אני מיואש.
פשוט מיואש מהחיים.
עברתי ב20+ שנות חיי שנים מאד לא קלות.
הורי תמיד היו על סף גרושין. כך המשפחה התנהלה במשך שנים.
אחי ואחיותי התחתנו ואני נשארתי בבית עם 2 אחיות.
השנים האחרונות היו גיהנום. אמא שלי היא אישה קשה מאד, חשתי כלפיה תיעוב ולא בכדי. אני לא מדבר על אמא שלא נתנה לי מספיק סוכריות בחיים, אלא על אמא שעשתה הכל כדי להרוס אותי, להשפיל אותי ולרמוס אותי. הכל. אני מדבר על אמא שהתייחסה אלי בניכור ובשנאה, שהזיקה לי בצורה קשה, שאיימה עלי בצורה שאינה משתמעת לשני פנים ואין כאן המקום לפרט מעבר לזה, אבל אני ממש עדין בתיאור. גם אני לא הייתי טלית שכולה תכלת. השבתי לה לא מעט פעמים מילים קשות ומחפירות ואני מצטער על כך, אך מעולם לא הרמתי עליה יד, למרות שאני סבור שזה היה פתרון הולם למצבי מבחינה מעשית והלכתית. גם אחי ואחיותי מסכימים שהיא אישה קשה שזקוקה לטיפול ואולי אפילו לאשפוז, חלקם ישתעשעו אף ברעיון של אשפוז בכפיה. אבי, שהתגרש ממנה לאחרונה, סוף סוף, סבל ממנה סבל קשה מאד. גם הוא תרם חלק מסויים מהנתק שלהם, אך מעולם לא הפריע לה לחיות, לא ביקש ממנה להשתתף בהוצאות הבית וזאת למרות שהיא עובדת ומרוויחה לא רע, והוא עובד קשה וצריך להחזיק בית לא קטן עם משכנתא עצומה. הוא מעולם לא הציק לה בצורה אקטיבית או נכנס איתה לחיכוחים מיוזמתו. כשהייתי בן כ9-12, שוב עמדו הורי להתגרש, אימי המרידה אותי ובני משפחה נוספים נגד אבא שלי. אבי הצטער מאד והיה שרוי במצוקה נוכח העובדה שלא הסכמתי להיות איתו בקשר. למרות זאת הוא התייחס אלי כאב אמיתי, תמך בי ושכח לי את הכל בשבריר שניה. תמיד גדלתי על זה שאבי הוא אדם רע, עשיר וקמצן שלא מוכן לקנות לאשתו ולבניו כלום. שהוא מקור הרוע האנושי.
חלפו כמה שנים, הפרשה שוב מתפוצצת ואני כבר בוגר. אני לא בקשר עם אמא שלי, אני ממש מתעב אותה. לא סולח לה על ההפרדה שיצרה ביני לאבי. בעיניים אובייקטיביות לחלוטין, אני מסתכל לאחור וקולט שכל מה שהיא סיפרה לי על אבי במשך כל השנים, זה בעצם סיפור חייה. אבא שלי לא עשיר, הוא עובד קשה למחייתו ומחזיק בקושי את הבית. למעשה, אין לי מושג איך הוא הצליח מהמעט הכלכלי הזה לתת לנו כל כך הרבה. אני רואה שלמרות קשייו הכלכליים הוא לא מבקש ממנה השתתפות בהוצאות הבית. אני רואה שהיא הקמצנית ולא אבי, הכל אצלה חד כיווני, חיה על חשבונו, אך את האוכל שהיא קונה היא תשמור לעצמה. ואז אני מסתכל לאחור ומבין שאני לא יכול להגיד עליה שום מילה טובה. אין לי זכרון טוב אחד ממנה. כלום. הדבר היחיד שאני יכול כיום, במבט לאחור לזכור לה לטובה, הוא גידולי בביטנה 9 חודשים וגידולי כתינוק-פעוט. מגיל שעמדתי על דעתי, היא פשוט קפצה על כל הזדמנות כדי להחליש את הבטחון העצמי שלי ולהשפיל אותי בפני חברי למרות שהיא יכלה להמנע מכך בצורה פסיבית פשוטה מאד.
אני אדלג על כמה שנים, כדי לא לחשוף את עצמי.
יש לי כיום עסק מאד מוצלח בתחום מאד מתפתח. אני נמצא במקום טוב יחסית מבחינה רוחנית, למרות מה שעברתי ויש לי את כל הסיבות בעולם להיות מאושר. אבל אני לא. אני לא מצליח לשכוח אותה. לא מצליח להתגבר על זה. אני כבר לא מתעב אותה. אבל לפעמים צפות לי רגשות שנאה כלפיה לרגעים קצרים. אני לא שונא אותה כל הזמן, לא חושב עליה כל היום. ממש לא. אבל זה משהו שלפעמים צף וגורם לי להיות לרגע אדם אחר לגמרי. מצבי הנפשי התערער ואני סובל מתנודות קיצוניות מאד של מצבי רוח.
