שלום לך,

אני מודה לך על השאלה. במספר שורות העלית בכשרון נושא שמעסיק ומטריד לא מעט אנשים. בנוסף, הרגשתי בין השורות ששאלתך נובעת מתוך תחושת אכפתיות ורצון כנה ללכת עם האמת שלך, ואני מעריך אותך על כך מאד.

תרשה לי להתחיל מהסוף: ללא ספק, האמת האישית שלך היא הבסיס לכל. אלוקים הפקיד בידיך את הבחירה על חייך ולא בידי אף אדם אחר.

זו נקודת ההתחלה. כעת אפשר להמשיך הלאה.

נדמה לי שמוסכם על כולם כי ארגון דעאש ודומיו הוא דוגמה מזעזעת עד כמה יכול האדם להידרדר מבחינה מוסרית, ועד לאיזה לשפל נוראי הוא יכול להגיע, בו בזמן שהוא מכריז כי הוא עושה את רצון האל. אינני בטוח שהם יודעים כי הם עושים דברים רעים ורק "מקטינים ראש" באמירה שזה רצון האל, כמדומני שהם אינם נאמנים אפילו לדת האסלאם שבשמה הם פועלים, אך איני בקי באורחותיהם של פראי אדם אלה. בכל מקרה, יש בכך לימוד ברור עבורנו: אבוי לאדם שמצפונו המוסרי הטבעי מושתק על ידי פנאטיות ושלהוב יצרים, גם אם זה במסווה של דת ואמונה באלוקים.

האם יחסים של רב ותלמיד אמורים להיות בדגם דומה – יחסים של שולט ונשלט ללא ביקורת שכלית? האם על התלמיד להכפיף את מצפונו המוסרי והערכי לדבריו של הרב מבלי לשפוט אותם בעין הביקורת? לדעתי התשובה היא: חד משמעית לא!

העברת המסורת מרב לתלמיד היא חלק מנשמת אפה של היהדות מדורי דורות, אך צריך להיזהר מתפיסה מעוותת של הקשר הראוי והרצוי בין רב לתלמיד, וכפי שאנסה להבהיר בשורות הבאות.

הדבר החשוב ביותר שכדאי לדעת הוא שכל קשר בין רב לתלמיד הוא בבסיסו מערכת יחסים אנושית. זו מערכת יחסים בין בני אדם המורכבת משני שותפים: הרב והתלמיד. לא זו בלבד, אלא שאת מערכת היחסים הזו מפעיל ה"תלמיד" בבחירתו.

חז"ל יעצו לאדם במסכת אבות: "עשה לך רב". דהיינו, היוזמה נתונה בידיך לבחור את הרב ו"להכתירו" כרבך.

בנוסף לכך, בגמרא מובא תנאי חשוב: "אמר רבי יוחנן מאי דכתיב (מלאכי ב) 'כי שפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו' – אם דומה הרב למלאך ה' יבקשו תורה מפיו ואם לאו אל יבקשו תורה מפיו" (מועד קטן יז, א). גם כאן אנחנו רואים שהיוזמה נתונה בידי התלמיד, האם לשמוע וללמוד מפי הרב אם לאו.

אין הכוונה שהרב אמור להיות מושלם כמלאך וחף מכל חולשה אנושית. אין מציאות כזאת. אלא שעליך לשאול את עצמך: האם יש לי אמון ברב? האם אני מאמין בישרותו וכנותו? האם בעיניי הוא נקי מפניות ומאינטרסים וכוונתו לשמים (כמלאך העושה שליחותו)?

אם לא – "אל יבקשו תורה מפיהו".

בסופו של דבר זו מערכת יחסים. גם אם היא היררכית, וגם אם אתה בעמדת התלמיד – המקבל, והרב הוא בעמדת המשפיע – הנותן. את מערכת היחסים הזו אתה בונה ואתה אחראי עליה. אתה רוקם אותה עם הרב שבחרת, ובתנאי שנראה בעיניך חכם, הגון וירא שמים.

