שלום יקרה,
מאיפה להתחיל?? אני קוראת אותך ומרגישה במעט שאני יכולה, את הכאב הגדול… כמה זה מעייף וצורב לקוות ולהתאכזב ושוב לקווות ושוב להתאכזב, עד שהלב הופך לפקעת של אכזבות ותקוות, לגוש של כאב עצום שמתפרץ בכעס, בתסכול, בעצבות, בהסתגרות ואפילו בתוקפנות. אדם שתוקף זו דרך להוציא כאב, אמנם לא דרך טובה, אבל זה מעיד על מצוקה גדולה ואת ראויה להמון חמלה, חמלה אלוקית וחמלה של עצמך וגם של האיש שלך שאני מקווה שאת מוצאת לעצמך זמן יומי לשתף אותו במה שעובר עליך, להתנחם יחד.
בין השורות אני מבינה שהגעת לרוויה מהמצב הזה ואת רוצה לקחת את העניינים לידיים, לצאת לחופשי, לזכות לחירות פנימית בשבילך ובשביל משפחתך. ובעיקר את שואלת: איך והאם זה אפשרי?
יקרה, כל דבר אפשר לשנות. גם אם לא את המציאות-את התפיסה שלך עליה. האושר שלך אינו תלוי בשום דבר. כאב לא יפריע לך לעולם להיות מאושרת, להיפך, את תוכלי לגדול ממנו ולהבין באמת איך מגיעים לאושר למרות הכל.
וחשוב לי להגיד לך: מותר לך לכאוב. מותר לך להצטער. זה לא סותר את האמונה בה’ יתברך. את מאמינה שה’ עשה את הכל והכל זה לטובה ויחד עם זה כואב לך, שורף לך בלב, מעצבן אותך ומכעיס כלכך שרק את לא והם כן.
ואיך זה מסתדר יחד? הלב שלנו מרגיש וזה אנושי הוא מרגיש כעס, קנאה, אהבה ושנאה ביחס לכל מיני מצבים בחיים ולא רק. לפעמים החוויה עולה מבפנים ואנחנו מדמיינים שזה קשור במשהו חיצוני, אבל כאב יש לכל אדם מעצם היותו, מכך שהחיים לא מושלמים ושיש לנו הרבה מה לתקן… יש מי שמודע לכאב הזה יותר, יש מי שגם במציאות יש לו גורמים שמגבירים מאוד את עוצמת הכאב, ויש מי שיש בו רגישות גדולה ולב חי, והוא מרגיש כאב גם בלי שחסר לו משהו ממשי במציאות החיצונית.
לכן, להדחיק את התחושות ולהתעלם מהם תחת כותרת של אמונה זה לא באמת אמונה. הקב”ה רוצה מאתנו את הלב שלנו והשלב הראשון בנתינת הלב לקב”ה זה להרגיש את מה שאנחנו מרגישים את מה שעולה בנו, להיות עם התחושה לדבר אותה לעצמינו, לפרק אותה לגורמים ולהכניס את ה’ למקום הכי כמוס והכי כואב, לבכות אליו לשאול אותו, להגיד שיש בך רגשות קשים ולספר לו ה-כל בלי לפחד, לשאול את השאלות ולבסוף אולי גם לקבל נחמה ועליה נוספת באמונה.
למשל, את עייפה עצובה ועצבנית כמה ימים לפני מחזור ואת נאלצת ללכת לברית של קרובת משפחה, מולך בשולחן יושבות עוד 3 נשים בשלבי הריון מתקדמים. ליבך נצרב מקנאה, את מקנאה, מקנאה בהן שלהן יש ולך אין. את רוצה שיהיה לך גם!! ה’, ג-ם א-ני רו-צה יל-ד……. תצעקי, תבכי, תני ביטוי לעצמך, מה את עוד רוצה בחיים ואין, כמה גלות זאת, כמה צער…
תני פורקן לדבר הזה שאין לו שם, שבי בחדר חשוך לבד, לתוך הכרית ולהרגיש איך ה’ נוכח ושהוא מלך העולם והכל נעשה ברצונו, בקשי ממנו שיעזור לך לגדול מהקנאה הזו, לקבל אותה מבלי להתנגד ולהתנגח בלב שלך, להקשיב מה את רוצה, מה כואב, כמו לילדה קטנה וסובלת, בלי לשפוט בלי להגיד זה לא בסדר לקנא.. אולי בסוף גם תצליחי לשמוח איתה בלב שלם אבל זה לא יגיע בלי לעבור דרך הכאב ולקבל את זה שאת מקנאה. פשוט לקבל את זה. כי אם הקב”ה אינו עוזרו אינו יכול לו. וה’ שולח תשובות ומתוך האפילה הוא מוציא לאורה. מנסיון של הרבה הרבה יהודים. בפרט של נשים שאף אחד לא יכול לסגור את שערי השמיים בפני דמעתן.
