שלום חילי היקר,
תודה על שאלותיך המצוינות והמתבקשות. שמחתי לשמוע שאלת חכם, החפץ בטוב ומברר דרכיו.
כדי לענות על שאלותיך הראשונות, צריך לברר כמה דברים, גם את גדרי הדין וחיובו וגם את המציאות הנוכחית וחובת הזהירות במצב הזה.
אפתח בבירור של חובת התפילה במניין וההיתרים להימנע מתפילה במניין.
1. לכאורה תפילה במניין אינה חובה גמורה אלא כלשון השולחן ערוך אורח חיים הלכות תפלה סימן צ ‘ישתדל אדם להתפלל בב”ה עם הציבור, ואם הוא אנוס שאינו יכול לבוא לב”ה, יכוין להתפלל בשעה שהציבור מתפללים’. וכן דעת מהרי”ל, והביא דבריו גם בשו”ת חוות יאיר סימן קטו וזה לשונו : ‘הרי גם להתפלל בעשרה אינו מצוה כולי האי ובמהרי”ל הלכות עירובין גבי אין מערבין רק לדבר מצוה דלהתפלל בעשרה קיל מלילך למשתה נישואין וחלילה לנו למעט במ”ע של ונקדשתי בתוך ב”י שהוא קדיש וברכו בעשרה ובשכר אמנה ועניית אמן יהא שמי’ רבא עם כל זה אינו מ”ע דרמיא עליה’. ובערוך השולחן אורח חיים סימן צ סעיף כא כתב ‘ת”ח הלומד תמיד ת”ת גדולה מכל המצות ואם יהיה לו עי”ז ביטול הרבה מתורה יתפלל ביחידות ויעסוק בתורה’
אם כך, הדין הוא ‘להשתדל’ להתפלל במנין ואם יש לו אונס יכול להתפלל ביחידות וראוי שיכוון תפילתו לזמן שהציבור מתפללים.
אולם חלק מהאחרונים כתבו שזה חובה וכלשון ר’ משה פיינשטיין בשו”ת אגרות משה אורח חיים חלק ב סימן כז ‘כיון שחזינן שצריך לטרוח הרבה מוכרחין לומר שהוא חיוב מצוה על האדם להתפלל בעשרה, ומה שלא חייבו אף לטרוח טובא הוא משום דאף במ”ע דאורייתא איכא שיעורים’ וביאר שם שהקילו חז”ל בטירחא מרובה, אבל באמת הוא חוב גמור ואין ללמוד מלשון ‘ישתדל’ של השולחן ערוך שכוונתו לומר שצריך להשתדל בזה וגם על חיוב שייך לשון זה.
בתשובה אחרת (אורח חיים חלק ג’ סימן ז’) כותב ר’ משה ‘בדבר אחד שמרגיש שכשמתפלל ביחידות מכוין את לבו יותר לשמים מבשעה שמתפלל עם הצבור איך יעשה, אם תפלה בצבור עדיף או ביותר כוונה עדיף, הנכון לע”ד דאם כוונה המוכרחת לצאת יש לו גם כשמתפלל בצבור יותר טוב שיתפלל עם הצבור אף שיחסר לו כוונה הרצויה ביותר’, דהיינו שאם מצליח להתרכז ולכוון את הכוונה המוכרחת לצאת כמו בברכה ראשונה של שמונה עשרה, הרי שצריך להתפלל במנין.
בהמשך דבריו מבאר ר’ משה שחובת התפילה בציבור נובעת מכך שתפילה בציבור מתקבלת ואילו תפילה ביחיד לא בטוח שתתקבל.
