בס"ד

שלום שואלת יקרה,

ב"ה, התחתנת ואת מאושרת. הקמת בית עם בן זוגך ואת בתחילתם של חיים חדשים. את מסתדרת נפלא עם המציאות החדשה של היותך אישה נשואה, החולקת את חייה עם אדם נוסף וצריכה להתאים את עצמה אליו אבל יש דבר אחד שמעיב על אושרך וממש בגדול – כיסוי הראש. זה כל כך קשה לך עד כדי כך שלא יצאת מהבית חצי שנה וגם היום, עדיין לא מצאת שום כיסוי ראש שאת אוהבת על עצמך ואת מרגישה נחנקת עם הכיסוי. את מעלה בשאלתך את הצד ההלכתי ואומרת שיש גישות שונות לגבי כיסוי ראש בחוגים אחרים. את שואלת האם עדיף ללכת עם כיסוי הראש ולא לקבל את עצמך או להוריד אותו לגמרי.

לפני שניכנס פנימה, אני חייבת להביע את התפעלותי ממך. אני מתפעלת מהיכולת שלך ליצור קשר עמוק עם בן זוגך, שהיא בכלל לא מובנת מאליה ומביאה אותך להיות מאושרת בחיי נישואייך. לא כולם זוכים לזה. אני מתפעלת מהנאמנות שלך לשמירת ההלכה, שמתבטאת בכך שאת שמה כיסוי ראש, גם כשאינך מבינה אותה, גם כשהיא קשה לך עד כדי מחנק. אני מתפעלת מהרגישות שלך לעצמך ומהדאגה לנפשך הסובלת. השאלה שלך בהחלט במקום וחשוב לשאול אותה. חשוב לנסות להבין. חשוב להקשיב לעצמך ולמה שקורה בנפשך פנימה. חשוב לתת לנפש תשובות ולדאוג שתהיה הכי מאושרת שאפשר.

אינך מבינה איך ייתכן שאצל בחורה שרגע לפני החופה היה בסדר בשבילה להיות בגילוי ראש, ברגע שאחרי החתונה, שערה הוא ערווה. שאלה טובה.

בחיים שלנו יש כל הזמן שינויים, חלקם הדרגתיים וחלקם חדים. השינויים ההדרגתיים הם תהליכים איטיים ומתמשכים ולכן קל לנו יותר להתרגל אליהם ולקבל אותם. לעומתם, יש שינויים שקורים ברגע. לחלקם יש הכנה ולחלקם לא. לפעמים, גם אם הכנו את עצמינו לשנוי, כשהוא מגיע, אנחנו מוצאים את עצמינו מופתעים וחסרי כלים. השינויים הקיצוניים ביותר, שנמצאים בקצוות של החיים הם לידה ומוות. זוג יכול להתכונן ללידה המתקרבת, מעשית ונפשית ועדיין, כשמגיע הרגע הגדול הוא מוצא את עצמו, פעמים רבות, מבולבל ומוצף ברגשות שקשה לו להכילם. יש פה התמודדות. דוגמא לשינויי סטטוס משמעותיים ביהדות הם קבלת עול מצוות ונישואין.

בעמדך עם בחיר ליבך מתחת לחופה, במעמד הקידושין, קרו דברים מיוחדים בשמים ובארץ. נוצרה מציאות רוחנית חדשה. את הפכת מפנויה לאשת איש, מותרת לבעלך ואסורה על יתר הגברים. אחד הביטויים של מציאות חדשה זו הוא החיוב לאישה לכסות את הראש בציבור. ההלכה שנלמדת לפי כל הכללים של פסיקת ההלכה מהתורה מדברת על כיסוי ראש מלא. גדולי הפוסקים בכל הדורות ובדורנו – הרב עובדיה והרב אלישיב, לא התירו כיסוי חלקי. העולם מלא בכל מיני גישות. השאלה היא מהי הדרך שעלינו לצעוד בה.

ההלכה שנלמדה במשך הדורות מתווה לנו מסלול ודרך לצעוד בה. המסלול הזה לא תמיד קל. לפעמים הוא קשה ומתיש ולפעמים נראה בלתי אפשרי. מצוות כיסוי הראש לאישה נשואה יכולה להיות קשה מאוד לעתים. ראיתי, לא פעם, בחנות מטפחות, בחורות מאורסות שמודדות עוד כיסוי ועוד כיסוי ולא מצליחות למצוא את עצמן. זה בהחלט לוקח זמן למצוא את כיסוי הראש המתאים שבו תאהבי את המראה שלך. חשוב מאוד שתאהבי את עצמך ותקבלי את עצמך ולכן חשוב מאוד למצוא את כיסוי הראש המתאים. פאה על מגוון התסרוקות והאפשרויות שלה עושה את העבודה לנשים רבות.

