שואלת יקרה
א. קראתי את שאלתך, ולא בלי כאב. מולי עמדה דמות רצינית ואחראית. חפצת חיי יושר ואמת. כשמנגד סוגרים עליה, ועל הסובבים, תכתיבי חברה, הצדקת תארים כלשהם, שלא בהכרח עולים בקנה אחד עם המציאות הישרה. והשאלה העולה היא “למה” ? “אם כן, למה זה אנוכי” ?
אם לומר את האמת, ובכך לפתוח את התשובה – זה תהליך מצוי בעת האחרונה, בחברה החרדית. ואפרט מעט. באורחות חיי החברה החרדית, של ימינו, מאוד כדאי לברר ולהבדיל בין חיי יהדות טהורים, לבין נגזרות תרבות חברה שונים. החברה החרדית, שהייתה בעמדת מיעוט בשנים שלאחר מלחמת העולם, התגדרה ושימרה את עצמה באמצעות חברה שבנויה על יסודות קולקטיביים. והקימה קבוצה גדולה שטיפחה אתוס ציבורי משותף של שמירת תורה ומצוות בהידור, והעמדת לימוד התורה במרכז. כשחיי הפרט מובלעים ונכללים ברוח השאיפה הכללית. מאז עברו שנים, הציבור גדל לממדים עצומים, התקשורת התפתחה ללא היכר. וכבר קשה יותר לאחד ציבור גדול תחת שאיפה ברוח אחת, כשמנגד, הפרט מודע יותר לעצמו, והאינדיבידואליות שלו מבקשת למצות את עצמה. כך אנו עדים, יותר ויותר לתופעות של יציאה מקהילות, או מעברים ביניהם. פחות התחשבות ב”מקובל” הציבורי הממסדי, ויותר ב”רצוי” האישי. כללי הנורמות החברתיות פחות מחייבים ונשמרים, בשלל נושאים שונים.
ב. ומה זה אומר לנו ? ראשית, חשוב מאוד להבדיל בין עיקר לתוספת. היהדות אוצרת בקרבה, אוצרות רוח נפלאים של אמונה, יושר, משמעות, ומבט נעלה על מטרת החיים ותפקידנו עלי אדמות. תורת חיים לחיי אמת. אך היא לא מוכרחת להתקיים בתנאי תרבות מסוימת דווקא. אדרבה, היא גדולה מכדי שתהיה מוגבלת לצורת חיים ספציפית. אם נסקור את תנאי החיים היהודיים מאז מעמד הר סיני, נגלה שפע של סגנונות, תרבות, לבוש, שהתחלפו עם הדורות מחד, ומאידך שמרו תמיד על רוח היהדות הצרופה. גם אם נביט אל הדור הקודם שלפני המלחמה לעומת דורנו, נראה שינויים רבים בסגנון החיים. כמו למשל, פניית רוב בני הנוער לעבודה עם קביעת עתים לתורה כשמועטים לומדים בישיבות – לעומת דורנו שמתאפיין במסלול חיי תורה לכל נער. או אם נסקור את תולדות ימיה של תנועת החסידות, הרי שתנועה זו נוסדה וקמה בשביל להבעיר את הנקודה הפנימית שבלב. שלא תהיה שמירת תומ”צ כ”מצוות אנשים מלומדה”. קהילות החסידות התאפיינו, ביחס וקשר נפשי בין רבי לחסידיו ובין החסידים לבין עצמם – עם השנים בעיקר בשנים האחרונות שלפני מלחמת העולם השנייה, נוסדו מוסדות ומפלגות, לצורך הצלת הדור. עד כי בימינו, המיסוד הפך לעיקר. בכל דור, נוצר הדפוס שהתאים לרוח היהדות שלו.