למרות דבריו אלו, ר’ משה כותב באגרות משה אורח חיים חלק ה’ סימן ו’ לתלמידי ישיבה קטנה שעדיף שיתפללו בכיתתם אפילו שאין להם מנין, מאשר שילכו להתפלל במניין מהיר, משום שכך יתחנכו לתפילה כראוי. נמצא שבמקום שבו מופרעת כוונתו ומוסחת דעתו ואינו יכול לכוון כראוי, עדיף לכתחילה להתפלל ביחידות. ויתפלל בשעה שהציבור מתפללים ותחשב לו כתפילה עם הציבור (שו”ת רשב”ש סימן כ”ד)
ועוד שאף לר’ משה פיינשטיין, הרי שיעור החיוב הוא קל יותר משאר חיובים ואינו צריך ללכת מיל מביתו וכמו שכתב שם בחלק ב סימן כז ‘אבל בתפלה שעושה עכ”פ מצוה דתפלה הקלו עליו במתעצל בשביל טירחא גדולה דהליכה יותר ממיל שלא יצטרך לילך לקיים גם תפלה בצבור’ ובשולחן ערוך כתב שאנוס פטור וכתב המגן אברהם והובאו דבריו במשנה ברורה שם שאף אם אינו חולה אלא תש כוחו פטור והוסיף שם המשנה ברורה בס”ק כט ‘אנוס – היינו שתש כחו אף שאינו חולה. ואם הוא אונס ממון שמחמת השתדלותו להתפלל עם הצבור יבוא לידי הפסד יכול להתפלל בביתו ביחיד או בבהכ”נ בלא צבור’.
ובשו”ת שבט הלוי חלק ו’ סימן כ”א כתב שאין לנסוע לתענוג למקום שבו לא יהיה לו מניין, אבל לצורך בריאות מותר לנסוע למעיינות וכדומה אף שלא יהיה לו תפילה במניין.
אם כן לשאלתך, לגבי תפילה במניין במקום בו לא מקפידים על הוראות משרד הבריאות ועל הוראת גדולי הרבנים להקפיד ולהישמע להוראות אלו, (ובשו”ת בנין ציון סימן כ”ג כתב שאפילו לגרום חשש סכנה לאחד מרבבות, אסור.) ראוי להתפלל ביחידות הן משום שזה טורד מחשבתו והן משום שזה כשיעור אונס לגבי תפילה במניין שאפילו תש כוחו מתפלל ביחידות ולא גרע מהפסד ממון וכן יש לדמותו למניין שבו מתפללים במרוצה שעליו כתב ר’ משה שהוא סותר החינוך לתפילה ועדיף להתפלל במתינות ובישוב הדעת ביחידות, ותכוון לכתחילה לזמן שהציבור מתפללים.
2. לגבי הנידון האם כשלומדים תורה יש פחות מקום לחשוש להידבקות במחלה וכדומה, הנה בגמרא כתובות ע”ז ע”ב סיפרו על ר’ יוחנן, ר’ זירא, ר’ אלעזר, רב אמי ורב אסי שנזהרו מאוד מהידבקות מבעלי ראתן ולעומת זאת אמרו בשבחו של ר’ יהושע בן לוי שהיה ‘מיכרך בהו ועסיק באורייתא אמר אילת אהבים ויעלת חן אם חן מעלה על לומדיה אגוני לא מגנא’ וכתב שם רש”י ‘נדבק אצלם בשעה שעוסק בתורה ומושיבן אצלו ומובטח הוא שתגין התורה עליו ולא יוזק.’ וכן בר”ן שם כתב שכרך עצמו בהם כדי ללמד מהם תורה, אבל הריטב”א שם כתב שאפילו בזמן שאינו עסוק בתורה משום שתורה מגנת אף כשלא עסוק בה כמבואר במסכת סוטה כ”א ע”א שתורה ‘מגנא ומצלא’ בין בזמן שעוסק בה ובין כשלא עוסק בה, (ובמהרש”א שם כתב שמגנת מפני פורענות וייסורים אבל לא ממוות ובגמרא שבת ל’ ע”ב משמע שמלאך המוות לא יכל לדוד משום שעסק בתורה, ולכאורה צריך לומר שבזמן שעוסק בה מגנת אף מהמיתה. ובמהרש”א שם ובמנחות ק”י וערכין טו משמע שעיקר מגנא ומצלא של תורה הוא מן החטא והחטא מביא למיתה וכן באור החיים שמות יט ה, ויקרא כו יד, דברים ז יב עי”ש)
ומבואר שריב”ל לא חשש להידבקות משום שהתורה מגינה על לומדיה. והגאון ר’ אלחנן וסרמן שם הקשה בקובץ שעורים כתובות אות רעז ‘הא כתיב ויאמר שמואל איך אלך ושמע שאול והרגני, דהיכא דשכיח היזיקא לא סמכינן אהא דשלוחי מצוה אינן ניזוקין, וצ”ל דזהו דוקא בשאר מצוות, אבל לימוד תורה שאני וכדיליף מק”ו אם חן מעלה וכו’.’ ומבואר מדבריו שאף במקום ששכיח היזק, ולא סומכים על הכלל ששולחי מצוה אינם ניזוקים, מכל מקום ללימוד תורה יש מעלה מיוחדת וניתן לסמוך על זכותה גם במקום ששכיח היזק.