בשאלתך העמדת משני צדי המתרס את "מה שאני מרגיש בפנים" ואת "האמת האישית שלי", אל מול רב שהוא "בן אדם רציונלי שהאמת שלו שונה משלי", ו"ולטענתו זה בשם ה'". אם אתה מציג את הדברים כך, אם אתה חש שאין לך אמון ברב, וכי בקבלת דבריו יש משום התכחשות לאמת הפנימית שלך, אני מציע לך פשוט לוותר על הרב. עד כמה שזה נשמע בוטה, זה פשוט חסר תועלת להמשיך במערכת היחסים הזו.

מאחר והגדרתי את היחסים בין רב לתלמיד כ"מערכת יחסים", הרי שכמו כל מערכת יחסים אנושית, מדובר במשהו מורכב ולעתים מסובך, המושפע גם מדפוסים אחרים בחיים שלנו, מההיסטוריה הקודמת שלנו עם דמויות סמכות (הורים/מחנכים). מערכת היחסים הזו משתנה גם מאדם לאדם לפי אופיו: יש אנשים שמחפשים (לעתים בתת-מודע) אדם עוצמתי "לחסות בצל כנפיו" ויש כאלה שבורחים מכל דמות סמכותית, וחרדים מכך שמישהו אחר "ישלוט" בהם. יש המחפשים ברב תחליף לאבא, ליועץ, לחבר, ועוד ועוד.

האדם צריך להיות מודע לצדדים האלה באישיותו, ולשאול את עצמו האם יש חסמים רגשיים שמונעים ממנו לשמוע דעה מאדם בעל סמכות, וכדומה.

גם הרבנים עצמם נבדלים באישיותם. יש נוחי מזג ויש מחוספסים יותר. יש שמביעים דעתם בנחרצות ובמילים קצרות ויש שמאריכים בהסברים. אין כאן דרך אחת נכונה ושניה מוטעית, אלא הבדלים טבעיים אישיותיים, ועל כל אדם לבחור את הסגנון שאליו הוא מתחבר.

בתלמוד ובמדרשי חז"ל ניתן לגלות, בין השורות, יחסים מאד מורכבים ומגוונים בין תלמידים לרבותיהם. רק לשם הדוגמה, אנו יכולים למצוא הוראה כמו "זרוק מרה בתלמידים" (כתובות קג, ב), ומאידך, סיפור על רבן יוחנן בן זכאי (סוכה כח, א) ש"לא פתח אדם דלת לתלמידיו אלא הוא בעצמו" (כמין אמירה שהיה רב "מזמין" "פותח דלתות" עבור תלמידיו), ואלו סתם דוגמאות שעלו בדעתי כרגע.

יש גוונים וצבעים שונים למערכת היחסים הזו בין רב לתלמיד, אבל אסור לשכוח מה מטרתה – להצמיח את התלמיד.

לא ניתן לשרטט את דמותו של הרב ה"אידיאלי". אין אדם למד אלא במקום ואצל מי שלבו חפץ. כל אחד לפי אופיו צריך למצוא את הרב המתאים לו.

עם זאת, יש לדעת שלהיות "תלמיד" זו מלאכה, ואפילו אמנות, לא פשוטה. כידוע, החכמים היהודים נקראים בדרך קבע "תלמידי חכמים" – כל חייהם הם שומרים על תכונת ה"תלמידוּת", על היכולת להקשיב לשני ולקבל ממנו. זה דורש ויתור על האגו, הכנעה, והבנה שעוד נותר לי מה ללמוד בחיים. "איזהו חכם הלמד מכל אדם".

חלק מהעניין הוא להבין שמערכת היחסים הזו יכולה להוביל אותי למקומות רוחניים גבוהים יותר, וזה אומר בין היתר שאני צריך להיות פתוח ומוכן לשמוע גם דברים חדשים, להכיר את מקומי ולדעת שיש דברים שהם מעבר להשגתי כרגע, ומאחר ויש לי אמון ברב, אני מקבל את דבריו אף אני לא מסכים, בגלל שבחרתי בכך.

פעמים רבות אנחנו גוררים את הקושי להקשיב, להיכנע, או ליצור קשר עם דמות משמעותית, ממישורים אחרים בחיים שלנו. במקרה כזה, כדאי שנטפל בזה ונדון בכך עם עצמנו, לפני שאנו ממהרים לחשוב שיש לנו בעיה "דתית".

