לבחור הליטאי שלומד חסידות ומעמיק ביסודות היהדות שלום וברכה,

התרגשתי מאד כאשר קראתי את השאלה שלך. ניכר מתוך ניסוח השאלה שאתה לומד לעומק את הסוגיות ושואל את השאלות הנכונות באופן יסודי ומעמיק. השאלות שלך נוגעות באחת מסוגיות היסוד של היהדות – טעם ותכלית היסורים.

גם אני מרקע ליטאי ובמשך השנים למדתי והתעמקתי הרבה בספרי חסידות, בפרט בספר התניא. ספר התניא הוא ללא ספק אחד מספרי היסוד בנושא נפש האדם וכוחות הנפש. בנוסף לכך אני מעביר שיעורים והרצאות בנושא כללי ההשגחה, צער, סבל וייסורים, בעיקר ע”פ ספרי הרמח”ל. אני מקבל את האתגר בשאלות שלך, ואשמח ללמוד ביחד איתך את הסוגיה של היסורים. ואמנם, במסגרת של שאלה באתר אני יכול רק להניח בפניך ראשי פרקים ללימוד הסוגיה, ואת המשך ההעמקה בנושא אני משאיר לך. ניכר מתוך דבריך שאתה תעשה עבודה טובה.

[הקדמה]

בהקדמה לספר דרך ה’ מניח בפנינו הרמח”ל את דרכי החקירה ביסודות היהדות. בכל נושא ישנם הרבה פרטים. חקירת כל פרט בפני עצמו הוא תהליך מייגע שאינו מביא לתשובות מספקות. לכן, מסביר הרמח”ל, בכל חקירה צריך לדעת את הכללים של הנושא. כאשר יודעים את הכללים ממילא יודעם את כל הפרטים עד לעומקם. ידיעת הכללים היא כמו ראיית הגן המסודר לפי שורות וערוגות, לעומת העיסוק בפרטים הדומה לראיית החורשה מבפנים, המון עצים בערבוביה גדולה.

לכן, ברשותך, נתבונן בקצרה בתכלית הבריאה – הכללים של דרכי ההשגחה, ע”פ דברי הרמח”ל בספר דרך ה’.

[א] תכלית הבריאה וייעוד האדם

הנה תכלית הבריאה וייעוד האדם הוא קשר ודבקות בבורא עולם. דבקות בבורא עולם מביא לאדם אושר והנאה עצומה יותר מכל ההנאות שאנחנו מכירים בעולם. הסיבה לכך היא, כיוון שבורא עולם הוא הטוב השלם והאמיתי, השורש והמקור לכל ההנאות הקיימות בבריאה. לכן דבקות בבורא פירושו דביקות בשורש הטוב וההנאות.

קשר ודבקות בבורא פירושו, קרבה לה’. כדי להגיע לקרבה לה’ צריך לעסוק בהתפתחות רוחנית – פיתוח החלקים הרוחניים של האדם. כמו כן צריך להסיר מהאדם את כל המעכבים והמונעים התפתחות רוחנית וקשר עם ה’, היינו, עניני החומריות, שהם חושך ביחס לרוחניות. תהליך זה נעשה באמצעות הכלים של תורה, מצוות, וחובות הלבבות.

מסכם הרמח”ל (דרך ה’, חלק א, פרק ד, חלק ד, פרק ב):

“שורש כל ענין העבודה הוא, היות האדם פונה תמיד לבוראו, והוא, שידע ויבין, שהוא לא נברא אלא להיות מתדבק בבוראו… והנה צריך שישתדל להסיר כל מניעות הרע הדבק בחושך החומריות והעולם הזה, ולהתאמץ בהתקרבות אליו, עד שנדבק בו ונשתלם בשלמותו”.

[ב] מעכבי הקשר עם ה’

כאמור, חושך החומריות מעכב את ההתפתחות הרוחנית ואת הקשר והדבקות בבורא עולם. ככל שהאדם שוקע יותר בחומריות, כך הוא מתרחק מרוחניות, ומקשר עם בורא עולם. מבואר בספרי הפנימיות שחושך החומריות יוצר “מסכים” בינינו לבין בורא עולם. אבל… המסכים האלו נמצאים אצלנו, בתוכנו, בחלקי הנפש שלנו!! הרב דסלר (מכתב מאליהו, ח”ג, עמ’ 66) מתאר את המסכים כ”חלונות הלב”, ואת הסרת המסכים כ”ניקוי חלונות הלב”, שכן המסכים נמצאים בתוכנו.

