שלום לך אמא יקרה .
ושלום לך אשה חשובה ויקרה.
כן, אני לא התבלבלתי. לא כתבתי לשתי נשים.
אני כותבת לך שואלת יקרה ולך הן שתי הפניות.
אני רק מבקשת ממך להעיף מבט פעם נוספת ולשאול את עצמך, איזו פניה מדברת אלייך יותר.
הראשונה? אמא יקרה.
או השניה? אשה יקרה.
אינני יודעת את תשובתך, אבל בכל אופן אנסה לנחש.
בשורה הראשונה בה התבקשת לכתוב את שמך ציינת, אמא לשניים.
ואת מכתבך פתחת בשורה יש לי שני בנים חכמים ומקסימים.
כל כך ריגש אותי לראות את החלק האימהי שבך שהוא בולט ויקר לך ודומיננטי מאד בחייך.
את אמא.
יש לך שני בנים חכמים ומתוקים.
כמה זה משמעותי לך.
יכולתי רק לדמיין כמה חלמת על להיות אמא.
כמה בילדותך חשבת איזו מן אמא את תהיי.
כמה משמעות קיבלת אחרי שילדת את הבן הבכור.
וכמה זה יקר לך הרגע שבו הפעוט התחיל למלמל אמא ולהביט עליך.
כי זה החלק הכי דומיננטי בעולמך- אני אמא.
אני בטוחה שיש לך עוד הרבה מעגלים בחייך, זוגיות, משפחה, הורים, חברות, עבודה.
אבל את כל מה שעבר עלייך וכל הפרטים הקשורים בך, בזוגיות שלך, בעבודה שלך, בילדות שלך, בתחושות שלך כל זה רק יכולתי לשער כי את לא פירטת לי.
ושאלתי את עצמי, מה עוד יש לך בעולמך חוץ מהיותך אמא?
איך הזוגיות שלך?
איך הסיפוק שלך מהעבודה?
איך הקשרים החברתיים שלך?
איך הקשר שלך עם הורייך?
ולא סתם שאלתי.
אני יודעת שאת יכולה לענות, עזבי אין לי זמן לכל הדברים שאת שואלת. אני כל הזמן עסוקה עם הילדים שלי.
וכאן אני מנסה לומר לך רגע, בואי נעצור. בואי נתבונן רגע במעגל הזה שמסתובב ללא הפסקה.
אני אמא מהרגע שאני פוקחת עיניים…אין לי שנייה לעצמי… מי זה עצמי בכלל?…אני צריכה להיות אמא טובה עכשיו לילדים… אבל אני עייפה… אני מותשת…אני חסרת סבלנות לילדים…אבל אני צריכה להיות אמא טובה… אני מתוסכלת…אני עצבנית…אני צועקת עליהם…אני מאוכזבת מעצמי..אני מיואשת…אני צועקת…אז מה אי שווה בכלל?…אני כישלון?
מכירה את הסחרחרה הזו?
אז קודם כל תנשמי עמוק, את בחברה טובה וחשובה מאד. הרבה אימהות מסתובבות יחד איתך.
אבל את יכולה לבחור קצת לרדת מהסחרחרה הזו ולנוח.
כן, פשוט רגע לנשום.
נכון שאת אמא.
אבל את גם אשה. לעצמך, לתחביבייך, לנפשך. לרגעים קטנים שאת רק מפנקת את עצמך.
וזהו הכלל הכי בסיסי וחשוב בהורות.
לפני שאת אמא- את אשה לעצמך.
ככל שתוכלי יותר להרשות לעצמך להיות באהבה כלפי עצמך ככה תצליחי להיות גם אמא לילדייך.
אהבה כלפי עצמך, זה רגעים של הבטה פנימה, כל יום. ממש כל יום.
זמן קצוב שאת חושבת מה היה לי טוב? מה היה לי רע? למה היה לי רע? מה אני מצפה מעצמי?
האם זה הגיוני? האם אני יכולה לחבק את עצמי ולומר כמה מילים טובות ולהאמין במילים האלה.
איזה פינוק קטן הייתי רוצה להעניק לעצמי?
ולמה אני אוהבת את עצמי?
תתחילי בדברים קטנים. קטנטנים.
תתחילי לבדוק היכן את שווה בעיני עצמך, בלי קשר לזה שיש לך שני ילדים.
לפני זה.
במה את שווה כבן אדם.
אם תאמיני בעצמך כבן אדם, שאת ראויה שיהיה לך טוב. שאת שווה מילות הערכה. שאת מלאה בטוב ולכן לפעמים גם נופלת ומותר לך לסלוח לעצמך. שאת אנושית ולכן יש בך גם הרבה טוב וגם חולשות אנושיות. וזה אנושי ונורמלי ואפשר להתבונן בזה ולקבל את זה.
רק ככה אחרי שתהיי אשה.
תוולד בתוכך אמא.
כזו שיודעת שיש לה ערך.
שהיא לא תלויה רק בכמה הילדים שלה מוצלחים ורגועים ויפים.
שהיא לא תלויה בכמה ילדים היא הצליחה להביא לעולם.
שהיא טובה. בלי קשר. כי היא טובה כבר קודם. כי היא אוהבת את עצמה. מבפנים. עם החולשות והכוחות.
תתידדי עם עצמך,
את שווה את זה.
תוכלי לצאת למסע הזה. לבד.
תוכלי לבקש מבעלך אולי שילווה אותך בזה?
ותוכלי גם להיעזר באשת מקצוע טיפולית למסע של חיזוק האני הפנימי שבתוכך.
מייחלת עבורך, שתמצאי את הדרך ותגיעי אל עצמך כי את ראויה לזה.
כי את אשה יקרה.
וגם…אמא חשובה.
בהצלחה
אסתי
תגובה אחת
התרגשתי. קראתי ודמעתי. אכן תשובה עמוקה. ונבונה. (טוב ברור. זה הרי מגיע מ”אקשיבה”)