לצערנו, רבים שלא מוצאים את עצמם בתוך סגנון החברה החרדית העכשווית, נוטים לנטוש לא רק אותה, אלא לערער על כל חיי יהדותם ואמונתם. דבר זה בהחלט מצער. הרי אפשר להמשיך לחיות חיי אמונה טהורים – שבדרך כלל גם לא הייתה כוונה לנטוש אותן – גם מבלי לאמץ את כל הקודים של החברה. גם בימינו יש מגוון חברות דתיות בסגנונות שונים. על כן, ראשית דבר, שואלת יקרה, הערעור על הממסדיות וצורת החיים הקרובה אלייך, מתייחס לתוספת סגנון שאימצה אותה קבוצה, בשביל לשפר ולחזק התאחדות סביב זרם כלשהוא ביהדות וחסידות. אך לא יהיה זה נכון לכרוך בו בחבילה אחת את כל יסודות היהדות.
ג. א”א להתעלם מההתפתחות המובילה לערעור הכוללני הזה, וחשוב לדבר עליו. הקולקטיביות האמורה, כוללת ממסדיות חינוכית גם כן. יש ויסודות היהדות טופחו ונבנו אצלנו, פחות בצורה ישירה ופנימית, ויותר כמוסכמה חברתית. לפעמים קשה לומר, שחונכנו לחיי אמונה ותורה בצורה של שיח בוגר ומעמיק. אלא קבלנו את הדבר כאקסיומה העומדת בבסיס כל מסלול החיים שלנו, מהגן, בית ספר, מוסד לימודים, ועד שידוכים כמובן, והמשך החיים הקהילתיים. כאשר מתערערת – בשל סיבה שלא תהיה – מרותה של הממסדיות המקובלת, לפעמים, יתערערו עמה כל המוסכמות שלה גם הן. כמו אפקט דומינו מושלם. פתאום החלנו להעיז לשאול, “מי אמר”, וכששואלים, הכל נפתח. תיבות פנדורה מודחקות, של שאלות שבקושי העזנו להרהר בהן, פתאום נפתחות לרווחה. הכול לפתע לא מוסכם וברור.
אז, ראשית, כאמור, אם איננו מסכימים עם הממסדיות הקרובה אלינו, אותה ביקורת לא מופנית מאליה אל כל יסודות ודרכי היהדות. זו תוספת על העיקר. שנית. לא צריך לפחד לשאול. היהדות לא בנויה על מוסכמות חברה. מאברהם אבינו שיצא לחפש את בעל הבירה ועד ימינו, פתוחה הדרך לכל שואל ומבקש. לדון ולדרוש ביסודות האמונה והתורה. כדברי דוד לשלמה בנו (דברי הימים א’ כ”ח) “בני, דע את אלוקי אביך ועבדהו בלב שלם … אם תדרשנו ימצא לך” עלינו להעמיק בדעתנו ולשוטט בלבבנו לדעת את ה’, אם נדרשנו באמת – יימצא לנו. אדרבה, זו הזדמנות לבסס את בניין החיים שלנו על בירור מחדש, בוגר ואמתי יותר.
ד. אז לאחר בקשת סליחה על ה”הקדמה” הארוכה, אך הנצרכת לעניות דעתי, ניגש לשאלתך ב”רמה האישית” – כן, בשלב ראשון, את מוזמנת לצאת למסע הלא כ”כ קל אך המשמעותי מאוד. בבירור ובניית יסודות אמונתך. ובדגש, על החיבור האינדיבידואלי שלך, למה את מתחברת. מה חשוב ומהו עיקר. אין זה מן הקלות, אך כאשה בוגרת ואחראית, שגם פנתה לעזרה, תוכלי להבין כי זהו שלב שאי אפשר לדלג עליו. כמובן, זו לא בושה, וגם ראוי, להיעזר באחרים שיבינו לנפשך ויוכלו להחכים אותך בדרכך. לאחר מכן, ורק לאחר מכן, בשלב שני. לאור החיבור האישי שלך ליהדות, תצטרכי לבחון, באיזה סגנון חיים את בוחרת. כאמור, הממסדיות הקהילתית, אינה עיקר ביהדות. אך היא הונהגה כאמצעי לצורך חיזוק בשמירת תורה ומצוות. אמנם במקורה – ההשתייכות לחסידות, ההסתופפות בצל צדיק, וחיי החברה המשותפים החסידיים. היו תנועות נפש אוטנטיות, של חיבור אמתי לזרם שנסך חיות בקיום התורה והמצוות בצורה הייחודית שלו, שאליו נקשרו המשתייכים לו. כיום, גם אם זה שונה, והדבר נעשה יותר ממקום ממסדי וקבוצתי, שלפעמים גם מקצין כפי שתיארת. אבל עדיין יש בו יתרונות שלצורך כך הוא נוסד. כמו טיפוח אתוס משותף לעבודת ה’ בסגנון מסוים, חיי חברה קרובים, סיוע הדדי, ועוד דברים שלאחר חשיבה תוכלי לראות בהם כמי שיכולים בהחלט לתרום הרבה, למי שבחר בהם.