[ג] החסד שביסורים

כתב הרמח”ל (דרך ה’, חלק ב פרק ב):

“כי הנה כבר ביארנו שהמעשים הטובים מעצימים הם באדם בגופו ונפשו מציאות שלימות ומעלה, והפכם המעשים הרעים מעצימים בו מציאות עכירות וחסרון, והכל בשיעור מדוקדק כפי מה שהם המעשים לא פחות ולא יותר… ”

[ביאור: המעשים הרעים – השקיעה בחומריות יוצרים באדם חושך וחסרון של רוחניות. אמנם, כפי השיעור של שקיעה בחומריות – כך שיעור החושך].”

“כל זמן שיש בו התערובת הזה איננו מוכן והגון לדביקות בו יתברך. על כן גזר החסד (!) העליון, שימצא לו צירוף, והוא כלל היסורין, ששם יתברך שמו בסגולתם להסיר מאותו האדם העכירות ההוא, וישאר זך ובהיר…”

[ביאור: חושך החומריות מונע מהאדם התפתחות רוחנית ודבקות בבורא. לכן בורא עולם במידת החסד הגמור(!) יצר מציאות של יסורים שיש ביכולתם לנקות את החושך והעכירות הנמצאים באדם ומעכבים את הדבקות בבורא ואת ההנאה העצומה כתוצאה מכך. כאמור, המסכים נמצאים בתוכנו, בתוך חלקי הנפש, ולכן צריך יסורים כדי להסיר אותם].

גם בענין הגיהנם, שגם הוא תהליך של זיכוך וניקוי, כתב הרמח”ל (שם): “עוד גזר חסדו (!) יתברך להרבות הצלחה לבני האדם…”

[ד] פעולת היסורים – מכונת כביסה

היסורים הם כמו מכונת כביסה. יש בסגולתם לנקות את האדם מהחושך והעכירות הדבוקים בתוכו, בחלקי נפשו.

מובא בגמרא (ברכות ה.): “אמר רבי שמעון בן לקיש, נאמר ברית במלח ונאמר ברית ביסורין, מה ברית האמור במלח ממתקת את הבשר, אף ברית האמור ביסורין, יסורין ממרקין כל עוונותיו של אדם”. ומבאר המהרש”א (שם) שכפי שהמלח מכשיר את הבשר ע”י הוצאת הדם הבלוע בתוכו, כך היסורים מנקים את האדם ע”י הוצאת הכוח הרוחני של רתיחת הדם שהביאה אותו לידי קשר עם החומריות, וכך הם ממרקים עוונותיו. (עיין עוד במהר”ל, נתיב היסורים, פרק א).

ביאור הענין: אדם הנמשך אחרי החומריות, הרי הוא קשור ודבוק בחומריות, כלומר יש לו משיכה והנאה מהחומריות. אבל הקשר והדבקות האלו, הם חושך ועכירות המעכבים את הקשר עם בורא עולם. כדי להסיר את הקשר לחומריות צריך לנתק את האדם, בכוחות הנפש, מדבר שהוא קשור אליו, ויש לו משיכה והנאה ממנו. הניתוק הזה יוצר כאב וצער, אבל הוא הכרחי. לאחר הכאב והצער האדם נשאר נקי מחושך החומריות, ללא מעכבים לקשר עם בורא עולם, ובריא ומאוזן בכוחות הנפש.

ואמנם, כפי שיעור הקשר עם החומריות, כך מידת הצער בניתוק ממנו. מבואר בספרים (נשמת ישראל, מאמר שני, פרק כג) שתהליך זה הוא כמו הכשרת כלים – כבולעו, כך פולטו. ככל שהבליעה חזקה יותר, כך תהליך ההכשרה הוא קשה יותר (וכן כתב המגיד מקוז’ניץ, בספר ‘אוהב ישראל’, על הפסוק: ‘כל דבר שתשמישו בחמין מגעילו בחמין’). גם במכונת כביסה, הסבירה לי אשתי, כך זה עובד. ככל שהלכלוך בלוע יותר חזק בבגד, כך תהליך הניקוי קשה יותר.