ובמשנת פיקוח נפש סימן סט אות ז’ כתב שבוודאי שאין סומכים על הנס בשכיח היזק גם בתלמוד תורה, אלא שמחלה זו אין בה חשש מיתה אלא רק ייסורים ולכן לא סיכן עצמו.
אמנם בהמשך הגמרא שם מסופר על ר’ חנינא בר פפא שמלאך המוות לא הסכים לעשות לו רצונו ואמר שאינו בדרגת ריב”ל שהיה נכרך בבעלי ראתן ועוסק בתורה וכתב שם רש”י: ‘כדהוה עביד איהו שהיה מסכן בנפשו לכבד את התורה’. ומבואר, שמעלתו של ריב”ל הייתה שהיה מסכן בנפשו כדי לכבד את התורה ולהראות מעלתה,. אמנם יש להעיר לכאורה אם התורה מגינה על האדם לא להידבק, הרי אין פה סכנת נפשות אלא רק להראות מעלת התורה, ועוד מפני מה רק ריב”ל נהג בזה? ושאר האמוראים שם מפני מה חששו ונזהרו בהרחקה מופלגת כמבואר שם (ובאגודה ובפסקי הרי”ד שם הביאו רק את ההרחקות שהרחיקו ולא הביא את הנהגת ריב”ל)
ובהפלאה שם כתב שדווקא מי שהוא במדרגת ריב”ל מתקיים בו המעלה מיוחדת שבכוחה של תורה להפוך מוות לחיים ולהתקיים בו מה שאמרו בברכות ה’ א’ שכל העוסק בתורה לשמה מזיקים בדלים ממנו וזה לשונו שם בתוך דבריו: ‘וריב”ל בגודל האמנה החזקה שלו בתורה שלא עלה בלבו הפחד ביניהם לכך זכה להתהפך המות לחיים כנ”ל’
ובחשוקי חמד הביא הגר”י זילברשטיין את דברי הגמרא והקובץ שיעורים הנ”ל כתשובה לתלמיד חכם ששאל אם מותר לו לנסוע בדרכים למקום סכנה ללמד תורה, אמנם נראה שלא היה שם סכנה ממשית או סכנה לרבים מחמת נסיעתו והיה חשש סכנה רחוקה ולכן סמך להתיר משום זכות התורה להכניס עצמו לחשש זה.
ולכאורה היה מקום לדון ולחלק בין תלמוד תורה של יחיד לבין תלמוד תורה של רבים שלתלמוד תורה של רבים צריך למסור נפש על זה וכמו שכתב במשך חכמה שמות פרק כז פסוק יא ‘אמנם על תלמוד תורה דרבים צריך למסור עצמו למיתה ולסכן עבור זה. ואדרבא, נענש יהושע מפני שלא עסק בתורה בעת המלחמה.’ ולכאורה נראה שחלוק תלמוד תורה דרבים מתלמוד תורה דיחיד וכמבואר במגילה ג’: שתלמוד תורה דרבים חשוב יותר משאר מצוות. אבל באמת כבר כתב בזה הגר”מ שטרנבוך מילתא דמסתברא בתשובות והנהגות כרך ה סימן שצט ‘שהגאון בעל “משך חכמה” לא נתכוון כפשוטו שמחויב למסור עצמו למיתה בשביל ת”ת דרבים, אלא נתכוון שראוי להסתכן במקום שהסכנה אינה קרובה, עבור ת”ת דרבים יותר מכל מצוה אחרת כיון שתורה מגני ומצלי וגדול זכות ת”ת דרבים. ומה עוד, שעצם הדבר שאינו מחשיב את התורה שהיא חיינו לסכן את נפשו עבורה, זה גופא היה קטרוג גדול בעת הסכנה במלחמת יהושע, וכמבואר במגילה (ג:) ע”ש ודו”ק. ובפשוטו נראה, שאף שהיו טרודים בעסקי המלחמה, מ”מ אדרבא, כיון שהשטן מקטרג בשעת סכנה ע”כ בעת מלחמה היה ליזהר בזה מאד, ולפיכך, בלילה שלא לחמו ראוי היה להם ללמוד תורה ברבים שתורה מיגנא ומצלי.’
