שואל יקר

העלת על הכתב את התהייה שלך באופן בהיר ורהוט עד מאד. ישנו תהליך שאתה מאמין ויודע שהוא הטוב והנכון עבורך, אך מפני שמדובר בצעד שאינו מקובל בסביבתך, הנך מוצא קושי גדול לצאת איתו החוצה.

ובכן, ראשית אומר בכנות: אינני חושב שיש כאן פתרונות קסם ואיזשהו כביש-עוקף-אי-נעימות. ומכל מקום הבה ונחשוב מעט יחד, בתקווה שתהיה בדבר תועלת לניתוח המצב והקלה.

א.

תחילה נאמר כך: במידה ואכן הצעד הזה מנוי וגמור עימך, הרי בסופו של דבר אתה תצא החוצה עם זה, ותספר לבני משפחתך. לא יתכן שתישאר לעולם תלוי בין שמים לארץ ותשב בכולל בלי לעשות כלום… אם כן, עליך להפנים שאין כאן שאלה של "אם" אלא שאלה של "איך" או "מתי". לא קיימת דרך אחרת, וכך לבסוף תעשה.

ברגע שאנו מבינים שהשיחה הזו עם ההורים [שהתסריט שלה עובר לך בראש בחשש ופחד…], יצוא תצא לפועל, יותר קל לנו לאזור אומץ ולבצע אותה. כמו לדוגמה, אשה שנפגעה עמוקות מבעלה באיזו סיטואציה, והלה אינו מודע לכך. כמה שתקדים לשוחח עמו ולפתוח את הענין, כך ייקל עליהם ליישר את ההדורים ולחזור לשגרה. כאשר מורחים את הזמן בהסתרות וסודות, המצב רק מסתבך והולך. הרי לבסוף זה יתפוצץ, ואז עלולים להיות פצועים… כך בענייננו, מובן שהגילוי הנאות שמגיע בזמן ולא מאוחר מדי, הוא בריא ונכון ומונע משפטים כמו: "אז כל כך הרבה זמן אתה כבר לא לומד בכולל, ולא ידענו מכל זה?!"

תוכל גם להשתמש בכך גם כחלק מהשיחה עצמה, לאמור: "היה חשוב לנו לשתף אתכם בשלב זה כי היחסים איתכם כהורים תומכים, הם דבר בעל חשיבות עצומה לנו, ולכן בחרנו לשתף אתכם למרות אי הנעימות המובנת".

ב.

אין ספק שהדרך הנכונה היא לפתוח את הדברים בצורה גלויה מול ההורים, ולא לנסות להתחמק מכך, ואז הם שומעים על כך דרך ד"שים שונים… למרות שכמובן יותר קשה לדבר על כך במפורש, אבל כך נכון הן מצד ההתנהלות התקינה, והן מצד העמדת 'פיצוץ מבוקר' מול 'פיצוץ שאינו מבוקר'. כמו כן, עצם השיחה המסודרת שתערוך מולם, תראה להם ותשדר להם שאתה אדם מסודר שיודע מה הוא רוצה מעצמו, וחשוב שיידעו זאת.

האם לחשוף בפניהם את מסכת השיקולים, או לא? איני יודע, וזו החלטה שלכם כפי היכרותכם את הנפשות הפועלות וכפי תוכן השיקולים שיש לכם בהחלטה זו. יש צד לומר שאם מפרטים אזי הדבר יוצר אמון והבנה שיש כאן שיקול דעת ורצינות. ומצד שני, לפעמים כניסה למסכת הנימוקים מזמינה ויכוחים, ועלינו לברוח מכל עניין של ויכוח עם ההורים סביב החיים שלכם.

ג.

המפתח למציאת האומץ, הוא שאתה ורעייתך תהיו בעצמכם שלימים לגמרי עם הצעד. וכך תחושת השלימות והבטחון יוכלו לעבור להורים. אל תצפה כמובן שהם יקבלו את הדבר ב"שמחה וטוב לבב", אבל בתום תהליך העיכול, הם יבינו שאתה עושה זאת מתוך שלימות ולא מתוך איזה שיקול קטן וחולף. יתכן שלא יסכימו איתכם, אך לא יהא בהם זלזול, אלא מחלוקת, וזה בסדר. אלו הם החיים שלך ושל רעייתך, ולא של הסביבה שלך.

איני יודע מה הם השיקולים שלך לצאת לעולם המעשה. לא כתבת אותם, וכפי שכתבת בחכמה, שעל זה אתה לא פונה ושואל. אולם זה ודאי שהצעד הזה לא מגיע מתוך פריקת עול התורה ח"ו או פזילה לעולם הגדול המלא בפיתויים, אלא מתוך הבנה שזה הוא מה שנכון לעשות לפי רצון ה' ממך, ולפי הנתונים שבורא עולם העניק לך ולמשפחתך. חשוב שתעמיק בנקודה זו, ותשריש בלבך שאין כאן שום 'בריחה' מעולמך הקודם, אלא אדרבה רצון לבנות את עצמך באופן נכון יותר, ולהתחבר לחיים וממילא גם לתורה ממקום יותר אמיתי עבורך.

