שלום לך, אמא יקרה.

אהיה מאד מאד כנה איתך. קראתי את שלושת השורות הראשונות, והרגשתי את האימה הזו, ממלאת כל תא בתוכי. את הבעתה הזו. את החיוורון.

המשכתי לקרא אותך, את השורות הבאות בהן פרטת – מה, בעצם, קורה, ולאיטה, נמוגה האבן מליבי.

למה אני משתפת אותך במה שקרה לי?

• משום שבתחושה הפנימית שלי, זה מה שקורה לך. הקפיאה הזו. החרדה העצומה, תחושת החידלון וחוסר האונים ודהירת המחשבות: אסון, חלילה, יכול לקרות.

ועכשיו, אמא יקרה, אישה יקרה, מוכנה רגע להסדיר את דפיקות הלב? הכל בסדר. הכל באמת בסדר. מהשורות שאת כותבת משתמע שבאמת, הכל בסדר.

הכל בסדר, אלא שהגיעה ההזדמנות לפתח שיחה משמעותית על הנושאים החשובים האלו בדיוק.

מההבנה שלי את הדברים עולה כך: הבן שלך מתבגר, והוא בודק את עצמו, את גופו ואת גבולותיו. מישהו צריך ללמד אותו מה קורה, החינוך הטוב שלך ייצר בו את הגבולות להיותו ילד, ובהתבגרותו הוא זקוק ליצירת סדר והכרות מחודשים עם גופו. זה בדיוק הזמן לייצר את הגבולות החדשים מתוך מודעות והבנה לתהליך שהוא עובר. ובעיקר, מתוך שיח. בלי מילים לא תוכל להיות הבנה. בלי הסבר, לא יוכלו כוחות השכל לקבל את מקומם.

וקצת יותר בפרוט:

נראה לי, שבעקבות סיפורים מסמרי שיער של ממש שאנחנו שומעים חדשות לבקרים, הפכנו כולנו לנפגעי "טראומטיזציה משנית" כלומר, נפגעים שניוניים של טראומה. הפחד העצום, שמא דברים איומים יקרו אצלנו, החשש העמוק, שלא נדע, שלא נראה, שלא נגלה, עד שחלילה יהיה מאוחר מידי, הופכת רבים מאיתנו לנפגעי חרדה.

מכירה את זה שאומרים לאישה בהריון שלא תדאג, כי הדאגה משפיע על העובר ועלולה לפגוע יותר? זה מה שעלול לקרות גם לנו, כשאנחנו מפחדים כל הזמן שמא עלול לקרות משהו, שמא גבולות עלולים להחצות, שמא פגיעות איומות עלולות להתרחש, אנחנו משדרים ומפזרים סביבנו בדיוק את האנרגיה הזו, ממנה אנחנו כל כך חוששים.

זוהי, בעצם, האמת העמוקה העומדת מאחורי הפסוק "אשר יגורתי בא לי" – אנרגיית הפחד כאילו מייצרת את הדבר שחוששים ממנו כל כך.

אז מה, איך מפסיקה אישה הרה לדאוג? איך מפסיקה אישה, איך מפסיקה אמא, לפחוד, לקפוא ולהלחץ עד מוות מהאיום הזה? והאם באמת מותר להפסיק לחשוש?

ראשית,  הייתי מציעה לך לקחת אותך, כן, אותך, כאשה העומדת בפני עצמה,  לזמן קצר של שיחה עם עצמך. שיחה שבה תספרי לך או למישהו שאת סומכת עליו (והשם יתברך הוא ידיד טוב וקשוב, אומר רבי נחמן) ממה את כל כך פוחדת, מה החשש האיום שלך, איפה הוא פוגש אותך עצמך. ולהקשיב, פשוט להקשיב ולהכיל כל רגש שעולה. להבין אותך ברוך. מסכימה?

אחר כך, הייתי מציעה ללמוד ולהכיר איך גדולי עולם מתייחסים להתבגרות הבן. מכירה את הספר המופלא של הגר"ש וולבא "זריעה ובנין בחינוך"? יש לו פרק מיוחד לכך. פרק מופלא ומתוק מאד.

לא רבות אצטט, כי יופין של המילים בפנימיותן, אבל  גדולי עולם כתבו חומר מופלא כל כך על התהליך שנער עובר, בפרוט יפיפה, מתואם ורגיש, וחשוב כל כך שכל נער יכיר זאת בהתבגרותו. לא רבות אצטט, רק מעט ממש:

הנה, בעלי שור כותב הגר"ש וולבא, מילים נפלאות: "בשום פנים אין לראות כיצד התאווה דבר מאוס ומתועב מצד עצמו, כי הנה יצירה קדושה היא… ההתכוונות לתפקיד הגדול הזה "להיות אב" צריכה להתחיל ברגע זה. אז על הצעיר לדעת: הנך נועד להיות אב לבנים!

…"אין לך מקום בו יכולים לחיות בשלום עם היצר כמו במקום תורה המתנהל ברוח המוסר. ואין לך אדם בריא, עליז ורענן, כזה השוקד על תורתו ושואף לעליה. הוא יודע מיצרו, אבל אין יצרו שולט עליו. ואור תורתו מאיר לו גם את חיי הגוף…"

אני מצטטת את המלים ומתפעמת. "לחיות בשלום עם היצר" "אין לך אדם בריא, עליז!" התבגרותו של בנך וכח המתנוצץ בו, מעידים על כוחות של חיים ושל יכולת.

אלא מה? כוחות אלו, בגרותם בהתגברותם, בריאותם בהשמת הגבולות עליהם, כשיש לכך סימן הכר: אם הבחור נשאר עליז ורענן, אות היא, שהגבולות הוצבו בבריאות.