בסוף דברייך את מציגה שאלה קשה – האם להמשיך ללכת עם כיסוי ראש בלי לקבל את עצמך או להוריד אותו לגמרי. זוהי שאלה קשה וטריקית כי היא מציבה שתי אפשרויות קיצון בלבד.

באפשרות הראשונה שאת מעלה, ההלכה מתקיימת (כיסוי הראש נשאר) אבל מה יהיה על נפשך? לא לקבל את עצמך זוהי מציאות רעה שמביאה לתסכול, מרירות וכעס. רגשות אלו הם הרסניים לאורך זמן. כך שהפתרון הזה אינו טוב בשבילנו.

באפשרות השנייה שאת מעלה, ההלכה לא מתקיימת כלל (להוריד את כיסוי הראש) ואינך כותבת דבר על מה שיקרה לנפשך. האם היא תהיה אז מאושרת? האם תקבל הכרה, שייכות, אהבה, הערכה, שכל כך מגיעים לה וחשובים לה?

לגבי האפשרות של הורדת כיסוי הראש, יהיו כאלו שישאלו – "למה זו בעיה?" אצל אישה שלא שומרת מצוות הדיון הזה אפילו לא מתחיל. גם נשים מקבוצות דתיות לייט או מסורתיות שלא מכסות את הראש או ששמות כיסוי לקידוש בבית הכנסת או שהולכות עם סימן כלשהו על הראש, לא יתעסקו בזה. לך, ששמת כיסוי ראש אחרי החתונה, קשה. למה? כי ההלכה כן משחקת אצלך תפקיד אבל בו זמנית גם חשוב לך לאהוב את עצמך, לקבל את עצמך, לשמוח בעצמך, במראה שלך, במי שאת.

הקושי שלך משקף את המורכבות שבאדם. באדם יש נפש ורוח. הרוח זה החלק שבנו שמכוון ע"י ערכים והישגים. מעניין אותו מה הנכון, מה הצריך. הוא מציב יעדים וחותר אליהם. הנפש זה החלק שבנו שמופעל ע"י צרכים. אותה מעניין מה היא צריכה, מה יעשה לה טוב. הנפש צריכה יחס, קבלה, אהבה, ביטחון, הערכה, חופש ועוד. הרבה פעמים יש מלחמה בין הערכים והצרכים. כדי שנחייה את החיים הכי טובים, הכי מאושרים, הכי שמחים, חשוב שיהיו יחסים טובים בין הנפש והרוח שבנו.

כל אחת מהאפשרויות שהבאת בשאלתך מתייחסת רק לחלק אחד שבך ומבטלת את השני. האפשרות הראשונה מבטלת לגמרי את הנפש על חשבון הרוח שמקבלת את שלה (כיסוי ראש בלי קבלה עצמית). האפשרות השנייה מבטלת לגמרי את הרוח בהנחה שהנפש תקבל את שלה (הורדת כיסוי הראש וקבלת המראה שלך).

אף אחת משתי האפשרויות האלו אינה טובה. בכל אחת מהן, יהיו לך מלחמות קשות מבפנים ומבחוץ. באפשרות הראשונה, שזה מה שקורה עכשיו, הנפש מתמרדת. את מרגישה חנוקה, מוכתבת, לא מזדהה עם החברה שאת חיה בה, לכודה בכלוב ההלכה. באפשרות השנייה תאבדי את האישור הפנימי של חיים לפי הערכים שגדלת עליהם וששייכים לחברה שבחרת להמשיך להיות חלק ממנה.

עכשיו אני שואלת אותך, האם יש רק שתי אפשרויות? האם לעולם החיים שלנו יראו כמו מלחמת הורדת ידיים בין הרוח שלנו לנפשנו?

התשובה המשמחת היא שיש אפשרות שלישית!

זוהי אפשרות של פתיחת מרחב, של תהליך, של יציאה מהמקום החונק שבו יש רק מנצחים ומפסידים. את הולכת ליצור מרחב שייתן מקום גם לנפש וגם לרוח. לחבר ביניהם, לפתח שיח של הקשבה וכבוד הדדי בין הנפש לרוח. אם נשחק קצת ב'כאילו', אז הרוח שבנו היא כאילו מבוגר והנפש כאילו ילדה.