השדר שיעבור להורים מוכרח להיות שאין כאן פריקת החינוך הישן, ועד כמה שאתה תהיה משוכנע בזה, גם הם יבינו וירגישו זאת (במשך הזמן על כל פנים).

ד.

כדי להגיע לאותה שלימות פנימית, וכן בכדי שהדברים יעברו יותר חלק אצל ההורים, מומלץ מאד לקיים התייעצות עם תלמיד חכם. אין צורך לחפש את השמות הנוצצים שמביטים בנו מלוחות המודעות, ישנם הרבה תלמידי חכמים צנועים ובעלי דעת רחבה שיוכלו להקדיש לך זמן ותשומת לב, ולהבין אותך היטב.

אני אישית עשיתי בשנה האחרונה צעד מסויים בחיים שלי, בנוגע לתעסוקה בתוך מוסד בעל אופי 'לא מיינסטרימי', וכדי להיות שלם עם עצמי, וכן מול הסביבה, קבעתי פגישה עם ת"ח שאני מעריך, הצעתי בפניו את הדברים. הוא הקשיב, וחיזק אותי מאד בצעד שלי. זה נותן המון. אף שמלכתחילה היה לי ברור שעליי לעשות זאת, ובעצם לא היתה לי שאלה, רציתי לקבל גיבוי. בסופו של דבר, אני זה רק אני, ותמיד טוב לשמוע דעה של אדם מבוגר, מלא בתורה וחכמה.

חושבני שלאחר שתעשה זאת (אולי עשית?), השיחה עם ההורים תהיה קלה הרבה יותר. הם כבר לא יכולים לחשוב לעצמם כאילו קיבלת החלטה פזיזה של אדם צעיר (לא שח"ו אני חושב כך, אבל עלולה לצוץ בליבם מחשבה כזאת, בפרט לאור הקושי הרגשי שיש להם לקבל זאת). וכן הם רואים שאתה נוהג כפי המקובל אצלנו, שבשאלות משמעותיות שומעים דעה של ת"ח.

אם אתה במצב שאין לך שום שאלה והתלבטות, עדיין תוכל לגשת לאותו ת"ח, ולהציע בפניו את ההחלטה שלך, ואז לבקש ממנו סיוע כיצד נכון לספר להורים וכו'. וכל זה אכניס במושג התייעצות וקבלת גיבוי של אדם גדול.

ענין זה של התייעצות, יכול לעשות את ההבדל בין קבלת הסביבה את הצעד שלך, ובין אי-קבלה.

זו החלטה שלכם האם לחשוף בפני ההורים עם מי התייעצתם, או להשאיר זאת כענין פרטי שלכם ורק לומר שהתייעצתם עם ת"ח ידוע. צריכים להזהר מלהגיע להתנצלויות ומגננות.

ה.

גם מול החברים בכולל, משתלם יותר להיות 'גבר' ולספר את הדברים בצורה מפורשת מול החברים הקרובים. אתה לא עושה שום עבירה, ואין לך במה להתבייש. בוודאי תמשיך להיות מחובר לתורה, והאופן בו תפתח את הדברים מול החברים, יאפשר לך גם להמשיך להיות קשור איתם ולא לשרוף את הקשרים מתוך מבוכה וסוג של 'סוד'.

גם החברים, כאשר הם שומעים שהתייעצת עם אדם גדול, יקבלו זאת אחרת לגמרי.

כמובן שאני כותב את הדברים עם מעט פרטים עליך ועל סביבתך, ואתה תבחר מה רלוונטי.

ו.

לאחר שתקיימו את השיחה עם ההורים משני הצדדים, אין לדעת (ובודאי שאיני יכול לנחש מבלי לדעת את אופי המשפחות) מה יהיה המשך התגובה שלהם. אבל אתם מבחינתכם ממשיכים בקשר רגיל ומכבד, ללא התרחקות. כך אתם משדרים להם שאמנם בחרתם בחירה מסויימת בחייכם, שאינה עולה בקנה אחד עם הרצון שלהם כהורים, אבל הם לא איבדו אתכם. זה לא תמיד קל, אבל הגישה שלכם תשפיע מאד גם על התחושה בקרב הסביבה.

אחתום בברכה נאמנה

כי תזכו לחיות באופן שיתקיים בכם

"איזוהי דרך ישרה שיבור לו האדם, כל שהיא תפארת לעושיה ותפארת לו מן האדם"

וניתן לומר שבדרך כלל הא בהא תליא, כאשר אדם חי את חייו כפי מה שמתאים לו באופן אישי בבחינת 'תפארת לעושיה', ומנווט את עצמו באחריות וביראת שמים, מתוך הכרה נכוחה של המציאות הייחודית שלו, בשלב מסויים (גם אם לא תיכף ומיד) יזכה ל'תפארת לו מן האדם', להבנה של הסביבה שההחלטות שלו על חייו, ראויות להערכה ולכבוד.

ישי

[email protected]