כאשר תעמדי על מקומך בחיי היהדות שלך, לאחר בירור עם עצמך כמדובר. תעמדי בפני בחירה, האם את מעוניינת בתועלות שבהשתייכות לחסידות בו את ובעלך נמצאים כיום, למרות המחיר הממסדי שתצטרכי לשלם. או שהמחיר לא שווה את המוצר. כך בהשתייכות לחסידות הספציפית הזו, וכך ברמת הפתיחות שלך באופן כללי. לשימוש באינטרנט ועוד. כפי שאת מבינה, לאחר שנקודת המוצא שלך מבחינה יהודית יהיה מבורר, הרי שיתכן ותראי באמצעי סינון תקשורתיים ועוד מעלות שונות, שאולי תרצי בהן. זהו תהליך בירור שיש לך את ההזדמנות לעשות עם עצמך, ולבחור, כן, פשוט לבחור.
ה. וכאן, לסיום. בשלב שלישי. מגיע מקומה של השאלה הזוגית. ולא בחינם. לפני שתהיי במקום יותר ברור, בעצמך. יהיה קשה לך לפתור את הקונפליקט הזוגי. לאחר שעולם הנפש היהודי שלך, יעמוד על תיקונו. תוכלי להמשיך ולברר קודם עם עצמך, עד כמה את משלימה עם התועלות שנותנות לך השתייכותו של בעלך למקום בו הוא נמצא, ועד כמה את חשה שהדבר הוא חיצוני, פסול, ובלתי נסבל. לאחר מכן, תנסי לצרף את בעלך לתהליך הבירור שלך. זה אפשרי. בעדינות ורגישות, ממקום כנה ואמתי, תוכלי לפרוס בפניו, את הלבטים שלך, לשתף אותו, ולנסות להגיע להבנות משותפות. בהחלט יתכן שכדאי לך לצרף לכך עזרה וייעוץ מבחוץ, או אפילו לעשות את התהליך עצמו אצל יועץ זוגי. מה שחשוב זה כאמור, להקדים את תהליך הבירור האישי שלך. כי מבלעדי זאת הדיבור ביניכם מעלה קונפליקט לא ברור, בו כל אחד מושך לצד אחר, כשלאיש לא מובן לאן בדיוק. כאשר יהיה לך, לפחות, ברור לאן את רוצה להגיע, ולמה את מעוניינת להיות במקום הזה. הבירור ביניכם יישא אופי אמתי וענייני יותר. בכל מקרה, חשוב לנהל דיון מכבד, עקרוני, וכנה. ויכוחים והאשמות בדרך כלל לא יביאו למקום טוב יותר. ישנו סיכוי טוב, שבעלך ישתף פעולה, ויחוש בעצמו את הקריטיות של הבירור העצמי המדובר, כך תוכלו שניכם לדון בדברים בכובד ראש ולבנות את ביתכם מחדש, בשמחה ובאושר.
יתכן שהארכתי מעט בתיאור הכללי של המתח בין הממסד לפרט, בכל מקרה, תוכלי, כמובן להמשיך ולכתוב, באם תחושי בצורך לכך, בנושא המדובר או בשאלות נוספות. ישנם גם שאלות רבות אקטואליות בנושאי הבירור מול העולם החרדי בתקופתנו, כאן במאגר השאלות באתר. אני מאחל לך הצלחה בדרכך, ושלא תתייאשי ברגעים קשים שיתכן שיהיו. בחכמה, והרבה סבלנות, אפשר להגיע להמון, בסייעתא דשמיא.
בהערכה – שרוליק
sruly.kush@gmail.com