ואסביר: שמירה עזה מידי, מייצרת מחנק, חוסר יצירתיות (יכולת היצירה בנו מגיעה מתוך החלק היצרי שבנו) העדר שמחה עד דיכאון.

שמירה רופפת, לעומת זאת, עלולה לגרום לפריצת גבולות ודרדור מוסרי ונפשי, גם לחרדתיות רבה. הרגשה שאף אחד לא שומר עלי, הרגשה שאני לא יכול לשמור על עצמי. זה שומט את הקרקע מתחת לרגליים.

המקום הדק הזה, המתהלך כל הזמן בקשב אימהי, בהאזנה שקטה למצפן הפנימי ובתנועה מתואמת מתמידה, מייצרת את היכולת הזו לדייק, עד כמה שניתן, כדי לייצר בבנים ובבנות את אותה בריאות ועליזות. בריאות שקשובה ומודעת ליצר, ויחד עם זאת – יודעת שלא היצר  הוא המוביל, אלא הכוחות הנפשיים והשכליים הם הגוברים.

בספר "שערי גדולה" מאת  הרב מנחם שלנגר, שנכתב בהסכמת כל גדולי הדור, הוא כותב:

"אדם שיש בו שתי שערות, הרי זה סימן כי הוא מסוגל להוליד. כשאדם מתבגר, מתחילים לגדול ולהתרבות בגופו חלקיקים זעירים אשר מהם צומח התינוק כדוגמת העץ הצומח מזרע קטן… ומה הקשר בין זה לבין חיוב המצוות? הבורא יתברך נותן לאדם את היכולת לשאת בתוך עצמו את האוצר היקר מכל – זרעים המאפשרים את המשך קיומו של עם ישראל בעולם, חלק מאוצר זה הקב"ה  מפקיד בידך עכשיו! הוא סומך עלייך כי תשמור עליו כראוי!

כבר דעת הקב"ה מצפה ממך כי תישא בקדושה את אוצרך, ולא תפגום בפיקדון האלוקי".

כלומר – לבן שלך יש את היכולת להיות אחראי, יש לו את הכח לעצור, יש לו את הפיקדון, משמע – הוא מסוגל לשאת אותו בבגרות אמיתית, באחריות שלא יפגע.

אלא, שלשם כך, הוא צריך להיות מודע. מודע לכוחותיו, מודע ליכולותיו, מודע לרמת ההרס שעלולה להיווצר ומודע לכוחו לשלוט על כך. לכבישת ייצרו. מודע גם לכך, שיש גבול, ולא נוגעים בלי רשות. פשוט לא. זו אמירה שצריכה להאמר, בלי בהלה, מתוך חוסן פנימי ושליו, מוצק, הייתי אומרת.

פשוט – ככלל. לא נוגעים בלי רשות.

וכמובן, ממי מבקשים רשות? איך? מתי? מה מותר ומה אסור, ואילו הלכות ברורות וחוקים מוחלטים.

נקודה נוספת, היא ביתך. מה קורה לה? איך היא מרגישה עם העובדה שאח שלה מלטף אותה? אולי זה המקום לייצר איתה שיח אם – בת (וכמה מבורך הקשר הטוב והתקשורת הטובה שאת מציינת שיש לכם!) שיח שיספר על עוצמתה הנשית המופלאה, שיח שיקשיב, וגם יספר לה על הגבולות של הגוף שלה. מהם הגבולות? מהי היכולת לומר "לא" ומהי היכולת לומר "כן" ולמי? האם החיים יחוו כגבולות עזים המייצרים חרדה ודכדוך, או חלילה פרוצים? ואיך נבנית הדרך האמצעית, שמסוגלת לקבל חיבוק חם מאמא ויודעת לעצור את מה שלא נכון, לא רצוי, אסור או לא מתאים?

לסיכום:

יש את המקום שלך עצמך, הצורך שלך להקשיב לך, להבין את הפחד ולהכיל אותו, העבודה שלך, של לפעול מתוך שיקול דעת, בהירות, רגיעה ופתיחות.

תפקידך כאמא ערנית הוא לשמור, ואני מעריכה כל כך את הנוכחות האימהית שלך. שמירה אמיתית  מתבטאת תחילה בהסבר, בשיח, בפתיחות מתואמת, ובאם יש צורך – בפסיקה ברורה וחד משמעית.

יש מקום לשיח עם ביתך, בו תפתחנה את נושא גבולות הגוף ומיקום גופה, כנערה – אישה. היכולת שלה לשים גבולות , היכולת שלה להיות בקשב לעצמה, והיכולת שלה לשיח איתך או עם דמות  בוגרת ואחראית.

ומקום נוסף, וחשוב מאד, הוא לשיח עם בנך. הסבר ושיח פתוח  ומאפשר, וגם – מציב גבולות ושומר.

יקרה, כתבתי לך מבלי להכיר אותך, ומשורות ספורות בהן תארת לי את המתרחש. מתוך כך, ייתכן שאנני מדייקת, ייתכן ואני טועה, ייתכן ואנני יודעת. בבקשה, הקשיבי לליבך, שאי תפילה וקבלי מהדברים את המדוייק לך.

עוד יותר בבקשה, אל תהססי להמשיך להתייעץ ולשאול, תוכלי איתי בכתובת המייל הרשומה מטה, ותוכלי  עם רבים וטובים נוספים.

מעריכה כל כך  את פנייתך, את אימהותך, קשיבותך, ואת התקשורת הטובה שייצרתם,

תמר ע.

[email protected]