בס”ד

שלום לך

קוראת את פנייתך ומתפעלת. את חכמה, מודעת ומבינה את הסיטואציה בה את נמצאת באופן שאינו מצוי בדרך כלל אצל בנות גילך. את צעירה, יצאת זה עתה מן החממה המוגנת, את לומדת ועובדת, ומבינה היטב את מורכבות העבודה במרחב מעורב מגדרית. את מפרטת את הסייגים ששמת לך על מנת לשמור על עצמך. את לא מכחשת או מעמידה פנים ומסוגלת להודות כי יחס טוב ומועדף מחמיא לך וכי חשוב לך למצוא חן ולהיות ידידותית.

זוהי נקודת פתיחה מעולה לבחון את דרכך הלאה ולברר היכן את רוצה להיות וממה את מעדיפה להימנע.

את מעלה מספר שאלות ואתייחס אליהן אחת לאחת.

את מציינת את זהירותך הרבה בקשר לגברים נשואים ומוסיפה כי על אף זהירותך את חשה לעיתים ביחס מועדף המופנה אליך ושואלת האם את אחראית לאופן בו אחרים מתייחסים אליך. מאחר וזיהיתי בשאלתך יכולת התבוננות עצמית מפותחת וכנות גבוהה, אני רוצה לרגע אחד להחזיר אליך את השאלה: האם את חשה שאת אחראית ליחס זה? כלומר, האם את מרגישה שיש עוד משהו שאת יכולה לעשות או לא לעשות על מנת להשפיע על אותו יחס בו נוקטים כלפייך קולגות לעבודה? אם התשובה היא ‘כן’, הרי שיש באפשרותך לעשות מעשה ולנקוט באותם צעדים נוספים כדי שהיחס כלפיך יהיה ניטרלי ככל הניתן. אם התשובה היא ‘לא’ הרי שאת עושה את המקסימום שביכולתך וכל השאר אינו באחריותך. את יכולה להתפלל ולבקש על כך, את יכולה לבחור איך להגיב לאותו ‘יחס מועדף’ על מנת שלא לעודד אותו ואת יכולה גם לפעמים (אם את מרגישה שזה נכון ומתאים) לומר בעדינות לבן השיח כי אמירה מסוימת מביכה אותך או פחות נעים לך לשמוע אותה. (תוכלי כמובן לבחור את הנוסח המדויק הנוח לך).

באופן כללי אומר כי קשה מאד להישאר אובר נחמדים או לתת יחס מועדף אל מול תגובות קונקרטיות. תגובה קונקרטית אין פרושה להגיב באופן מנוכר אך היא אינה כוללת בתוכה שום מחוות ידידותיות. תקשורת קונקרטית מקובלת מאד במקומות עבודה, ללא שום קשר לדת או לשמירת הלכה. ההימנעות מקשרים אובר ידידותיים היא נחלת כלל עובדי העולם מתוך תפיסת עבודה מקצועית. תקשורת קונקרטית אמנם פחות אהובה על א.נשים ידידותיים ואוהבי אדם אך חשוב להבין כי היא מקובלת ומוכרת ואפילו מוערכת במקומות עבודה ואינה מתפרשת כבעייתית כלל על ידי קולגות ומעסיקים.

שאלתך השנייה מתייחסת לעובדים צעירים יותר שאיתם לדבריך ‘הדברים קשים יותר’, ואת מציינת בכנות כי הקושי נובע מרצון פשוט וטבעי לשוחח עם בני גילך על נושאי שיחה משותפים. חשבת שפיצחת את השיטה עד שהגיע קולגה צעיר שאת מוצאת בו עניין אישי והוא בך והופ, השיטה כבר לא כל כך עובדת… כדאי לשים לב לעובדה ששיטות טובות עד שהן כבר לא טובות… כלומר: כדאי להשאיר יד על הדופק ולשים לב האם הטקטיקה בה אני פועלת עובדת? אם כן- מעולה. אם לא- מה אני יכולה לשנות בה על מנת שאוכל להמשיך ולשמור על הגבולות החשובים לי. אלו שהרצון לעמוד בהם מגיע מתוכי.

