צחק בהתנצלות ואמר: "נכון, אתה צודק"…

אני יודעת שמה שאני אומרת זה אולי קשה לך לשמוע. תדעי לך שאני מאוד מבינה את הכאב שלך וכואבת אותו יחד איתך. אני בטוחה שעד עכשיו עשית כל מה שאת יכולה כדי שיהיו לך חיים טובים. ברור לי שאת פועלת לכך.

אני רוצה להציע לך לקחת תקופת ניסיון ולשנות את הסיפור בתוך הראש שלך. לספר לעצמך סיפור אחר, רק לתקופה, לא לתמיד. ולראות האם הדברים ממשיכים אותו דבר או שיש כאן כבר באמת סיפור אחר.

את כותבת שלא היתה מציאת חן ושהכרחת את עצמך להתחתן איתו. את צודקת שלא כדאי להתחתן אם אין מציאת חן בסיסית. אבל אני חושבת שאם בכל זאת בחרת אותו והחלטת עליו, היו דברים שחשבת שיהיו טובים לך. היו דברים שעליהם לא רצית לוותר. ואם היית מוותרת עליו והוא היה מתחתן עם מישהי אחרת, בכלל לא בטוח שלא היית מרגישה שהחמצת אותו. שחבל שאת לא תפסת אותו בזמן. אני מציעה לך לא לשפוט את הבחירה שלך מהתקופה שבחרת אותו אלא קודם כל לקבל אותה. כלומר להגיד לעצמך- בחרתי לפי שיקול דעתי שהיה לי אז. ראיתי בו דברים שרציתי. ואלה היו הנתונים שהיו גלויים לפני. אילו דברים ראית בו? על מה לא רצית לוותר?

את כותבת שאכן גם בדיעבד את רואה בו אדם טוב בעל מידות טובות. זאת מתנה ענקית. וגם שהוא אוהב אותך ומתייחס אלייך יפה. אלה לא דברים שקיימים בכל בעל. מה עוד ראית בו? חשבי עם עצמך ונסי להבין את עצמך של לפני שנה. נסי לקבל את ההחלטה בהבנה ולא "להכות על חטא".

מרגע שתרגישי שיש כאן בכלל על מה לדבר, שיש כאן קשר לבנות, אולי תוכלי להיות עסוקה יותר בלנסות באמת להיות נשואה לו. נראה לי שחוסר הקשר בינכם לא נובע רק מחוסר מציאת חן אלא מכך שאת מרגישה אותו כלא קשור אלייך וממילא גם לא מנסה להתקרב אליו. כמו שכתבת שכרגע כל אחד עסוק בהתפתחות האישית שלו.

יש הרבה דברים לעשות כדי להתקרב לאדם. האם ניסיתם אותם?

את כותבת שאת מרגישה שאתם עובדים על הסביבה. הרבה פעמים זאת ההרגשה שלנו, כשאנחנו נכנסים לנעליים של דבר שראינו מבחוץ בצורה מסויימת ואולי שטחית ועכשיו אנחנו בתפקיד הזה. כך מרגיש כל איש מקצוע חדש. שאנחנו "משחקים את המשחק" כלפיי חוץ אבל בעצם אנחנו מרגישים כמו ילדים מתחזים. שמעתי את זה פעם או פעמיים מחוקרים חכמים ומאנשי מקצוע. כך גם מרגישים אחרי החתונה לפעמים. כל זוג יכול להראות מבחוץ שהכל אצלו מצויין ורק הם יודעים עם מה הם מתמודדים.

את גם כותבת שאת מתביישת להסתובב איתו. האם יש משהו לעשות לגבי המראה החיצוני שלו? האם יש משהו שאת יכולה לשנות בהסתכלות שלך? למשל, להסתכל על הדברים שנראים טוב אצלו?

את כותבת גם שאתם דומים באופי וזה דבר שמפריע לך. אני חושבת שאופי דומה זה לא מכשול לקשר טוב. פעמים רבות זה דווקא מתכון להצלחה. בכל אופן, כל אדם הוא עולם ומלואו ויש בו הרבה גוונים. לא יכול להיות שאתם בדיוק אותו בן אדם. ולו רק ההבדלים בין המינים יוצרים הבדל מסויים שגורם לעניין בד"כ. אנשים בעלי אופי דומה יכולים לדלג על שלב הגישור על הפער הזה ולהעמיק את הקשר בדברים אחרים. לדוגמא בחוויות משותפות או בידע מעולם תוכן שונה.

אני חושבת שבשלב הראשון את לא צריכה להשתדל לאהוב אותו כי לדעתי האילוץ העצמי הזה רק מרחיק אותך ממנו. אולי את גם לא צריכה לבחון כל הזמן האם את כבר אוהבת אותו או לא? אולי בתקופת הניסיון הזאת, אם תרצי לקחת אותה, כדאי להתרכז בפשוט להתעניין בו יותר או לכוון את המבט לדברים הטובים שבו. אפילו לשכוח לרגע שאת חייבת להיות אישתו אלא סתם כמו שני אנשים שצריכים לעשות איזה פרוייקט ביחד.

עצה נוספת היא עצה של הרב דסלר בספר מכתב מאליהו. הוא כותב שם שנראה לנו בהסתכלות פשוטה שאהבה מולידה נתינה. אבל האמת היא שההיפך הוא הנכון. שנתינה מולידה אהבה. אולי תנסי להתרכז בנתינה כלפיו ותראי מה זה מוליד בתוכך. כדאי לך לקרוא את זה במכתב מאליהו, חלק א', קונטרס החסד חלק א', פרק ד' (אצלי בעמ' 35).

אם תנסי להתקרב אליו בעדינות, בסבלנות, אם תנסי להכיר אותו יותר באמת ואח"כ תרגישי שזה באמת לא זה, אז אני חושבת שאז יהיה המקום לחשוב ברצינות להפרד. באמת קשר של נישואים צריך להיות, בהמשך, באידיאל, אחרי בנייה- קשר טוב של שמחה הדדית אחד בשני ואהבה. אבל זה בד"כ לא קורה ביום או יומיים.

דבר נוסף שאני רוצה להגיד לך זה מה שהתחלתי איתו. אל תהיי עם זה לבד. כמו שעכשיו פתחת והתייעצת, אני ממש חושבת שכדאי לך לקבל עזרה ממישהי שאת סומכת עליה. לדעתי אשת מקצוע תוכל לעזור לך מאוד לסדר את המחשבות והדאגות ולחשוב מה עושים. ללוות אותך. את נמצאת במצב מאוד מבלבל וקשה ותמיכה כזאת יכולה מאוד להועיל לך. אפילו אם זה בתשלום זה שווה את זה.

ודבר אחרון, כדאי להתייעץ עם רב האם בשלב כזה של מחשבות כדאי לחכות עם ילודה בינתיים. אני בטוחה שיאפשרו לך את זה ונראה לי שזה מה שנכון לפי המצב. ילדים רק יסבכו את הסיפור יותר.

אני חושבת שאת אמיצה על כך שאת מתמודדת עם דבר קשה מאוד, ועל כך שבחרת לפתוח את זה ולשאול. לשים דברים על השולחן ולבחון אותם. אני מאחלת לך שהקב"ה יראה לך את הדרך הנכונה. היא לא תמיד הפשוטה ביותר, אבל היא בטוח הנכונה ביותר לנו.

אם תרצי להמשיך להתייעץ כתבי לי מה חשבת ולאן זה הוביל.

בהצלחה רבה!

נעה עינב