שלום וברכה שואל נכבד.

בראש ובראשונה הרשה לי להודות לך על שאלתך. בשל שאלתך הייתה לי הזכות לשוב וללמוד, ולחשוב אודות ספר קהלת ומסריו.

בטרם ניגש לגוף הדברים הרשה לי להציב בפניך שאלה יסודית ומרכזית – האם מהתורה שהיא מסורה לנו מידי משה מפי הגבורה, עולה תמונה השוללת את העולם ומיואשת ממנו וגורסת כי הכל הבל ואין טעם לחיים, או שמא להיפך?

התשובה לדעתי כמובן הינה שהתורה רואה באור חיובי את העולם (וירא אלקים את כל אשר עשה והנה טוב מאד).

העובדה הפשוטה הינה שחלק מכריע מהתורה עוסק בפרטי פרטים בחוק ובהנהגות הנדרשות מאיתנו בחיי המעשה, ואם אין עניין בעולם ובפעילות בו הרי שאלו פעולות של הבל ותורתנו ח"ו הינה תורה של הבל. זאת ועוד, בתשובה לשאלה זו עולים באופן אסוציאטיבי במוחי הפסוקים מספר דברים (ל, ט"ו ואילך) "ראה נתתי לפניך היום, את-החיים ואת-הטוב, ואת-המוות, ואת-הרע. טז אשר אנוכי מצווך, היום, לאהבה את ה' אלוקיך ללכת בדרכיו, ולשמור מצוותיו וחוקותיו ומשפטיו; וחיית ורבית—ובירכך ה' אלוקיך, בארץ אשר-אתה בא-שמה לרשתה […] יט העידותי בכם היום, את-השמיים ואת-הארץ–החיים והמוות נתתי לפניך, הברכה והקללה; ובחרת, בחיים–למען תחיה, אתה וזרעך.

לאור זאת ניתן בהחלט לקבוע כי התורה, שהיא מהווה את עמוד ההשקפה היהודית, מחייבת את העולם (דהיינו רואה אותה באור חיובי) ומעודדת פעילות בו, עשייה המרבה את הטוב ומתקנת את העולם. אם כן השאלה המתחייבת הינה האם המסר של קהלת עולה בקנה אחד עם השקפה זו, ואם לא כיצד מצא ספר זה את דרכו אל כ"ד ספרי התנ"ך?

אכן, אנו מוצאים בכתבי חז"ל תיעוד לכך שרוחם של חכמים לא הייתה נוחה מספר קהלת ובקשו לגונזו. האמירה "ביקשו חכמים לגנוז את ספר קהלת" מנומקת בכמה מקומות באופנים שונים, אנו נעיין במדרש ויקרא רבא (כח:א, מהדורת מרגליות, עמ' תרמח) העוסק בעניין זה:

"מַה-יִּתְרוֹן לָאָדָם בְּכָל-עֲמָלוֹ שֶׁיַּעֲמֹל תַּחַת הַשָּמֶשׁ" (קה' א:ג).

[1] א"ר בנימן בר לוי: בקשו חכמים לגנוז ספר קהלת שמצאו בו דברים שנוטין לצד מינות.

אמרו: הא כל חכמתו של שלמה שבא לומר "מה יתרון לאדם בכל עמלו שיעמול תחת השמש", יכול אפי' בעמלו של תורה? חזרו ואמרו: לא אמר בכל עמל אלא "בכל עמלו", בעמלו אינו מועיל אבל מועיל הוא בעמילה של תורה.

[2] א"ר שמואל בר רב יצחק: בקשו חכמי' לגנוז ספר קהלת שמצאו בו דברים שנוטין לצד מינות. אמרו: הא כל חכמתו של שלמה שבא לומ' "שמח בחור בילדותך ויטיבך לבך בימי בחורותיך והלך בדרכי לבך ובמראה עינך" (שם יא:ט), משה אמ': "וְלֹא-תָתוּרוּ אַחֲרֵי לְבַבְכֶם וְאַחֲרֵי עֵינֵיכֶם" (במד' טו:לט), והוא אמ': "והלך בדרכי לבך ובמראה עיניך"? לא דין ולא דיין, הותרה הרצועה [=המגלב בו מלקים את הנידונים].

כיון שאמ': "וְדָע כִּי עַל-כָּל-אֵלֶּה יְבִיאֲךָ הָאֱלֹהִים בַּמִּשְׁפָּט" (קה' יא:ט), אמרו: יפה אמ' שלמה.

