שלום לך

שאלתך מאתגרת ומרתקת, והאבחנות המעניינות שכתבת מעידות על עומק הבנה וסקרנות מבורכת. הלוואי על כולנו.

לפני שאני נגש לשאלה עצמה חשוב מאוד להדגיש נקודה קריטית. כל המשיבים באקשיבה הינם חרדים, יראי שמים (במידה הנראית על ידי בני אנוש), ונטועים עמוק בתוך העולם החרדי, אוהבים אותו ורוצים בהצלחתו ובפריחתו. עד כמה שהכרותי מגעת, אין לאף אחד מהם רצונות “חתרניים” או מחשבות למהפכות חברתיות וכדומה, אלא לסייע ולעזור ולהקשיב ולייעץ ככל שידם מגעת.

נקודה חשובה נוספת שאני מעוניין להדגיש היא שבתוך המשיבים (נכון לרגע זה למעלה מ40!) ישנו מגוון רחב מאוד של דעות ואופי ורקע, כך שבתשובה שלהלן אביע את דעתי, ואת דעתי בלבד, ויתכן ואף סביר, שממשיב או משיבה אחרת היית מקבלת תשובה שונה, ועל כן אני פורש בפניך את עמדתי האישית בלבד, ולא את “עמדת משיבי אקשיבה” או “עמדת הארגון”, כי אין כזו, וכך יש להתייחס אל הדברים.

הצגת בצורה יפה את החרדיות כטוטאליות, ושימור הטוטאליות על ידי ההתבדלות, זאת לעומת הציבור הדת”לי המוביל לשילוב, ושאלת איך מציאות של שילובים שונים (כגון ישיבות תיכוניות, השתלבות בממשל וכדו’) יכול ללכת יד ביד עם החרדיות, האם אין אלו מאפיינים דתל”ים.

ישנם שני מישורים שצריך לדון בהם בנושא הזה, המישור הסוציולוגי והמישור האידיאולוגי.

שאלת “מיהו חרדי” היא קודם כל שאלה סוציולוגית המנסה למצוא קו מקשר בין החסיד העובד, לבין הליטאי האברך, בין המודרנית בעלת הפאה הארוכה והחצאית הקצרה, ובין הירושלמית מגולחת הראש ולבושה שחורים, בין זילברמן לסאטמר, בין חזונאישניקים לש”סניקים, ובין פרומער לשבבניק. למצוא קו התנהגותי המקשר בין כולם בוודאי שיהיה קשה, ועל כן נזקקים לסוציולוגיה שתקשר בין כולם על ידי זהות. אין כאן המקום לדון כיצד נוצרת זהות משותפת, אך לא ניתן להכחיש שהיא כאן, ובלתי ניתנת להתעלמות. יהיו שיגדירו אדם חרדי כאדם שלובש כיפה שחורה או כאדם שמגדיר את עצמו כחרדי, כל אלו מאפיינים סוציולוגים, לא אידיאולוגים, שבוודאי לא משתנים על ידי כל מיני צורות של חרדיות, ואינספור סוגים ומינים ורמות רוחניות ותפיסות אידיאולוגיות, הכוללים בין השאר גם אלו התומכים בהשתלבות בתפקידים שונים בממשל, או בישיבות תיכוניות וכדומה. זה רובד אחד שחשוב להכיר בו.

רובד נוסף הוא הרובד האידיאולוגי שאליו התייחסת, ובמרכזו נקודת ההתבדלות. וכאן אפרוש בפניך את הרהורי כנקודות למחשבה, לא כאמירה חותכת, על מנת שמהם אולי תקבלי רעיונות על הסוגיה שהעלית.

ניתן לראות את ההתבדלות בשני מבטים: האחד, היא לראות אותה כסוג של מגן מפני ההשכלה/חילוניות/מערביות. אנו נוהגים לקרוא לעולם הישיבות “תיבת נח” המגנת מפני ה”מבול” שבחוץ, ובמידה מסויימת מנסים לראות את החרדיות כסוג של “תיבת נח” קהילתית מפני המבול המערבי. החרדיות רואה את הסכנות החמורות שבחוץ עבור החיים התורניים, את התוצאות המרות של ההשכלה (בעבר) ושל ההתבוללות (כיום), ומעוניינת לשמור ככל האפשר את עצמה רחוק מהסכנות הללו. אלא שיש שני מגבלות לתפיסה הזו שצריכים כל העת לשים לב אליהם ולבחון אותם, המגבלה הראשונה היא מגבלת הגודל, כלומר ככל שהציבור גדל היכולת לשמור עליו בתוך “תיבה” קטן, והמחירים והכח שנדרש לשלם עבור שמירה זו הולכים וגדלים. נקודה נוספת שחשוב לבדוק היא עד כמה מחיר השימור פוגע במהות. אם נקח מקרה קיצון כדוגמה להמחשה: ברור שאדם שקשור בידיו וברגליו בתוך צינוק אינו יכול לעבור עבירות רבות בחייו, ומאידך גם הוא חסר חיים ואינו מביא לידי ביטוי את תפקידו או את יכולתיו, כך גם ציבור יתכן שרמות שמירה והסתגרות גבוהות מונעות בטווח הקצר והבינוני בעיות כאלו או אחרות, אך מאידך הם מרחיקות את הציבור מלממש את תורת החיים עליה השמירה גופא באה לשמור.