תני מקום לחרב הזו, שנתקעת לך בלב. את פצועה.. תדברי אותה, שפכי כמים ליבך נוכח פני ה’… תני מקום לכך שאת רוצה גם וזה לא בא לך בקלות וכמה את מתאמצת ומזיעה ואז מפילה, ומתאכזבת והדבר החי הזה הופך למת…
”וצללתי אל שדה של פרחי אביב שהפכו להיות שאלה דוקרת, קורעת אותי לגזרים מותירה בורות פעורים” (רוחמה בן יוסף) בכי אותם, את הבורות, בקשי מה’ שיהיה איתך שיאיר לך מה התפקיד שלך בתוך כל הכאוס הזה, שילחש לך שאת אישה טובה גם אם את לא מצליחה לייצר חיים, ושלבסוף הדבר הזה לא באמת בידיים שלך כמו הרבה אנשים שיש אשליה שזה כן בידם. זה באמת לא תלוי בך ותקבלי את זה, תקבלי אותך ככה. תתפללי מהמקום הזה, תנסי לצמוח ממנו ולאט לאט להבין איך את גדלה מתוך הכאב, איך את לומדת קרבת ה’ ואמונה….
אנחנו לא מבינים חשבונות שמים ולמה את צריכה לעבור דווקא את זה.
אנחנו לא מבינים.
אבל יש לזה משמעות שיום אחד תביני אולי כאן ואולי שם ואולי אף פעם לא. רק מה, תתמסרי להנהגה של הקב”ה גם אם היא כואבת, כשאת יודעת שאת בידיים שלו ואת מובלת בידי ידיד נפשך אב הרחמן, את יכולה להרגיש נחמה קטנה בתוך הכאב הגדול מנשוא…
יש תורה מאוד יפה בליקוטי מוהר”ן (אני פשוט מכירה איזה שיר שכתבו עליה, אצלי הכל נקלט בדרך הזאת…:) שכך כתוב בה:
וַתְּחַסְּרֵהוּ מְעַט מֵאֱלקִים וְכָבוֹד וְהָדָר תְּעַטְּרֵהוּ’ (תְּהִלִּים ח). הִנֵּה יָדוּעַ כִּי כָּל מַה שֶּׁחָסֵר לָאָדָם הֵן בְּרוּחָנִי הֵן בְּגַשְׁמִי הַחִסָּרוֹן הוּא בְּהַשְּׁכִינָה, שֶׁהוּא בְּחִינַת אֱלקִים. וְזֶהוּ: וַתְּחַסְּרֵהוּ – בְּוַדַּאי – מְעַט מֵאֱלקִים, הַיְנוּ הַחִסָּרוֹן בְּוַדַּאי מֵאֱלקִים, הַיְנוּ בְּהַשְּׁכִינָה. אַך כְּשֶׁיֵּדַע זאת… בְּוַדַּאי יִהְיֶה לוֹ צַעַר גָּדוֹל וְעַצְבוּת, וְלא יוּכַל לַעֲבד הַשֵּׁם יִתְבָּרַך בְּשִׂמְחָה. לְכָך צָרִיך לְהָשִׁיב לְעַצְמוֹ, מָה אֲנִי וּמֶה חַיַּי כִּי הַמֶּלֶך בְּעַצְמוֹ מְסַפֵּר לִי הַחִסָּרוֹן שֶׁלּוֹ וְכִי יֵשׁ כָּבוֹד גָּדוֹל מִזֶּה? מִתּוֹך כָּך בָּא לְשִׂמְחָה גְּדוֹלָה… וְכָבוֹד וְהָדָר תְּעַטְּרֵהוּ הַיְנוּ עַל יְדֵי כָּבוֹד וְהָדָר שֶׁיֵּשׁ לוֹ שֶׁהַמֶּלֶך בְּעַצְמוֹ מְסַפֵּר לוֹ הַחִסָּרוֹן” (ליקוטי מוהר”ן, חלק א’, תורה פ”ט)
כל צער שמגיע אלינו, הוא מגיע בגלל איזה חיסרון, איזה משהו שצריך לתקן וכאשר אני מבינה שזה מגיע מה’ לפעמים יכולה להיות לי עצבות: אין לי שליטה על זה, מה אני כזו גרועה שהוא מחסיר ממני? אבל הנחמה הגדולה היא להבין שהקב”ה לא שולח לך את הכאב הזה כי את גרועה, כי הוא סימן אותך, או ח”ו כדי שיהיה לך רע וכואב, לא, הוא פשוט מגלה לך משהו, גם לגבי התיקון שלך את תוכלי ללמוד דרך הכאב הזה איך לגדול וגם כאשר יש לי צער ואני מתבוננת למעלה ואומרת: ה’, אתה זה הצער שלך! זה ממך! גם אתה חסר.. כאשר אני מבינה שהוא מגלה לי את הצער שלו, אז העליתי את הכאב לשורשו, כי כשאני שרויה בצערי ופתאום מתרוממת ממנו רגע ומבינה שזה גם צער של השכינה, וגם הקב”ה חסר הרבה, חסרים לו ילדים, כאלו שאיבדו את הדרך, חסר לו בית להיות בו, חסר לו אותנו כשאנחנו לא תמיד זוכרים שהכל ממנו והכל לטובתנו הנצחית.. כמה חסר לו… ואז, כשמעלים את הצער לשורשו, כשמבינים שהכאב הזה בא כי ה’ בוחר בך, הוא מאוהב בך באופן מיוחד, הוא מכבד אותך ומגלה לך את צערו הפרטי, את אשת סודו של הקב”ה.. מזה הדבר, אומר רבי נחמן, את יכולה להגיע לשמחה גדולה ממש…