ולפי זה בוודאי שאין להתיר להכניס עצמו לחשש סכנה ממשית לפי הוראות מערכת הבריאות, ועוד שהוא חשש סכנה דרבים משום תלמוד תורה דרבים ובפרט שאף זיכוי הרבים של תלמוד תורה, ניתן לעשות היום דרך מכשירים אלקטרוניים כטלפון ואינטרנט וללמד תורה לרבים, ללא חשש גרימת סכנה.
ובגמרא בבא בתרא ז’ ב’ אמרו שתלמידי חכמים אינם צריכים שמירה ובפשטות משום שהתורה משמרתם ומגינה עליהם ואף על בני העיר. אמנם החזון איש בבא בתרא סימן ה’ אות יח הקשה ‘יש לעיין הלא גם רבנן צריכין לנהוג מנהג עולם ולא לסמוך על הנס כדאמרו ברכות ל”ה ב’ הנהג בהם מנהג דרך ארץ ובשבת ל”ב א’ אל יעמוד אדם במקום סכנה ובחולין ק”ה א’ אילו אבא הוי סייר נכסי וכו” וכתב שם שבוודאי בעיר שכולה תלמידי חכמים יצטרכו לנהוג כמנהג העולם ולהיזהר בכל הדברים כדרך שאר אנשים, אלא כאשר יש בעיר תלמידי חכמים וכאלו שאינם תלמידי חכמים, מטילים את הוצאות השמירה על שאר העם ולא על תלמידי חכמים’.
ולפי זה בוודאי שאין לתלמיד חכם להתנהג בהנהגה אחרת משום תורתו שאין סומכים על הנס וחובתו לנהוג כמנהג העולם.
ובפרט בנידון שלפנינו שהחשש אינו רק על התלמיד חכם שלא יוזק, אלא שמא יידבק ויזיק אחרים, או חשש כללי של פגיעה במערכת הבריאות ובוודאי שאין לו לומר שתורתי תגן עליי שהרי הוא חב לאחרים ולכן אסור ללמוד תורה במקום שיכול לגרום לנזק ולחשש פיקוח נפש וצריכים גם בבתי מדרשות לנהוג כפי ההוראות של מערכת הבריאות.
(ויש עוד לעיין בכל זה בגדרי פיקוח נפש וסכנה, כשאינו לפנינו ממש, שכתב החזון איש ב”תשובות וכתבים” (סי’ מ”ח), וז”ל, ההודעה לציבור למהר למקלט לפי מצב הנוכחי יש לחשוב להצלת נפשות, אך יש ליזהר ממלאכה דאורייתא בכל מאי דאפשר כיון שאין כאן סוף סוף שאלת נפשות לפנינו, ואף שאין הולכין בפיקוח נפש אחר הרוב, מ”מ בדברים רחוקים הרבה מפיקוח נפש אין דנים כפיקו”נ ותלוי כפי מדת הבטחון, והמחמיר בכאן אין מוחין בידו, אלא לענין הוראה לרבים יש להורות בזה כדין פיקו”נ. …
ובכלל צריך זהירות יתירה בהיתר פיקו”נ בדברים שאין הפיקו”נ לפנינו אלא בעתיד, ואם באנו להפריז על המדה יפתח כל החנויות בארצות הגולה בטענת הפסד כל הפרנסה ויבוא לפיקו”נ, וצריך לשקול במאזני צדק)
3. לגבי הוראות של רבנים ‘אם תתחזק בזה לא יהיה לך קורונה’ ‘אם תאכל את זה תהיה בריא’, אני לא יודע בדיוק למה כוונתך. לגבי המלצות בריאות וכדומה, יש להתייחס לזה לגופם של דברים ודוברים ולסמוך על המומחים בנושא כמו בכל חלקי התורה שסומכים על בירור הדברים במציאות על המומחים כשהם נאמנים. לגבי סגולות והמלצות לדברים שיש בהם תועלת, יש דברים שמקורותיהם קדומים והוא כ’איתמחי גברא ואיתמחי קמיעא’ ויש דברים שאין להם מקור ולפעמים אומרים כדי לחזק הציבור ולנטוע בו ביטחון וכן כדי לחזקו בדברים האמתיים שצריכים תמיד חיזוק וכל שכן במצב כזה.