חז"ל מצביעים על כך שברובד הפשוט, המסר של קהלת נראה לעיתים כמסר ניהיליסטי (=ניהיליזם היא תפיסה פילוסופית השוללת את כל הערכים והמוסדות המסורתיים ומאמצת צורת חשיבה הדוחה אמונה ושוללת את הצורך בה כדי להגיע למימוש או לגאולה) כגון "מה יתרון לאדם בכל עמלו שיעמול תחת השמש", או מסר הדוניסטי (=נֶהֶנְתָנוּת או הֵדוֹנִיזְם  היא גישה בתורת המידות בפילוסופיה הגורסת כי תכליתו וסיבתו של כל מעשה אנושי הוא התשוקה להנאה) כמו "שמח בחור וכ"ו", אולם בסופו של דבר הכריעו חז"ל לכלול אותו בתוך ספרי הקודש כיוון שחלילה לנו מלחשוב ששלמה המלך החכם מכל אדם סבר הפוך מהתורה האלוקית ושלל את חשיבות העולם ואת האמונה בערכם של החיים. להיפך, ברור לנו שהוא מחזק דברי תורה ומדגיש את אמונה בחיים טעוני ערך, וכל דבריו בגנות העולם וחוסר התוחלת אינם מכוונים אלא כנגד חיי העולם הזה כשהם מהווים תכלית סופית לעצמה.

עבור מי שרואה בעולם הזה לבדו תכלית סופית ואין בלתו, הרוח הפסימית-הדוניסטית (שים לב שאלו צדדים שונים של אותה תנועה נפשית אשר שורשה נובע מההשקפה שחיי העולם הזה הינם חזות הכל, לכן היא רואה חוסר תוחלת בקיום ומגיבה בצורות שונות – או בייאוש מוחלט או בניסיון לשקוע בהנאות) לפיה הכל הבל, אכן הולמת ומתאימה. אולם עבור מי שמאמין בתורה ובערכים אין ספק שלחיים של תורה יש ערך, פשר, וחשיבות.

כעיקרון ניתן היה לחתום את התשובה בשלב זה, והתשובה היתה מסתכמת בכך שחז"ל לימדו אותנו את המסר האמיתי של ספר קהלת שהוא שולל את חיי העולם הזה כשהם תכלית לעצמה, ומחייב אותם כשהם לשם חיי תורה ומצוות. אולם בעקבות שאלתך חזרתי ושאלתי את עצמי, מדוע שלמה שהיה החכם מכל אדם התנסח בצורה הבעייתית הזו, שבשלה אפילו רבותינו ע"ה במבט ראשון סברו שמסריו סותרים לעיקרי אמונת היהדות?

התשובה לעניות דעתי הינה ששלמה המלך, החכם מכל אדם, ניסה לומר לנו משהו עמוק מאוד בכך שהמסר הגלוי הינו של ייאוש ופסימיות ואילו המסר האמיתי הינו הפוך.

שלמה מתאר במידה רבה את תחושתו של כל אדם שמתבונן במציאות. על פניה המציאות נראית אינדיפרנטית (=אדישה) לצדק, לערכים, ובכך גם לתכלית. חוקי הפיזיקה חלים בשווה על עלה שנושר ועל תינוק שמושלך מקומה גבוהה על ידי רוצח אכזרי, "מקרה בני האדם ומקרה הבהמה ומקרה אחד להם". במצב עניינים כזה התחושה לפיה "הכל הבל" רודפת כל אחד ואחד מאיתנו. המסר העמוק של קהלת נעוץ בדיוק בכך שהוא נותן לתחושה זו ביטוי, הוא לא מכחיש אותה. הוא אומר שכל אדם הינו אזרח בממלכת תחושת חוסר התוחלת לעיתים, כי כך אנו חווים את העולם. אולם מי שזכה וקיבל את התורה ואת תמונת העולם שהיא מציעה הינו אזרח של ממלכה נוספת, נסתרת, סמויה מן העין. לממלכה זו ניתן להיכנס רק באמצעות האמונה בתורה ובעולם ערכים מוחלט. לכן הפסוקים החותמים הינם "סוף דבר הכל נשמע את האלקים ירא ואת מצותיו שמור כי זה כל האדם". הסוף הזה אינו עומד בסתירה לספר כולו אלא מהווה את הפשר העמוק שלו.

עד כאן ברמה התיאולוגית.

ברמה האישית אני מוכרח לציין שלכל אדם ואדם יש תקופות של ייאוש ותחושת חוסר תוחלת, זהו דבר טבעי הטבוע בכולנו. אולם אם אתה חש כך תקופה ממושכת, כדאי מאוד לפנות לגורם מקצועי בעניין שיעזור להבין מדוע אתה חש כך וכיצד ניתן לעזור. שמחת החיים הינה מתנה וציווי מאת הבורא אל לנו להתכחש אליה.

מקווה שתשובתי סייעה לך, אשמח לשמוע ממך.

בברכת חג שמח,

אליהו

[email protected]