שלום וברכה,

ראשית, תודה לך על השיתוף הכנה. השאלה שהצגת נוגעת בנקודה אנושית עמוקה ומורכבת, ולא מובנת מאליה כלל. ניכר מאוד מדבריך שהינך אדם בעל רגישות, כנות, וגם רצון כנה לברר את הדרך הנכונה בה הינך מעוניין לילך

ההתבוננות שלך בעצמך, ובעיקר ההבחנה הדקה בהתנהגות שלך בשני הסביבות השונות עליהן סיפרת מעידה על רגישות פנימית ועל רצון אמיתי לחיות חיי אמת, מתוך נאמנות לתורה ולערכיה.

ותחילה אומר כך: באופן טבעי, כבני אדם, אנחנו מבקשים להרגיש שייכים, ויחד עם זה – חוששים מדחייה. ברוב המקרים, אנחנו מעריכים את עצמנו לפי איך שהסביבה מתייחסת אלינו. כשאנחנו מרגישים שהסביבה רואה אותנו בעין טובה, מתייחסת אלינו בכבוד – עולה לנו הערך העצמי.

אבל כשאנחנו מרגישים דחויים, או שלא רואים אותנו – התחושה הפנימית שלנו יכולה להיפגע, ואנחנו מרגישים פחות טוב עם עצמנו.

אחת הדרכים לגרום לסביבה לראות אותנו באופן חיובי – היא באמצעות הלבוש שלנו. לבוש נקי, מסודר, מעודכן – משדר לסובבים אותנו שאנחנו אנשים שאכפת להם, שאכפת להם מעצמם וממה שקורה סביבם. וכשאדם מרגיש שככה מסתכלים עליו – זה מעלה את הביטחון העצמי, משפר את ההרגשה, ואפילו משפיע על מצב הרוח ועל היכולת לתפקד.

יחד עם זאת, כשאנחנו נמצאים בחברת גברים בלבד, התחושה היא שהמראה החיצוני פחות חשוב. ההערכה שם באה יותר דרך חכמה, מקצועיות, רגישות וכישורים. לעומת זאת, בחברת נשים – גם אם כל מה שציינתי קודם קיים – יש למראה החיצוני יותר מקום והשפעה.

וזה מפני שטבע הנשים, בדרך כלל, להעניק ערך גבוה יותר להופעה, לטיפוח ולנראות, לעומת גברים שאצלם זה פחות מדד עיקרי.

ולכן, זה טבעי, שכשאדם רוצה להיתפס כנוכח בסביבה – הוא ישתדל להתאים את המראה שלו לאותם קריטריונים שמורגשים באותה סביבה, במקרה הזה – נשית.

אבל כאן נכנסת נקודה עדינה ומורכבת יותר:

הרצון להיראות טוב ולהרגיש מוערך הוא טבעי, מובן ואנושי. אך לעיתים, הרצון הזה הופך לתחליף רגשי – למשהו שאמור היה להיבנות דווקא בבית, עם אשתו וילדיו.

כשאדם מקבל את תחושת הערך וההשתייכות ממקומות חיצוניים, מבלי שהוא שם לב – נוצר רגש עמוק, וחזק שמתחיל להזין אותו, עד כדי כך שהוא פחות מבקש את אותו רגש דווקא מהמקום האמיתי שלו – המשפחה.

ולכן, ברמה העקרונית, יהודי צריך לבנות את תחושת הערך והשייכות שלו מתוך הבית.

זה לא אומר שלא נעים לקבל פידבק מהסביבה, אבל אבל בתור גברים תמיד ישנו חשש שתחושה זו תהפוך להיות העוגן המרכזי – יש בזה סכנה.

כי הרגש הזה, שמגיע מבחוץ, יכול לפעמים לפעום בעוצמה כזו, שהוא דוחק את הצורך לחפש את אותו קשר רגשי דווקא באשתו.

וכך, בלי שהתכוון, מתחילה תנועה פנימית של התרחקות – איטית, רכה – מהקשר המרכזי והקדוש ביותר שלו.

וחז"ל עמדו בדיוק על הנקודה הזו.

במסכת עבודה זרה (דף י"ח ע"א) מסופר על בתו של ר’ חנניה בן תרדיון, שהייתה צדקת גמורה. כשהייתה מהלכת לפני גדולי רומי, הם אמרו: "כמה נאות פסיעותיה של ריבה זו", ומיד – דקדקה בפסיעותיה הינו שהחלה לילך בצורה יותר נאה

היא לא התכוונה לעורר יצר. לא רצתה למשוך תשומת לב. זו הייתה תגובה טבעית למחמאה.

ובכל זאת – חז"ל מעידים שנענשה בעונש חמור, כמובא בגמרא שם

וכך כותב על כך הבן יהוידע (בעל ספר בן איש חי)"ודאי אין כוונתה בזה לגרות בהם היצר הרע… אלא כוונתה שישבחו את ישראל… אך נענשה בזה, דהיה לה לחוש שמא יתגרה בהם יצר הרע."

כלומר, אפילו במקום שיש בו כוונה טהורה – עצם ההשפעה הרגשית מהתגובה החיצונית, יכולה להיות תחילתו של מדרון.

ולכן, אף שהרצון להיראות טוב בסביבה שמעריכה מראה הוא מובן מאוד – יש לחוש היטב שלא נמסרים דרכו רגשות עדינים ועמוקים למקום שלא שייך להם.

יש גבול דק בין רצון להיראות טוב לבין רצון (גם אם קלוש ונסתר) להיקלט בלבבות שלא שייך להיקלט בהם.

ואם הרגש הזה חוזר שוב ושוב, במיוחד דווקא בנוכחות נשים – זה זמן טוב לשאול: האם לא נוצר פה תהליך שדורש בירור ותשומת לב?

זכור שההלכה דורשת מאיתנו לא רק מעשים, אלא גם קירבת השם בנפש, גם במחשבה, גם ברגש.

וכשיש ריח של קִרבה שאינה במקומה, אפילו דקה מאוד, אפילו רק כתגובה טבעית – יש שם גם ריח של התרחקות מהקדושה.

מוכרח לציין שהנקודות ששאלת עליהן הן לא שגרתיות – לא כל אחד עוצר להבחין בהן, ובוודאי שלא לעצור ולשאול עליהן ברצינות.

הבקשה לברר, לדייק, להיות נאמן פנימה בעולם שבו הגבולות בין החוץ לפנים כל כך מטושטשים, בהחלט ראויה מאוד להערכה.

בהערכה רבה

טל

[email protected]