בחיים, מערכת יחסים נכונה בין הורה וילד היא מערכת יחסים של אהבה, אכפתיות וכבוד. ההורה, מצד אחד, קשוב לצרכים של הילד, אוהב ונמצא שם בשבילו ומצד שני הוא מציב לו גבולות ומכוון אותו. הילד מקבל מההורה אפשרות להתבטא וחופש להתפתח, סומך עליו, מרגיש איתו בטוח וגם מכבד את ההורה ומקבל את סמכותו.

כך גם במערכת יחסים נכונה בין הנפש שלנו לרוח שבנו, חשוב שהרוח הבוגרת תוביל את הנפש בדרך הנכונה מתוך התחשבות בצרכיה. אפשר לראות את החיים כמו מסלול טיול אתגרי. ההורה (הרוח) הולך עם הילד (הנפש) במסלול. המסלול קשה לנפש. היא רוצה מנוחה וחופש. היא מבקשת מההורה לעצור. ההורה מבין שצריך להמשיך כדי להגיע ליעד ואומר לנפש להמשיך. הנפש מתלוננת ואומרת שראתה מסלול אחר קל יותר. ההורה מבין ששינוי המסלול ירחיק אותם מהיעד אך מה עושים כשהנפש לא מסוגלת?

חשוב להבין שאת המסלול צריכים לעבור ביחד ההורה והילד. ההורה לא ישאיר את הילד באמצע הדרך וימשיך לבד. מה הוא יכול לעשות? אולי להאט את הקצב, אולי לתת לה כוחות ורצון להמשיך, אולי לבדוק איתה אם יש דרך לספק לה את מה שחסר לה תוך כדי המסלול. את כל זה הרוח חייבת לעשות. לכן חשוב שיהיה שיח פנימי קשוב וקרוב בין הנפש החנוקה לרוח שרואה את היעד אך מכוונת לנפש.

תשאלי את הילדה הקטנה שבפנים שחנוקה ולא מבינה מה רוצים ממנה, שלא מקבלת את עצמה – "מה קשה לך?", "מה יכול לעזור לך?". תחליטי שאת איתה ושאף פעם לא תעזבי אותה. את רוצה לעבור את המסלול איתה ביחד אבל גם מבינה שיש לך פה תפקיד. מהמקום הזה תחפשי פתרונות. אולי כשנפשך תבין עד כמה היא תהיה מורווחת ממצוות כיסוי הראש, יהיה לה קל יותר. את יודעת…את מרגישה את השפעת הדברים עלייך. תחפשי מה נותן לך מוטיבציה לדבר ומרגיע את הנפש. תבדקי מה חשוב לנפש באמת. אם חשוב לה חיבור וקשר עמוק, אולי ההבנה ששיער מכוסה בחוץ שמתגלה רק לעיני בעלך מנתב את כל האנרגיות של המשיכה והיופי לקשר שלכם. הסוד שמוסתר מעיני כולם וגלוי רק לשניכם מחזק את החיבור. במקום הזה תוכלי להשקיע ולהביא את כל מה שבחוץ את חוסמת אך הפעם מבחירה. אם חשוב לך להיראות בחוץ, לשדר חופש ורעננות, תבדקי בתוכך, באילו דרכים נוספות ניתן להשיג זאת. המראה הוא הדרך הקלה לעשות בחוץ את הרושם שמתאים לנו ושמספק את צרכי הנפש אבל, פעמים רבות, הרושם הזה הוא שטחי ולא נותן לנו את מה שאנחנו באמת מחפשים. אם אכן את מחפשת להרגיש חופש ורעננות, תראי איך את משיגה זאת דרך הבאת האישיות שלך לידי ביטוי. זה ידרוש ממך יותר מאמץ אבל בתוכך יתרחש שינוי שהוא צמיחה אמיתית.

לסיום, סיפור קטן ששמעתי על הרב שלמה זלמן אויערבך:

פנתה אליו אישה שחזרה בתשובה ורק בדבר אחד התקשתה ועדיין לא קיימה – כיסוי הראש. הרב רק ישב ובכה איתה זמן רב על הקושי העצום שיש בכיסוי הראש לאישה. "כמה זה קשה, כמה זה קשה, כמה זה קשה". זה כל מה שהוא אמר.

אחרי הכל, זה באמת מאוד קשה אבל את לא לבד. הילדה שבך וההורה שאת עושים את הדרך ביחד. ביחד הם ימצאו את מורי הדרך הטובים והמסייעים, שיראו להם את הכיוון.

גם אני נמצאת כאן בשבילך. תוכלי ליצור איתי קשר במייל: [email protected]

בהצלחה במסלול האתגרי

פנינה