מערכת יחסים מטבעה היא מורכבת ועלולים להיות בה גם משברים. לא תמיד הכל הולך בדיוק כפי שרוצים. לעתים היא גם דורשת קורבנות של וויתור, של גמישות ושל סליחה. אבל חובה שתהיה אמונה בצדקת קיומה של מערכת היחסים, בחשיבותה וחיוניותה.

ועוד משהו, בדיוק כמו במערכות יחסים, יש כאלה שלא תורמות לאדם, ואף יכולות להזיק לו. לפעמים צריך לסיים מערכת יחסית לא טובה ולפתוח "דף חדש" במקום אחר.

הקשר בין הרב לתלמיד הוא דו צדדי. בספרים כתוב שהרב מתפתח וגדל בזכות תלמידיו, וכפי שכותב הרמב"ם (הלכות תלמוד תורה, ה, יג): "התלמידים מוסיפין חכמת הרב ומרחיבין לבו. אמרו חכמים הרבה חכמה למדתי מחבירי יתר מרבותי ומתלמידי יתר מכולם. וכשם שעץ קטן מדליק את הגדול, כך תלמיד קטן מחדד את הרב עד שיוציא ממנו בשאלותיו חכמה מפוארה" (גם מכאן ניתן ללמוד עד כמה רחוקה דמות הרב מן האישיות הטוטליטרית והשתלטנית שמבינה הכל ואף אחד לא יכול לחדש לה כלום).

אחרי כל הדברים האלה, חשוב לעשות הבחנה בין רב המלמד תורה, או כזה שאנו רואים בו מורה ומנהיג רוחני, לבין רב שהוא פוסק הלכה.

אל פוסק ההלכה ניגשים בדרך כלל עם שאלות הלכתיות 'יבשות', כגון שאלות בהלכות שבת, או בעניני שחיטה, טריפות וכדומה. תפקידו של רב מסוג זה הוא טכני במהותו, שכן אנו פונים אליו כמומחה בתחום-ידע הלכתי, בדיוק כפי שאנו ניגשים לרופא שמבין בתחומו. המחויבות לפסיקתו זהה למחויבותנו כלפי השולחן ערוך, מתוך אמונתנו שדבר ה' משתקף בהלכה המסורה מדור לדור. ואמנם, לא תמיד אנו זקוקים פיזית לרב כזה, במקרה ויש בידינו את הידע המתאים אנו רשאים לפסוק לעצמנו, או להסתמך על ספרי הלכה כדי לדעת כיצד לפעול (למשל, בהלכות שבת – ספר 'שמירת שבת כהלכתה').

לעומת זאת, הרב מן הסוג השני – הוא הרב שאנו בוחרים, וזאת בהסתמך על התרשמותנו מגדלותו וחכמתו בידיעת התורה ובענייני העולם, וכאמור מדובר במערכת יחסים בעלת אופי אינדיבידואלי שאי אפשר לה לקבוע בה נורמות מחייבות, אלא היא בעלת גוונים שונים ומשתנה מאדם לאדם ומקהילה לקהילה.

לסיום, אני רוצה להתייחס למשפט שכתבת כהנחה פשוטה: "ביהדות יש עניין לעשות את הציוויים של ה' בגלל שהם חובה ולא בגלל מה שאתה מרגיש או מאמין".

תרשה לי לחלוק על חצי מהמשפט. אמנם, את הציוויים צריך לעשות בגלל שהם חובה, אבל באותה מידה חובה עלינו להרגיש ולהאמין בהם. חלקים משמעותיים מהתורה עוסקים ב"חובות הלבבות" – ביחס הרגשי והנפשי לאלוקים ולמצוותיו. אין כאן המקום להאריך, אבל תחושת ניכור בין מעשי המצוות לבין הרגש שלנו, מורה על כך שפספסנו משהו בדרך. "וַיְצַוֵּנוּ ה' לַעֲשׂוֹת אֶת כָּל הַחֻקִּים הָאֵלֶּה… לְטוֹב לָנוּ כָּל הַיָּמִים" (דברים ו, כד).

אני שב ומביע את הערכתי על השאלה החשובה, ומאחל לך הצלחה במציאת רב כלבבך.

חזק ואמץ,

אלי

[email protected]