שואלת יקרה מאוד.

בתחילת השאלה את מתארת תופעה נפוצה בקרב בני נוער [ואולי גם מבוגרים…] רבים. בשעה שהם נמצאים בקרב חבריהם, הם מאריכים בתפילה, וכשהם לעצמם המצב שונה.

בדרך הלצה היו אומרים על כך, שהתמזל מזלנו שאת האתרוג נוטלים בבית הכנסת ואת המרור אוכלים בבית, משום שאלמלא כן היינו נאלצים לאכול כביצה חזרת ?.

הרב וולבה זצ"ל כותב בספרו עלי שור, שאין קשר בין אריכות בתפילה לכוונה בתפילה. גם חז"ל לא ראו ענין מיוחד באריכות בתפילה.

כל הדברים הללו הינם הקדמה.

לאמיתו של דבר, בגלל שאנחנו מתחילים להתפלל כבר מגיל הגן, וכל השינוי בין הכיתות מתבטא רק בהוספת קטעים לתפילה, לעיתים קורה שתפיסתנו על מושג התפילה נשארת תקועה אי שם בתפיסות הילדות המוקדמת.

התפילה נתפסת בעינינו כשעת דת, או כשעת בקשת צרכים מהבורא. ממילא בגילאי הסמינר, שבו מרגישים יותר את הצרכים, התפילה מתחילה להתארך. אבל בקשת הצרכים היא רק חלק אחד ממרכיבי התפילה.

תרגום המילה "תפילה" הוא חיבור [על פי דברי רש"י על התורה בביאורו למילה נפתלי]. האדם העסוק בשגרת יומו עלול לשקוע בחומריות העולם הזה ולשכוח מקיומו של הבורא. על כן רצו חכמינו ששלושה פעמים ביום [לפני היציאה לעבודה, באמצע העבודה, ובסיום העבודה] נעמוד לפני ה' ונשנן לעצמנו את הדברים היסודיים שהוא מלך העולם ושאנו עבדיו, וכל מה שיש לנו מגיע ממנו.

חז"ל ידעו היטב שאין זה מהמלאכות הקלות שבמקדש. אין זה קל להתחבר לה'. וכבר הם התאוננו על כך שהשגרה מטשטשת את המטרה. אולם קושי אינו פוטר אותנו מלנסות להצליח.

על פי המקובל בידינו, השאיפה לכוון תפילה שלימה בבת אחת היא למעלה מדרגתנו. מה שאנחנו צריכים לשאוף, הוא לנסות להתבונן בפירוש המילים.

עצתי היא – תיקחי ברכה אחת מתוך תפילת שמונה עשרה [עדיף את הראשונה שבה חובת הכוונה יותר חשובה], תתבונני בה לעצמך לפני התפילה, מה בעצם באים לומר בה?! ככלל, מוטב לא לצנוח לתפילה מאמצע משהו, אלא להסדיר מעט את המחשבות, ואז להתפלל. לאחר התבוננות כזו [שאת תופתעי לראות ולגלות דברים חשים שלא ידעת] תיגשי להתפלל. ולאט לאט תוסיפי עוד קטעים שאת מכוונת בהם.

כשתתפללי באופן זה, תרגישי עד מהרה שאין זה משנה לך אם את מתפללת בין בנות או ביחידות. זמן התפילה ייהפך לך לזמן אינטימי. זמן של קשר עם הקב"ה.

מאחל לך הרבה הצלחה בעבודת התפילה.

בניהו.