בכל זאת אתייחס כאן באופן כללי לשאלת השימוש בלימוד התורה כסגולה, שהנה אמרו בגמרא שבועות ט”ו ע”ב ‘רבי יהושע בן לוי אמר להו להני קראי וגאני היכי עביד הכי והאמר ר’ יהושע בן לוי אסור להתרפאות בדברי תורה להגן שאני ואלא כי אמר אסור דאיכא מכה אי דאיכא מכה אסור ותו לא והתנן הלוחש על המכה אין לו חלק לעולם הבא הא איתמר עלה א”ר יוחנן ברוקק שנו לפי שאין מזכירין שם שמים על הרקיקה’
ומבואר שריב”ל קרא פסוקים להרחיק המזיקים קודם השינה והקשו שאסור להתרפאות בדברי תורה, ואמרו שלהגן מותר. ובתוספות שם הקשו מגמרא בשבת שהתירו לומר פסוק על המכה ותירצו שסכנתא שאני.
נמצא שיש היתר להשתמש בדברי תורה להגן וכן במקום סכנה אבל לא להתרפאות. ולא התברר כל הצורך מהו ההבדל בין להתרפאות שאסור לבין להגן שמותר וכן מהו יסוד האיסור. וברמב”ם הלכות עבודה זרה פרק יא הלכה יב כתב ‘הלוחש על המכה וקורא פסוק מן התורה וכן הקורא על התינוק שלא יבעת והמניח ספר תורה או תפילין על הקטן בשביל שיישן, לא די להם שהם בכלל מנחשים וחוברים אלא שהן בכלל הכופרים בתורה שהן עושין דברי תורה רפואת גוף ואינן אלא רפואת נפשות שנאמר ויהיו חיים לנפשך, אבל הבריא שקרא פסוקין ומזמור מתהילים כדי שתגן עליו זכות קריאתן וינצל מצרות ומנזקים הרי זה מותר.’
ומבואר בדבריו חומרת העניין להשתמש בדברי התורה כרפואת הגוף וכסגולה לבריאות בזמן שהתורה נועדה לריפוי הנפשות, ובכל זאת התיר הרמב”ם לקרוא תהילים כדי שתגן עליו זכות קריאתן ולא ברור למה אין בזה את אותה בעיה ומה ההבדל בין מכה שכבר באה למכה שלא תבוא?
ובתורת חיים מסכת שבועות שם הקשה ‘ואף על גב דרבי יהושע בן לוי גופיה קאמר בפ’ כיצד מעברין חש בראשו יעסוק בתורה שנאמר כי לוית חן הם לראשך חש בגרונו יעסוק בתורה וכו’ שאני הכא שאומר פסוקים דרך לחש וזה ודאי אסור שעושה דברי תורה רפואת הגוף ואינן אלא רפואת הנפש אבל התם איירי שעוסק בתלמוד תורה לשם שמים לקיים מצות השם שצוה ללמוד ומתכוין שיועיל לו זכות תלמוד תורה שיתרפא מחליו לכך שפיר דמי שזכות תלמוד תורה הוא אחד מן הזכיות שהאדם אוכל מפירותיהן בעולם הזה והקרן קימת לו לעולם הבא.’
ולפי זה מבואר החילוק בין לוחש על המכה שאסור לבין הגנה בזכות התורה מייסורים, שיסוד האיסור הוא בשימוש בתורה לצורכי הגוף, אבל כאשר לימודו לשם שמים בוודאי שזכות התורה מגינה עליו ולכן שלוחש על המכה שמטרת לימודו הוא הריפוי בזה עובר על איסור להתרפאות מדברי תורה, אבל כשלומד תורה לשמה, זכות התורה תעמוד לו לשמור עליו.
לכן בוודאי שצריכים לעשות ההשתדלות כדרך הטבע ולקיים הוראות הרופאים ואין להפוך התורה והמצוות כאמצעי לרפואה גשמית, אבל זכות לימוד התורה וקיום המצוות ישפיעו שפע טובה וברכה אמתית לחיי עולם הבא ופירותיהם בעולם הזה.
בברכה מרובה
רפאל
[email protected]>
דלג לתוכן
תגובה אחת
תודה רבה
תשובה מחכימה
כוונתי הייתה לכל מיני סגולות שאינן קשורות ללימוד תורה
אלא “משקה כנגד קורונה”
“צדקה כנגד קורונה” שנותניהם אומרים שבטוח תינצל מין הקורונה
בברכת רפאנו ה ונרפא