ואמנם, כל שיעור של חומריות שנבלע בנפש האדם, גם מתוך חולשה או בשוגג, ואפילו הוא מצטער על כך, מעכב את ההתפתחות הרוחנית וצריך ניקוי.

[ה] סיפור אמיתי

לפני כמה שנים, בתי הצעירה בת 15 עברה ניתוח בגלל דלקת מעיים. הניתוח עבר בהצלחה בסייעתא דשמיא, ובתי הועברה למחלקה. לאחר כמה ימים התחילו כאבים במקום החתך של הניתוח. הרופא המנתח אמר שיש שם מוגלה וצריך להוציא את זה ע”י דקירה ושאיבת המוגלה. זה רק ענין של כמה דקות, הוא הרגיע אותנו. למחרת בבוקר הרופא הגיע וביקש שאחכה בחוץ עד לסיום התהליך. אחרי כמה דקות התחלתי לשמוע את הבת שלי צורחת מכאבים. התכווצתי בתוכי, אך הבנתי שחייבים להוציא את המוגלה. ידעתי שאחרי הכאב, בתי תהיה נקיה מהזיהום. אשה אחת עברה ליד הדלת ושמעה את הצרחות. כאשר היא הבינה שזאת הבת שלי היא שאלה: הבת שלך צורחת מכאבים, למה אתה לא עוזר לה. הסברתי לה שהרופא מוציא לה מוגלה ממקום הניתוח, זה מאד כואב, אך לאחר מכן היא תהיה נקיה מהזיהום. זאת העזרה הטובה ביותר שאפשר לעשות עבורה. זה אמנם כואב, אך בסוף היא תהיה נקיה.

החומריות הדבוקה באדם מעכבת את ההתפתחות הרוחנית ואת הקשר עם בורא עולם. חייבים להוציא את החומריות מנפש האדם. התהליך אמנם כואב, אך לבסוף האדם נשאר נקי.

[ו] אחריות – אנטומיה של סתימת עורקים

סתימת עורקים הוא דבר מסוכן מאד. אחד הדברים הגורמים לסתימת עורקים הוא אכילת מאכלים רוויים בשומן. אדם שאוכל מאכלים רוויי שומן צריך לדעת שהוא יוצר שכבות של שומן בתוך העורקים שלו. במצב זה, אדם צריך לקחת אחריות על המעשים ולדעת – כל שומן שנכנס לַפה, בסוף יגיע לעורקים, גם אם זה נעשה מתוך חולשה או בשוגג. ושומן המצטבר על העורקים לבסוף צריך גם ניקוי.

גם בעבודת ה’, האדם צריך לקחת אחריות על המעשים. כל דבקות בחומריות בצורה לא נכונה (שהרי יש המון דרכים נכונות) יוצרת רושם בנפש האדם, גם אם זה נוצר מתוך חולשה או בשוגג וכד’. את הרושם הזה צריך לבסוף להסיר ולהשאיר את הנפש נקיה ובריאה.

[סיכום]

ביהדות, ככלל, אין מושג של עונש! – יש רק תהליכים של תיקון. בורא עולם לא מעניש את האדם סתם כך, ללא תועלת. כל עונש הוא תיקון לנפש האדם. תכלית היסורים היא, לנקות את חלונות הלב, את המסכים שהאדם יצר בתוכו ע”י התקשרות לחומריות בצורות לא נכונות. נמצא, שהיסורים הם חסד גמור מצד הבורא, כמו רופא רחמן המסיר את הזיהום שדבק בגוף האדם. נכון, יש בתהליך הזה צער וכאב, אך לבסוף האדם נשאר נקי, ומוכן לקשר ודבקות בבורא עולם ולתענוג נצחי. הכאב הוא זמני, ההנאה היא נצחית.

חלק ב: עיונים בספר התניא

לשואל היקר,

אשמח ללמוד ביחד כמה נושאים עמוקים ושאלות שהעלית מספר התניא. אני מביא את דברי אדמוה”ז, בעל התניא, ואח”כ את ביאור והרחבת הדברים.

[א] כל מעשה, אע”פ שאין בו איסור, אם אינו לשם שמים אלא רצון הגוף ותאוותיו, חיותו מקליפת נוגה, והוא שייך לנפש הבהמית עצמה, היינו לחומריות (תניא, פרק ז).

ביאור: מעשה זה אינו עבירה, שהרי אפשר להעלות אותו לקדושה, אלא שהוא נמשך אחרי החומריות.