שמעתי פעם בשם אחד הרבנים שענה למישהי שיש לה “רק” שלושה ילדים (כלשונה) האם לעשות טיפולים או לא. היא תיארה כמה היא רוצה עוד, אבל כמה שזה קשה לה. אותו רב ענה לה שבמקום להיות עסוקה במה שאין ולכאוב ולסבול סבל מיותר, פשוט לשמוח במה שהקב”ה נתן, להרפות ולקבל את המציאות הזו. כמובן שהתשובה הזו ניתנה לה והיא לא מתאימה לכל אחד. אבל התשובה הזו האירה לי זווית אחרת: כמה אנחנו רצים קדימה כל הזמן, וכמה לא ברור מאליו לעשות רגע שהות, הפסקה, ולהודות, לשמו ב”יש” הגדול, הבלתי מובן מאליו..
נכון את רוצה עוד הרבה ובע”ה שיהיו לך המון נשמות קדושות לגדל,
אבל כרגע, הקב”ה החליט עבורך שהוא מפקיד בידייך שתי נשמות גדולות במיוחד
אי אפשר להבין מי צריך לגדול איפה, ומה התיקון שיש לכל אחד לעבור
ולכן רק אחרי שתתני מקום לכאב הגדול, נכון, זה שורף בלב זה חרב דוקרת, אחרי שתני לזה לכאוב עד הסוף בלי לעצור.
תסתכלי על שתי המתנות הלא ברורות מאליהן שקיבלת,
כמה אור?
כמה שמחה הן הכניסו לחייך הנסיכות הללו?
כמה לא ברור מאליו שהן נולדו לך?
כמה לא ברור מאליו שהן בריאות ושהכל בסדר איתן?
תתמלאי בהן, תתנחמי.
תודי עליהן.
זה בסדר להיות עם האין לתת לו את כ—–ל המקום,
אבל אחר כך, להצליח גם להסתכל על היש, להצליח להתמלא ממנו להכיר עליו תודה.
ולבסוף, אם את יודעת על עצמך שיש ימים מסוימים בחודש שיש בך סדק בנפש וכל תהום הרגשות המודחקים צפה ועולה כמו סופת צונאמי. תתכונני לזה, תפרקי עוד קודם את ים הכאב הזה שלא יציף אותך בזמנים שהגוף והנפש חלשים. מדי יום תקדישי לעצמך 10 דקות שאת מספר לה’ מה את עוברת ומה זה בשבילך ובשביל המשפחה שלך
ההצפה הזו מחסלת לך את כל האנרגיה, והאנרגיות הגופניות וכמוהן הנפשיות לא קיימות לעולם, צריך להטעין אותן. צריך להטעין את הנפש ואת הגוף שיוכלו להתמודד עם האתגרים האלו. ואיך מטעינים? תחשבי על 10 דברים שאת אוהבת לעשות ושלא תלויים באף אחד ותקחי לעצמך זמן שבו את אקטיבית, יוזמת, מוזיקה נעימה, עוד חמש דק’ באמבטיה, ארוחה טובה, דברים הכי בסיסיים שחמשת החושים קולטים ושלא בהכרח דורשים מאמץ או מציפים.
כמובן שאם את מרגישה שה מעבר ליכולות שלך להתמודד עם הים השוצף הפנימי הזה שבתוכך וזה גדול עלייך להתמודד לבד אני מאד ממליצה לך לפנות לטיפול שיעזור לך לתת מקום לעצמך ולכאב שמלווה אותך
אם תרצי יש לי אפשרות להפנות בנוסף, יש היום אפשרויות של טיפול חינמי דרך קופ”ח למי שלא מסוגל לממן לעצמו טיפול פרטי
שמעתי על אישה שנולדו לה רק בנות, והיא משתוקקת לבן ואין. היא נשאלה מדוע היא רוצה בן וענתה: כדי שילמד תורה, יעבוד את השם, יעשה לו נחת, אני רוצה בן כזה… שיהיה במילים פשוטות ”חתיך רוחני”. ואז היא נשאלה: אם את רוצה בן שילמד תורה, מה זה משנה אם הוא לומד אצלך או אצל השכנה, הרי שניהם עושים נחת לקב”ה?