שמעתי פעם מקולגה חרדית העובדת שנים רבות בתוך מקום עבודה חילוני ובאינטראקציה גבוהה עם גברים כי הדבר ששומר עליה הוא טיפוח תחושת דאגה תמידית. היא משמרת בתוכה את תחושת הדאגה והחשש. אין מדובר על חרדה משתקת או על תחושה שלא מאפשרת לתקשר באופן אנושי וענייני עם קולגות אלא על ההבנה כי אדם לעולם מועד ותחושת ביטחון בעצמנו לא תמיד משרתת אותנו במקום בו נרצה לשמור על הגבולות שלנו לאורך זמן

שאלתך השלישית נוגעת למערכת יחסים ספציפית שהתפתחה בתוך מקום העבודה שלך. את מתארת תהליך טבעי מאד של היקשרות בין שני אנשים צעירים, עניין הדדי ורגשות שמתפתחים. מתוך הפרטים שאת מספרת עולים כמה דברים: 1. את לא מעוניינת בקשר לא רציני. 2. את מרגישה שאינך בשלה לנישואין. 3. את ערה ומודעת לפיתוי שבקשר חברי קרוב עם אדם שמבין וקרוב אותך. את מתארת צורך חברתי ואנושי מובן וחזק מאד שכרגע מוצא לו מענה במקום שאינו מדויק עבורך. השאלה היא מה ניתן לעשות במצב שאולי היה עדיף למנוע מראש אך כרגע הוא עובדה קיימת המטרידה את מנוחתך ובצדק.

אין תשובה אחת נכונה ומוחצת. אניח פה מספר כיווני מחשבה ואני סומכת עליך ועל חכמתך שתדעי לקחת את מה שמתאים לך ורק לך.

אם תרצי לעשות צעד על מנת לרופף את הקשר הקיים ולשים לו גבולות תוכלי לעשות זאת במאמץ ובמודעות. את לא הראשונה ולא האחרונה הנקלעת לסיטואציה שכזו. עובדים ועובדות רבים מוצאים עצמם במצבים דומים ועושים צעדים קונקרטיים על מנת להחזיר את היחסים למקומם הראוי: יחסי עבודה ותו לא. אולי אחדש לך (ואולי לא..): גם עובדים שאינם חרדים מנסים להפריד בין חייהם הפרטיים לחיי העבודה וההמלצה היא לכל עובד ועובדת באשר הם להימנע ככל הניתן מלהיקלע למערכות שכאלה בתוך מקום העבודה. וכמו שאת עצמך ציינת בחכמה: לערב עבודה וחיים אישיים יכול להיות מתכון לצרות. יש בכך הסחת דעת ממשימות העבודה. המעסיקים לא תמיד רואים זאת בעין יפה וגם הקולגות מסביב לא תמיד מפרגנים והיכולת לעבוד באופן שקט וממוקד נפגעת.

את מציינת כי מקום העבודה חשוב לך מאד ואומרת שלעזוב זו אינה אפשרות. שימי לב שהאפשרות הזו, גם אם כרגע אינה רצויה עבורך, וודאי קיימת. זוהי הרי עבודת סטודנט ואת בחורה מוכשרת וחכמה והעולם פרוש לפניך. כמובן שאין משמעות הדבר שעזיבה היא בהכרח הדבר הנכון עבורך, רק שימי לב שאת לא פוסלת שום אפשרות ונוהגת באופן המתאים לך. אנשים ונשים בכל הגילאים ובכל סוגי התפקידים עוזבים לעיתים מקום עבודה כולל בעקבות סיטואציות מהסוג שאת מתארת על מנת לשמור על שלימותם ורווחתם הנפשית.

אם בכל זאת את בוחרת להישאר, בחני את האפשרויות העומדות בפניך. תוכלי לפנות לאותו קולגה ולבקש ממנו באופן הכי פשוט וברור להניח את הקשר האישי בצד, לציין כי זהו רצונך על אף ההערכה שלך אליו וכו’ מאחר ולקשר אין כרגע עתיד ויש בו חציית גבולות עבורך. תוכלי לנסות לבקש לעבור צוות או מחלקה (את יודעת טוב יותר מהן האפשרויות במקום העבודה שלך) כדי לא להקשות על עצמך ולהיתקל בו יום יום. וכמובן, להקפיד מעתה על תקשורת עניינית, להימנע משיחות אישיות ובייחוד מאלו הבוחשות שוב ושוב בקשר שהיה/שלא יהיה/שאולי יכול היה להיות.

דבר נוסף שעשוי לסייע מאד- נסי להקיף עצמך בקשרים חברתיים אחרים שיתנו לך מענה לצורך הכל כך טבעי. השקיעי בקשר עם חברה טובה או שתים. מלאי את חיי החברה שלך. הצטרפי לקבוצת ריצה או כתיבה או כל דבר אחר שמדבר אליך. אם את מרגישה צורך אל תהססי לקחת לך לווי מקצועי לתקופה המורכבת הזו בה את בונה את עמוד השדרה האישי והמקצועי שלך. ואני בטוחה כי ההתנסות הזו נשלחה אליך כדי לגדל בך עמידות וכוח שיעמדו לך בהמשך חייך המקצועיים והאישיים.

מאחלת לך הצלחה גדולה! ואולי אולי תשקלי שוב את הצהרתך לגבי חוסר הבשלות שלך לנישואים כי כמו שאת נשמעת לי- הייתי בוחרת בך לכלה (לו היה לי בן ?)

חני