אני לא מוכן להתחתן. אני רוצה אישה ויותר מזה אני רוצה ילדים, אבל אני לא מסוגל להאמין יותר במין הנשי. זה לא משהו פשוט שיחלוף לבד וזה לא משהו שאני יכול/רוצה/מסוגל לטפל בו לבד/אצל מטפל מקצועי.
יש לי את עבודת חלומותי ואני שונא אותה. זה לא היה ככה. אמנם סיבות נוספות גרמו לי לשנוא את העבודה, אבל חלק גדול מזה זה התנודות במצבי הרוח שלי.
אז אני בערך בן 20, לא מסוגל להתחתן, אך רוצה, לא מסוגל להיות באותו חדר עם אימי, שונא את עבודתי עליה חלמתי במשך שנים.
אני לא עובד ימים שלמים. לקוחות שלי לא מבינים אותי. חלקם כועסים, חלקם מנסים לדובב אותי, מה עובר עלי, חלקם התייאשו ופשוט עוקצים אותי פה ושם, אך לא עוזבים אותי. לקוח אחד חשוב וגדול עזב אותי. האמת שגם הוא אשם בניתוק, אולי אפילו יותר ממני, אך אני מרגיש שמבחינה שכלית יכולתי להתגבר על המצב הזה ולהשאיר אותו לקוח שלי, הסבל הנפשי שלי מנע ממני אפשרות לעבוד בצורה שכלית קרה באותם ימים.
היו לי התפרצויות זעם על 2 לקוחות. אחת מהן ממש מרשעת ואני פשוט התחלתי להתנהל מולה בתקיפות עד לסיום החוזה ביננו. אני לא מצטער על זה, כי היא ניסתה לנצל את טוב ליבי ולסחוט ממני עבודה שאני לא חייב לה. השניה באמת לקוחה נחמדה, אבל מה, היתה קרציה וחופרת. היא הביאה אותי למצבים שכשאני רואה את השם שלה על צג הטלפון שלי אני משתולל מזעם. כיום התפרצויות הזעם שלי נעלמו, אך במבט לאחור, אני יכול להבין את עצמי. היא העבירה אותי מסכת הצקות וחפירות לא פשוטה. פניתי לבוס שלה והודעתי על סיום ההתקשרות, הוא ידע למה, אך הסברתי לו שאני הבעיה ולא העובדת שלו. לאחר כמה ימים הוא החליף אותה. זה לא מה שהתכוונתי לעשות, אך זה המצב שנוצר. מאותו רגע התפרצויות הזעם נעלמו. נשארתי עם מצבי רוח קיצוניים מתחלפים. אני יכול לקום בבוקר, להתפלל מכל הלב, להתחיל את העבודה בחשק ובמרץ, ולמחרת לקום כועס, עצבני, לא נחמד, רוטן, עצלן, ונזכר רק בדברים הרעים שקרו לי בעבר. אני חצוף שאני בכלל מתלונן על משהו. יש לי עבודה טובה, נוחה, מכניסה משכורת מכובדת, אך אני לא מצליח לפעמים לראות את הטוב הזה. הבעיה, שזו אמא שלי. אמא שלי לעולם לא יכלה לראות את הטוב בחייה, ואני נופל לתוך אותו בור. אני מרגיש שזה בגלל שעניתי לה בזמנו, גם בעצם העניה, גם בגלל המילים שאמרתי וגם בגלל האופן שבו עניתי לה. אני רוצה לבקש ממנה סליחה, למרות שאני סבלתי ממנה פי כמה וכמה, לא רק בשבילה, אלא בעיקר בשבילי. אני חושב שאם אסגור את המעגל הזה, החיים שלי עשויים להשתנות במידה מסויימת. הבעיה: בקשת סליחה ממנה, כלשהי, תפעל בהכרח לרעתי וגם לרעתה. אחת הבעיות שלה, היא שכאשר אדם מבקש ממנה סליחה מסוייגת, היא לא מבינה את הסייג ומחליטה שאם הוא ביקש סליחה, רק הוא טעה והיא לא צריכה לעשות חשבון נפש. מבחינתי זו בעיה חמורה, מכיוון שבקשת סליחה כזו תפריע לה להבין מדוע היא הגיעה לאן שהגיעה (לא מקום טוב) ותפריע לה לבנות את עצמה מחדש כהורה שאפשר להגיד לו שלום בשמחות, גם אם לא לאהוב אותו.
אני מצטער על האריכות.
נותרתי עם השאלות הבאות:
1. כיצד אני משיב לעצמי את האמון במין הנשי?
2. כיצד אני מבקש ממנה סליחה על חלקי מבלי לאפשר לה לשכוח שהיא הרסה את חיי?
3. איך אני מתגבר על מצבי רוח המתחלפים בקיצוניות (משפיע גם על רוחניות)?