שאלות בנושא: קורונה

הנה זה מגיע. ברוכה הבאה לחוסר השגרה. כמה התגעגעתי אליה. עד כלות. רק חודש של שגרה חלף עבר, כשבמהלכו: נשמתי, נרגעתי, שמחתי, נהניתי, בקיצור- חייתי. ושוב: אזעקות, טילים, ממ"ד, ובעיקר- איןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןן לימודייייייייייייייייים. מבחינתי- אין כלום. הכול מתפרק. הילדים סביבי ואיתי

הי אני רוצה לדעת אם אני יכולה איך שהוא למצוא מקום בעצמי להעריך את בעלי- לראות בו משהו שאני ירצה להביא אתו עוד ילדים להאמין בדרך שלו (גם אם הוא בעצמו מבולבל ולא מאמין בעצמו) הקורונה רק עשתה יותר בעיות בנישואין

היי, מצחיק שאני פונה אליכם… אין לי שאלה מוגדרת ואני יודעת מראש את התשובה, אני חושבת…. מאז הקורונה אני לא בעצמי. עייפה, עצבנית, איבדתי משמחת החיים שלי, שנה בבית עם 4 ילדים קטנים… אני לומדת תואר שני והמבחנים היו בדיוק

אני לא מעוניינת להתחסן נגד קורונה, ואני אסביר את השיקולים שלי קצת.
לצורך הגנה על הסביבה- החיסון לא הוכח כמונע הדבקה, ז"א גם אם מישהו מחוסן ולא ידבק בעצמו, הוא עדיין יכול להעביר את המחלה. אז בשביל להגן על הסביבה זאת לא סיבה.
בשביל להגן על עצמי, אני לא בסיכון ב"ה וחוששת הרבה פחות מהקורונה מאשר הפוליטיקאים שנכנסו לפרשיה. ואני רוצה להסביר: אנשים (או רגשות פנימיים) שמשתלטים בעזרת רגש הפחד- זהו אחד מנורות האזהרה של "התרחק". למי שחווה פעם חוויה כזאת מבין היטב. בנוסף אני חונכתי לא לקחת סוכריה מאדם זר ברחוב, כי בד"כ אנשים לא סתם נותנים… ומהי הדרך ש"מחלקים" את החיסון? אז לאנשים הפחות מתורבתים מחלקים צ'ולנט ופיצה, ולאנש

רציתי יש לי מחשבות מעיקות מאוד. מחשבות של דאגה גדולה. ובעיקר רדיפה עצמית. אני כל היום בביקורת על עצמי ולא יכולה להתנתק מזה. כמובן שזה ניסיון גדול מאוד של כעס, מרירות, עצבות.. אני כמעט בגיל 18, ואני חנוקה בבית שלי (בפרט עכשיו שאנחנו בסגר) ההורים שלי סופר קיצונים ולא נותנים לי לצאת לחברות… אני חנוקה בבית. וחנוקה בתוך עצמי. ומרגישה פשוט חסרת אונים. אני מביעה את צערי בעיקר לפני אבי שעד עכשיו היה סובלני אליי . אבל עלה לו סף הסבלנות והוא מטיח כלפיי שזה המצב למען הבריאות שלנו… בעוד המצב הבריאותי של הנפש שלי רק מסכן אותי . רק מחשבה אחת של ייאוש זה עול עבורי. אני מרגישה כבולה בתוך עצמי.
יש לציין שאני נערה רגילה לחלוטין. רק שהמצב פשוט מעיק ובילתי נתפס..
ההורים שלי יודעים שמתחילת הנגיף ניראלי מעבר לשנה אני כלואה כביכול בבית. מלבד פעמים בודדות שפגשתי אנשים.
אני מאמינה שה לא נותן ניסיון שאי אפשר לעמוד בו. אבל הלב שלי כלכך חסר סובלנות אחרי כל התקופה שעברתי. ואני לא רוצה ליפול מדרך ה.
הבנתי מרבי שלום ארוש שהעצה – חוק התודה להודות על הקושי.
אבל אני בהתחבטות עצמית לגבי זה.
כי התקדמתי כל כך מהר בתהליך התשובה ואני לא רוצה להעמיס על עצמי וכו..

ערב טוב, הרבה זמן התלבטתי אם לשאול כי חשבתי שדברים יסתדרו לבד אבל לא ממש הצליח לי לסדר אותם.. רק אבקש אם אפשר לא לכתוב לי ללכת לייעוץ כי אני כבר בייעוץ ובחרתי לא לשאול את היועץ את השאלה הזאת

בכל התקופה הזו יש הרבה שאומרים שזה מחזק באמונה, לראות עד כמה האדם קטן ושה' קובע מה יהיה ושהיינו שקועים ביומיום וזה זמן לעצור לעשות חושבים וכו' וכו'… אבל אני מרגיש להפך, שכל הסיפור הזה מחליש אותי. נכון, לא היינו בסדר, היינו צריכים את הניעור הזה, אבל יאללה. קלטנו את הפרנציפ אפשר להמשיך הלאה. ישבנו בבית מספיק זמן, מה ה"קטע" כביכול להמשיך להרוג אנשים כמו זבובים???
אני ממש לא מגיע מכיוון של להתריס ואנטי, רק לא מבין את הטענה הזאת כי לדעתי אם היא נכונה אחרי חודשיים שלושה זה היה אמור להיגמר.
מקווה שהבנתי מה אני מתכוון לשאול…

היי, צהריים טובים. יתכן וכבר נשאלו השאלות שאני שאלתי , יתכן ונענו תשובות מסויימות באתר שלכם שהוא אתר באמת מקסים! אבל! אף אחת לא הצליחה להניח את דעתי בנושא הזה. אני אשמח בבקשה לתשובה. אחת. יחידה. ברורה. חדה בלי סחור

מתחילת הקורונה בעלי מאד מאד מפחד, תקופה ארוכה מאד לא יצאנו מהבית, היום יוצאים ממש מעט. הילדים עדיין בבית, הוא בשום אופן לא מוכן להחזיר אותם למוסדות הלימוד, ויש ביננו הרבה ויכוחים על כך. אני משתוקקת שיחזרו כבר למסגרות, כמובן שלהם גם כבר קשה להיות בבית והם מחכים לפגוש את החברים ולחזור לבתי הספר ולגנים. כבר תכננו שיחזרו ואז החלה העליה החוזרת בתחלואה וכל יום שעובר מרחיק את הסיכוי שהוא יסכים להחזיר אותם כי באמת יש עליה תלולה. אני תוהה מה עלי לעשות? לשתוק ולוותר? אולי בכלל הוא צודק? אז למה כל העולם שולח ואנחנו לא??? מאד מאד קשה לי המצב במיוחד שאין שום צפי שהעניינים הולכים להסתדר בקרוב מה שאומר שהילדים יישארו עוד תקופה ממש ארוכה בבית