שלום, אני בת 17,
אני בין הגדולים במשפחה, ומסביבי יש בנים- ככה שיוצא שאני עוזרת המון.
יש לי אחות גדולה בת 22, היא מתוקה וטובה, אנחנו די מסתדרות, רק יש לי כמה דברים שממש קשה לי אתה:
דבר ראשון- פער הגילאים בינינו אמנם של כמה שנים טובות וארוכות, אך מכיוון שאני בוגרת למדי, הפער האישי, כלומר, האינטלקטואלי, השכלי, הנפשי והרגשי- פחות או יותר אותו דבר.
זאת אומרת שאני מרגישה ממש קרובה אליה בגיל, ולא שהיא אחות גדולה ומעלי. הבעיה נמצאת בזה שהיא לא מרגישה זאת ככה. ממילא יוצא שאני יכולה להגיד לה משהו, לדבר, לספר, לבקר ולהעיר, והיא לא תתייחס, או שתתייחס אלי כאל ילדה קטנה ולא מבינה.
דבר נוסף שקשור בזה ומאד מאד מפריע לי-
כמו שכתבתי אני עוזרת המון, גם כי אני בין הגדולים וגם כי יש סביבי בנים, שכמובן לא עוזרים יותר מדי. אנחנו בעצם שתי בנות גדולות בבית.
הבעיה הגדולה מתחילה פה.
אחותי גרה בבית, אוכלת בו, שוהה בו, נמצאת בו, חיה בו.
אבל לא נוקפת כמעט אצבע בתחזוקו.
לפעמים אני מרגישה שהיא חושבת שהיא חיה בבית מלון ללא תשלום, יש לה חדר שחדרנית (אני) עובדת לסדר ולנקות, יש לה ארוחות טעימות ומסודרות שבני הבית עמלו להכין, יש מי שיסדר אחריה את הכלים שהשאירה על השולחן וידיח אותם וכולי.
ומתוקף היותי הגדולה בבית אני זו עושה בעצם את רוב העבודות שאמורות אוטומטית להתחלק בינינו.
עכשיו, אני אקשר את שתי הבעיות יחד:
בגלל שאני בעצם קרובה אליה בגיל (כך בכל אופן אני חשה), אני מרשה לעצמי להעיר לה (המון), לבקר אותה, ואפילו לצעוק עליה. לא שהיא מתרשמת יותר מדי, אחרי הכל אני אחותה הקטנה… אבל עדיין, כמעט כל יום אני מוצאת את עצמי בלי שאני רוצה מתרגזת עליה.
ייאמר לזכותה שהיא בחורה בעלת מידות טובות והיא מיד עושה מה שאני מבקשת/דורשת ממנה.
כשאני חושבת על זה יותר לעומק אני גם מפחדת עליה. הרי מתישהו בעז”ה היא תקים בית, איך היא תתרגל לעשות עבודות בית?
אבל ככל אני מבקשת/מתחננת/דורשת- זה לא עוזר.
אני מרגישה שהיא חיה כמו מלכה בבית על חשבוני, ואפילו אין לי את זכות הבכורה:(
דיברתי על זה עם אמא שלי, אמרתי לה שזה מאד מפריע לי שהיא מרגישה מלכה בבית והכל נופל עלי, אמא שלי רואה את זה גם, אבל אין לה כ”כ מה לעשות. אומרת פעם, פעמיים ושלום על ישראל.
לי זה מאד מפריע, מאד. אבל יותר מפריע לי שאני כל פעם מתרגזת ומתעצבנת מחדש, כאילו אני לא יודעת שככה היא. זה ממש לוקח ממני את שלות הנפש ויוצר בבית אווירה לא טובה ואני מרגישה אשמה, כי אני זו שיוצרת את זה.
איך אני מפסיקה להתרגז? איך אני מפסיקה להרגיש מנוצלת ופראיירית? איך אני אקבל את אחותי כמו שהיא? איך אצליח לכבד אותה?
תודה רבה רבה, וסליחה על המכתב המעט קטנוני…