תודה על ההזדמנות לשתף ולהתייעץ פה,
אני בת 20, נשואה כחצי שנה
בעלי איש מתוק, עדין וחכם,
כשהציעו לי אותו בשידוכים הייתי מולהבת,
ובצדק,
שמענו עליו דברים מאוד טובים,
שמענו שהוא מאוד רגיש,
ושיש לו שיחות עומק,
וכשנפגשנו ראיתי שקצת צריך לדובב אותו, הוא לא דיבר הרבה,
הוא היה נחמד מאוד ואדיב,
אבל לא היה הרבה על מה לדבר,
זה קצת צרם לי, אבל בכל זאת המשכתי, אולי הייתי מסונוורת..
בפגישה השניה שלנו הוא כן נפתח קצת יותר,
אבל גם לא מספיק,
לאחר 3 פגישות התארסנו,
מאז ועד החתונה הייתי בלחצים איומים,
בכיתי המון, בדקתי אותו מכל כיוון אפשרי,
בחנתי אותו כל הזמן,
והגעתי לחתונה שמחה ב"ה, אך עם רגשות מעורבים, עם מתח ולחץ גדולים..
מה שקורה בחיי היומיום, שהוא סגור רגשית מאוד,
הוא חושב בעיקר שכלי,
אין לנו שיחות ארוכות,
נדיר שאנחנו מדברים שיחות נפש, וגם כשזה קורה זה מיוזמתי,
כלומר, אם לא אדבר, אז יהיה שקט..
ולפעמים כשאני אומרת משהו,
אני מצפה לתגובה מסויימת, ומקבלת תגובה אדישה מאוד,
לא מתוך זלזול זה ברור לי,
זה סגנון של דיבור שלו..
אגב הוא מחמיא לי, ומפרגן,
ומאפשר לי חופשיות..
אבל זה קשה לי האדישות שלו,
היא מכבה אותי,
יש לציין שאני מתקשה לדבר מולו בפתיחות מלאה,
אני בוררת מילים כדי שלא יפרוץ ריב,
וכדי שלא יהיה מבואס עליי,
אני מפחדת מזה,
כי אולי אגיד לו דברים לא במקום?
ולכן קורה שאני לא אומרת לו הכל,
לדוגמא יכול להפריע לי משהו, ואני אבליג,
בסוף הדברים מצטברים לי בבטן, ואז מתפוצצים.
הפיצוץ מתבטא אצלי בהרבה בכי, בחוסר חשק,
חוסר שמחת חיים,
כשאני בוכה הוא שואל אותי מה יש,
ואני לא יודעת מה להגיד לו..
יש לי הרבה ספקות מולו,
מה אגיד? "אני לא שלמה איתך? קשה לי התקשורת איתך?" לא..
אז אני מתרצת את הבכי בתירוצים..
וזה לא טוב, אני יודעת..
אבל כך קורה שאני מוצאת את עצמי הרבה פעמים בעצבות.. בדיכאון אולי..
ואני לא כזאת, יש לי אופי מלא שמחת חיים, אני אוהבת להנות.. ולעשות צחוקים,
ואני מרגישה שאין את זה,
זה מתסכל אותי מאוד, מייאש אותי מאוד, אני מסתובבת סביב עצמי בתחושות כבדות..
מה אני עושה?
אני משווה את הזוגיות שלנו לזוגיות של אנשים אחרים,
כל הזמן מסתכלת ומקנאה על זוגות שמדברים חופשי וצוחקים,
אני שואלת את עצמי הרבה פעמים "האם זו הזוגיות שלי? האם זה מתאים לי בכלל? אולי אני צריכה לעזוב?"
וזה מטריד אותי ממש,
אציין בנוסף שאני מאובחנת עם או סי די,
ומכאן מגיעות השאלות הרבות שלי,
הספקות, והחששות,
יחד עם זאת אני יודעת בבירור, שלכל הספקות והחששות האלה יש בסיס מסוים,
שום דבר ממה שאני מרגישה לא תלוש מהמציאות,
יש לזה בסיס
וזה קשה לי,
רציתי לדעת האם זה נורמלי מה שאני מתארת על התקשורת הזו?
האם יש פה זוגיות לא טובה?
אני צריכה לעזוב? או שיש על מה לעבוד?
האם בעתיד תוכל להיות לנו תקשורת טובה?
כי זה בעיקר מה שאני מתארת פה,
תקשורת לא זורמת..
אין שיחה משותפת…
יש פערים,
וקשה לי, בהחלט,
אני מתגעגעת לפעמים לבית שלי,
שם אני מדברת הכי חופשי שיש,
האם אוכל גם עם בעלי להיות חופשיה?
אשמח לשמוע תשובה..
תודה רבה רבה
מעריכה מאוד את ההקשבה והתמיכה,
פלונית
דלג לתוכן



2 תגובות
ברוריה היקרה
תודה על תשובה מפורטת ויפה!
החכמת אותי מאוד!!
והרגעת אותי,
תודה רבה לך
באהבה, מירי יקרה, ובהצלחה בעבודת הקודש של בניית בית נאמן בישראל!