הנושא החשוב בקטע הזה בתניא הוא ההגדרה מה נחשב למעשה לשם שמים.

יהודי שעיקר המטרה שלו בחיים היא התקדמות רוחנית – הרי כל המעשים שלו נגררים אחרי אותה המטרה, וכולם לשם שמים. לעומת זאת, יהודי שעיקר המטרה שלו בחיים היא להשיג את הנאות העולם הזה, אע”פ שהוא לא עובר איסורים, הרי כל המעשים שלו נגררים אחרי אותה מטרה.

הבחירה במטרת החיים היא דבר שהאדם מגבש לעצמו פעם אחת (או כמה פעמים) במשך החיים. הבחירה במטרת החיים קובעת את המטרה של כל שאר המעשים שהאדם עשה בהמשך, כולם אמצעים לאותה מטרה. אין צורך לכוון בכל מעשה שיהיה ‘לשם שמים’ (למרות שיש בכך מעלה גדולה), מספיק שיש מטרה ברורה להתנהלות החיים, והאדם מתנהל ע”פ אותה מטרה. גם בענין הכוונה בקיום המצוות כתב המ”ב (או”ח, סימן ס, ס”ק י) אם מוכח לפי הענין שאדם עושה מעשה כדי לקיים רצון ה’, אע”פ שלא כיוון בפירוש, יצא ידי חובת כוונת המצווה.

חלקים גדולים מעם ישראל קבעו את המטרה העיקרית שלהם בחיים לעבודת ה’. רוב המעשים שלהם הם לשם שמים. כמובן שאנשים נכשלים, אך רוב המעשים הולכים אחרי המטרה הכללית.

[ב] מי שהוא בזוללי בשר ויין של היתר למלאות תאוות נפשו הבהמית, כאשר ישוב לעבודת ה’ יכול להעלות את המאכל, רק שהרשימו ממנו נשאר דבוק בגוף כיוון שמכל מאכל ומשקה נעשה תיכף דם ובשר מבשרו (תניא פרק ז-ח).

ביאור: מכל מקום תשובה מועילה להכל, שהרי תשובה מועילה אפילו אם אכל מאכלות אסורות שהם מג’ קליפות טמאות (שם, פרק ז).

[ג] לכן צריך לחיבוט הקבר לנקותו (!) ולטהרו מטומאתו שקיבל בהנאות העוה”ז ותענוגותיו (תניא פרק ח).

ביאור: הנה ענין חיבוט קבר התבאר בכתבי האריז”ל (שער הגלגולים, הקדמה כג). ענין חיבוט הקבר הוא תהליך של ניקוי החומריות הדבוק באדם. ענין זה כבר התבאר באריכות בתחילת הדברים. תהליכי הנקיון הם חסד גמור מצד הבורא.

עוד כתב האריז”ל: בכל החטאים האדם ממשיך על עצמו מטומאת החומריות, ועל ידי תשובה יכול להסיר מעליו הטומאה, אפילו הם חטאים גדולים… חיבוט הקבר אינו שווה לכל האנשים, אלא, הכל תלוי במידת הדבקות בחומריות. לכן, מי שלא דבק בחומריות אלא מעט, חבטה קלה מספיקה כדי להפריד את החומריות ממנו. הרושם שנשאר דבוק בגוף מאכילה למילוי תאוות נפשו כנ”ל, בוודאי אינו דורש אלא חבטה קלה, שהיא כאמור, הכרחית לנקיון הגוף.

(עוד כתב שכל האנושות חייבת לעבור חיבוט הקבר להסרת הקליפה הדבוקה בכל הגופות כתוצאה מחטא אדה”ר).

סיום:

לשואל היקר. נהנתי מאד ללמוד את סוגיות היסוד בנושא היסורים יחד איתך. זה חוזר ומבהיר לי את הנושא טוב יותר. כאמור, הנחתי בפניך רק ראשי פרקים – ועליך המלאכה לגמור.

אשמח לשוחח על הנושא גם בהמשך, עם ההתקדמות וההעמקה שלך בתוכן הדברים.

(להרחבה והעמקה אפשר לעיין בספר שלי ‘המימד הנוסף’, פרק ב – כללי ההשגחה).

בהצלחה רבה,

ישראל ל.

yisraell613@gmail.com