אז ברור שאנחנו רוצים גם שיהיה לנו נחת, ומותר! זה נורמלי ולא הבאתי את הסיפור כדי ללמד על דבר שהוא בלתי אפשרי וזה לא ברור מאליו לשמוח בכל מצב, ולהצליח לשמוח מכך שיש טוב בעולם גם אם הטוב הזה לא יורד דרכינו ואנו חסרים אותו עד כאב (כאב? עד מוות!) זה לפעמים כמעט בלתי אפשרי. זה לא נכון לכמת או להשוות כאב, אבל אם יש דעת אמיתית שאנחנו פה לתיקון מסוים, צריכים לעבור דברים מסוימים לתכלית ניצחית ויקרה, כל הצער שלך נאגר אצלו הוא שומר את הדמעות כדי לשמור עליך, להייטיב לך בדרך שרק הוא מבין שטובה לך.. ובאמת באמת לכל אחד יש חבילה, אנחנו בגלות שבה לכל אחד כואב משהו אחר, יש כאלו שלא התחתנו בכלל ואפילו בן זוג אין, יש שיש בן זוג ואין ילדים, יש שיש ילדים אבל רק מעט, יש שיש הרבה ילדים אבל רק ממין מסויים, ויש שיש להם ילד מיוחד וחריג, ויש כאלו שהתפרצה אצלם מחלה גופנית או נפשית, יש מי שספג אלימות והתעללות, יש מי שנפטר לו מישהו, ויש גם מי שסובל ולא יודע למה… כל אחד וכאבו הוא. ואל לנו לחייב את עצמינו להתנחם בכאב ה”גרוע יותר” כי אם כואב- אז כואב. והכאב שלנו הוא כאב-יש לו מקום, רק מה, לזכור גם לראות את ה”נשיקות המלוחות” שיש בדרך… בתוך הכאב…
כשמחפשים משמעות אפשר לחשוב על מושגים של נצח,
איך בתוך כל יום שמצטרף לנצח ושלעולם לא יחזור אנחנו מתאפסים על עצמינו,
חוטפים טוב והרגע, כי זה מה שנצליח לקחת מאותו יום,
זה באמת מה שישאר מאיתנו, הטוב שהגדלנו כאן בעולם,
האמונה, התפילה מלב נשבר, השיחה החופשית עם בורא עולם על כל התהיות התעיות והטעיות, החיבור והקרבה אליו, זו המטרה שלשמה אנחנו כאן, זו גם תכלית הכאב וזה מה שישאר מאיתנו לעד.
לסיום אני מצרפת לך שיר של נרקיס רבקה מחניימי ז”ל, חברה יקרה שהתמודדה עם סרטן והותירה בעל ושתי בנות מתוקות (אם תרצי את החוברת כולה, שלחי לי בקשה ואשלח בשמחה, אני רואה מצווה גדולה להפיץ את המסר שהיה לנרקיס לתת לעולם)
נרקיס מהווה בשבילי דוגמה לאיך גדלים מכאב בל יתואר,
איך מוצאים משמעות בתוך מוות וחידלון
איך קמים ונופלים ושוב קמים ושוב נופלים…
ובינתיים,
פשוט גדלים…
הלאה,
פנימה והלאה,
קחי את הנדידה
אל העומקים.
אחדי
בין חושך לאור
בצלילה
חסרת משקל ואלגנטית
אל עין הסערה.
זרועת נציבי מלח
(המסתובבים לעד אל סדום הנהפכת)
וקיצרת נשימה,
שם לבטח תפגשי ספינות טרופות
ואפילות עתיקות וסומות
ובעתה.
במקום בו כבר לא רואים כלום עם העיניים
רק הלב יוכל להיפקח.
זה בסדר
לפחד.
כשתוכלי להרפות
תגלי שאת יודעת.
פשוט
לצוף
הנה כך
גלים משרטטים לך שבילים מפתיעים
וצדפים נשיקות מלוחות.
ציור של רגע
יירקם בשכלך הער.
הנה כך את שותפה בבריאה:
אל חושייך הכרויים בעמל ואמונה
מגשים את עצמו אלייך,
אי
נעלם וקסום,
עשיר במחצבייך הטבעיים.
באהבה והערכת אין קץ,
למי שאת, לכאב שיש בך
ולדרך שאת עוברת באומץ
כדי לגדול
תמר מ.
tamarmoshe91@gmail.com
דלג לתוכן