בשאלות אלו מתחבטים כל הזמן תלמידי החכמים, מנהיגי הקהילה, והפעילים בשטח, ובאמת קשה מאוד להכריע בהם ויש בהם דיונים ומחלוקות.

מבט נוסף על ההתבדלות הוא מבט הרואה את הציבור שומר המצוות כציבור נבדל מהותית מהציבור החילוני, כהבדלה בין יהודים לגויים, כהבדלה בין חברים לעמי הארצות (בזמן חז”ל), לא כהגנה מפני סכנה אלא כהבדלה תרבותית ברורה בין “העם הנבחר” הנוהג כרצון ה’ לבין אלו שלא נוהגים כרצונו. לתפיסה זו השותפות שלנו עם החילונים אינה אלא כשותפות עסקית, כחלק מהחיים בתוך מסגרת טכנית של מדינה משותפת, אך ללא שותפות מהותית-לאומית. החרדיות אינה אם כן מעוניינת בשותפות אך מפחדת ולכן נבדלת, אלא להפך, היא רואה אתה עצמה כנבדלת מהותית ואינה רוצה בשותפות עם אחרים. ולתפיסה זו כל ויכוח על צורתה הנכונה והנהגתה הנכונה של היהדות הוא ויכוח פנים בית מדרשי לגיטימי אך אין לו כל נגיעה לחוץ ה”גויי”. ישיבה תיכונית תהיה נכונה או לא כי כך התורה מצווה או לא, וכך גם הנהגת שלטון בתוך אותה מסגרת שלטונית. זוהי תפיסה שונה לחלוטין מהתפיסה הדת”לית, בהדגש על הלאומית, הרואה את האומה כאיבר אחד שלם שהציבור שומר המצוות אינו אלא איבר (חשוב) בו.

כמובן שהאתגר של התפיסה הזו תהיה להתמודד עם הנושא הלאומי (הבא לידי ביטוי גם בקבלה ובחסידות בעניין של סגולת ישראל, ישראל שחטא וכדו’).

כלל הדיונים ב”אגודה אחת” או בפעילים החברתיים הסובבים אותה, נמצאים בקונטקס של שני התפיסות האידיאולוגיות הללו, זו השואלת את עצמה כל הזמן היכן גבולות תיבת הנח, תוך רצון לשמר ככל האפשר והבנת המגבלות של השימור מאידך, וזו הרואה את כלל הדיונים כדיונים תוך-בית-מידרשיים השואלים מה הדרך הנכונה שיבור לו האדם בלא כל קשר לעולם החילוני שיש להבדל ממנו ומתרבותו.

אכן, מיעוטם של הכותבים מתעלם מההגדרה האידיאולוגית (במידה מסויימת של צדק כפי שכתבתי) ותופס את ההגדרה הסוציולוגית בלבד, ודן לפיה על הנדרש מהחברה החרדית בעומדה מול בעיות השעה והאתגרים החברתיים, והלאומיים. הצד השווה של כולם הינה תחושת האחריות מול נקודות ספציפיות של צורך ובעיות הדורשות שיפור, ואימוץ הכלל של במקום שאין אנשים השתדל להיות איש.

והחשוב ביותר בסופו של דבר לזכור שלא באנו לעולם להיות “חרדים” או “ציונים” או כל תוית אחרת, אלא לעבוד את ה’ באמת ובתמים ולעשות רצונו בלבב שלם, וכשם שאין פרצופיהם שונים כך אין דעותיהם שונות, והמגוון מפרה ומרתק, ובלבד שנכוון לטוב ולרצונו ית’.

אני מקווה שבתשובתי הרחבתי מעט את היריעה בסוגיה החשובה שהעלית ונתתי לך כיוונים להבנת הנושא,

אשמח לדעת אם אכן כך, וכמובן לרשותיך לשאלות נוספות ולהמשך הבירור, בשמחה!

בהערכה רבה!

מיכאל

mn1405@gmail.com